איכה

מבוא

 מכל חמש המגילות, מגילת איכה היא היחידה שאין בה שם או רמז, לזמנה או לאירועים שבצילם נתחברה. ולמרות זאת, אין ספק בדבר רקעה ההיסטורי של המגילה: האירועים המתוארים בה הם אירועי המצור והחורבן שבאו בעקבותיו, שהביאו את הקץ על ממלכת יהודה של ימי הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. האירועים האלה היו שיאם של תהליך ארוך, המתואר בספר מלכים ומלווה בנבואותיו של ירמיהו הנביא. תהליך זה כלל התדרדרות פוליטית, עימותים מתעצמים עם מעצמות התקופה, מרידות בהן ולבסוף מלחמת חורבן ארוכה ואכזרית; ומצד שני מתארים נביאי התקופה וספרי המקרא תהליך התדרדרות מוסרית ודתית, שהם הסיבה העמוקה לחורבן ולאסון הגדול שפקד את יהודה. מגילת איכה מתארת את תגובתו הרגשית של המקונן לאירועים, ולא את פרשנותו ההיסטורית, ולכן יש בה חילופים בין צער ואבל להרהורי צידוק הדין, בין חוסר אונים להבעת תקוה לשיקום, בין אבל ציבור לאבל יחיד.

קינות במקרא

 מסורת ישראל, ואף מסורות קדומות אחרות, תמימות דעים לגבי זהותו של מחבר הקינות, וכולן תולות אותן בדמותו של ירמיהו הנביא. ואכן, ירמיהו הוא הנביא שמרבה לקונן יותר מכל נביא אחר. הוא גם הנביא המעורב ביותר בנבואותיו, כלומר הוא מרבה להתפרץ לתוך נבואותיו שלו עצמו בביטויים אישיים, בהבעות צער או כעס ועלבון, או בהרהורים על משמעות דבריו. גם עולם חוויותיו האישיות מלא בסבל ורדיפות, ואין עוד נביא כמוהו שחווה את נבואותיו על בשרו שלו ממש. תחושות כמו בדידות, נרדפות, חוסר אונים, הן תחושות שירמיהו הרבה להביע בדבריו על עצמו כנביא, ואכן הן מוצאות הד בדברי המגילה שלפנינו.

 עם זאת, כאמור, הקינות מנוסחות בלשון כללית, ואינן מזכירות לא את בבל ולא את ראשיה ומלכיה. במקום זה מוזכרת פעם אחת בפרק ד 21-22 "בת אדום יושבת בארץ עוץ" (בני אדום באים בהקבלה ל"בת בבל" במזמור קל"ז בתהלים, שאף הוא מדבר על גלות בבל). כמו כן לא מוזכרת אף דמות מוכרת אחת מממלכת יהודה של אותו הזמן. הקינות אינן מתמקדות באירוע ספציפי כלל, אלא מתארות תחושה, שעשויה להיות רלוונטית גם באסונות אחרים מסדר גודל דומה. אף סדר הקינות מכוון לתיאור כזה, ותחושת הבדידות, שהיא נושאה העיקרי של הקינה הראשונה, היא אכן תחושתו הראשונה של מי שחווה אסון פתאומי; רק אחר כך באה המודעות לאשר אירע, ורק אחר כך נסיונות למצוא משמעות. בשל כך, מתבקשת השוואה של הספר לקינות אחרות, במקרא ומחוצה לו, כדי למצוא מכנה משותף, אולי אפילו דפוס קינה, בין אם בקינות אישיות על המת, ובין אם בקינות ציבוריות, שהעולם העתיק הכיר כמוהן.

 קינה היא למעשה שיר ע"פ מסגרת קבועה, ואיננה ביטוי ספונטני של צער. לדוגמה, קריאתו של דוד למשמע מות אבשלום "אבשלום בני בני", וחזרתו מספר פעמים על שתי מלים אלה בתוספת המשפט "מי יתן מותי תחתיך", היא התפרצות ספונטנית, ויואב מתקשה להפסיקה. אין כאן שיר מתוכנן ומסוגנן. לעומת זאת, קינותיו של דוד על שאול ויונתן (שמואל ב א), או על אבנר (שמואל ב ג 33-4), הם שירה של ממש. בקינת שאול ויונתן יש אף מעין פזמון חוזר, שבא בפתיחת הקינה, בהחלפה בין שאול ליונתן, ובסיום. המוטיב החוזר מנוסח כשאלה: "איך נפלו". ניכר שאלמנט שאלת ה"איך" או "איכה" הוא ממאפייני קינות, ונועד להרבות בכי אצל השומעים, בהיותו שאלה שכאילו אין עליה מענה, המדגישה את גודל האבידה וחוסר האונים מולה. ניכר כי המקונן נושא את דבריו מול קהל, ודבריו מכוונים לעורר את צערם ובכים, בעוד שקריאת דוד על אבשלום לא היתה מודעת כלל לנוכחות שומעים, וודאי לא להשפעת דבריו עליהם – וזוהי בדיוק ביקורתו של יואב עליה.

 קינותיו של דוד כוללות תיאורי גבורתם של המתים וגם תיאור מותם, תוך הדגשת חוסר הצדק שבמותם. אין בכך משום התרסה כלפי שמים, אלא רק תיאור תחושת הצופה מן הצד, אבל אופייני הדבר ששם ה' איננו נזכר בקינות אלה.

 כאמור, ספר ירמיהו משופע יחסית בקינות. בהקשר ליהויקים מצטט ירמיהו קינה, שלא תֵאמר עליו, "הוי אחי והוי אחות, הוי אדון והוי הודו" (כב 18). ענין החזרה וההפלגה בשבח המת בולטות כאן, והן דבר מקובל עד היום. נראה הדבר שירמיהו מדבר על קינה מקובלת ונפוצה, שנאמרה על ידי מקוננים מקצועיים בלוויות שונות. במקום אחר (ד 19) הוא קורא "מעי מעי אוחילה, קירות לבי הומה לי, לבי לא אחריש... שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ, פתאום שודדו אהלי, רגע יריעותי, עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר". עניין השאלה, אלמנט ההפתעה, ביטויי הבכי, כל אלה אופייניים גם הם לקינות. במקום זה אמנם אין ירמיהו קורא לזה קינה, אולם בפרק ט הוא מצטט שתי קינות: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" וכו' (9-10). בהמשך הוא כביכול מלמד את המקוננות: "למדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה, כי עלה מות בחלוננו בא בארמנותינו, להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחובות" (19-20). בקינות אלה העיקר הוא תיאור האסון ופתאומיותו, או הטוטאליות שלו. בשני המקרים האלה, וגם באחרים, כשמתחיל ההסבר והסיבה לאסון – נפסקת הקינה. קרובה יותר בצורתה למגילת איכה היא הקינה בפרק יד 17-18, הכוללת אולי גם הסבר: "תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תדמינה, כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי, מכה נחלה מאד, אם יצאתי השדה והנה חללי חרב, ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב, כי גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ לא ידעו". מכל מקום, גם פה העיקר הוא תיאור גודל האסון וחוסר המוצא.

קינה מסוג אחר היא קינתו של יחזקאל. פעמים נושא יחזקאל קינה: פעם אחת על נשיאי ישראל (יט), והיא למעשה משל על לביאה שגידלה גור אחרי גור ושניהם נשבו; ואחר כך עוד משל על גפן פורחת שיובשה, נעקרה ממקומה ולבסוף נשרפה. הקינה מתחילה במילים "שא קינה" ומסתיימת במילים "קינה היא ותהי לקינה". בפרק כז נושא יחזקאל קינה על צור, ובה הוא מתאר את ספינתה של צור בצורה מפורטת מאד, חומריה וסחורותיה, עד השברה בלב ימים. אחרי טביעתה מתואר אבלם של מלחיה, שבין השאר נושאים כמין קינה בתוך קינה: "ונשאו אליך בנִיהֶם קינה  וקוננו עליך, מי כצור, כדומה בתוך הים, בצאת עזבוניך מימים השבעת עמים רבים, ברב הוניך ומערבך העשרת מלכי ארץ, עת נשברת מימים במעמקי מים מערבך וכל קהלך בתוכך נפלו, כל יושבי איים שממו עליך ומלכיהם שֹערו שֹער, רעמו פנים" (32-36). גם הקינה השניה על צור (כח) מתארת את גדולתה ומדגישה את הפער בין העבר המפואר למפלה הרועמת.

 קינה מפורשת של ירמיהו נזכרת בדה"י ב לה 25, אלא שתוכנה אינו מצוטט. על פי הכתוב שם לימד ירמיהו את קינתו את השָׁרים והשָׁרות, שמן הסתם היו מעין מספידים מקצועיים, והיא ניתנה לחוק ונכתבה "על הקינות". מכאן שהיה קיים ספר קינות, שאליו נאספו מפעם לפעם קינות שחוברו בהזדמנויות מיוחדות ונקבעו לדורות. מסורת חז"ל (בבלי מו"ק ט"ו ע"א) זיהתה קינה זו עם תחילת פרק ד במגילת איכה, "איכה יועם זהב", שגם היא איננה מזכירה שם או אירוע ספציפי.

מבנה הספר

 הקינה היא איפוא יצירה, הכתובה במסגרת ז'אנר ידוע, ונענית לכלליו, ככל שירה. לא הספונטניות עיקרה, אלא דוקא התיאור העשיר, המלא, הבנוי, שמתוכנן לעורר רגשות ורושם. מתוך כך מוסבר גם השימוש בסדר האלף-בית, שלכאורה מפריע וסותר את הבעת הרגשות הבלתי אמצעית. כאמור, אין הדבר כך, והאלף בית אף הוא חלק מסדר הקינות, מאמצעיהן הספרותיים, שמעצימים את הרושם האמנותי העולה למקרא או למשמע הדברים. כבר ציינו (פ' מלצר, הובא בהקדמת דעת מקרא לאיכה, מאת אמו"ר ד"ר י"צ מושקוביץ), שהסדר האלפביתי אינו מהווה גורם מפריע, ולהיפך, במקומות רבים האותיות כביכול רצות אל המקונן ומציעות את עצמן: "חטא חטאה ירושלים", "כל עמה נאנחים", נִשְֹקַד עול פשעי", "פרשה ציון בידיה"; בכל אלה, וברבים אחרים, האות הבאה ואף אלה שאחריה כבר כאילו מחכות לתורן עוד בפסוק הקודם.

 סדר קפדני זה, הניכר בארבעה מפרקי המגילה, הוא סימנה של המגילה בכלל. בסקירה שלפנינו ננסה לעקוב אחרי מהלך המגילה והתפתחותה, מקינה לקינה, מרגש לרגש ולרעיון.

 פרק א'

עיקרו של פרק זה בתיאור תחושת הבדידות התוקפת את העיר: "איכה ישבה בדד" (1), "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד" (4), "על כן לנידה היתה" (8), "כי רחק ממני מנחם" (16), "אין מנחם לי" (21). תחושת בדידות זו מתחלפת בתחושת נבגדות, והעיר, שאיש לא בא לעזרתה, למעשה ננטשת לנפשה. עם זאת, אין בכך כדי לטשטש את הכרתה בחטאה.

 ירושלים מואנשת בקינה זו בדמות אשה מקוננת, והיא אם ואלמנה. ניכר פה המוטיב המקראי הידוע, המדמה את יחסי ישראל והקב"ה למערכת יחסים זוגית. עוד ניתן לראות דמות זו כממלאת את תפקיד המקוננות, שהיו דמויות ידועות בטקסי אבל פרטיים בישראל.

 הפרק מסתיים בבקשת נקמה, אבל אף היא משולבת בהודאת בת ציון כי אסונה בא עליה בגלל פשעיה.

 פרק ב'

 פרק זה עוסק בעיקר בתיאורי ההרס בעיר. כביכול התפנתה המקוננת מתחושותיה הפנימיות שלה, ועברה לתאר את שרואות עיניה מסביב. מתוארים במפורט שבר החומות, הרס המקדש והמזבח, הרעב בעיר; מוזכרים כל מנהיגי העם – כהנים, מלך, נביאים, שרים. כיוון הקינות הוא איפה מבפנים החוצה: קודם, בפרק א', תיאור המתרחש בנפש המקונן פנימה, ואחר כך – בפרקנו - תיאור המאורעות שגרמו למצבו זה. בתיאורי הרס אלה בולט אלמנט הכעס והאף, ותיאור זעמו של ה' הוא מרכז העניין. הפרק פותח באף – "איכה יעיב באפו" – ומסיים באף – "ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד".

 קינה זו חסרה תפילה בסופה, ובזה היא שונה מכל שאר פרקי הספר. על כן יש שרצו לראות בפרק הבא, פרק ג', מעין סיום לקינה זו עצמה, מפני שכולו עוסק למעשה ברעיון התשובה, שהיא תקוה לסיום הצרות (דעת מקרא, מבוא, הערה 35).

פרק ג'

פרק זה יוצא דופן בין פרקי הספר מכמה בחינות. פסוקיו קצרים, וסדר האלפבית שלו משולש: כל אות מופיעה שלש פעמים בשלשה פסוקים עוקבים. שלשות הפסוקים לעתים מהוות יחידה עניינית, ולעתים לא. כמעט וניתן לשמוע בפסוקים קצרים אלה את התייפחותו של הבוכה, כשֶיִפְחותיו קטועות וקצרות, ואינן בכי ממושך כבתחילה. בדומה לכך הסבירו חכמים את מבנה התקיעות בימים נוראים, כשסדרת התקיעות השלישית היא תרועה, שהיא סדרת יְפָחות קטועות וקצרות, אחרי תקיעה ארוכה ושלשה שברים.

 מן הבחינה התכנית, פרק זה שונה מהאחרים בכך שבמרכזו גבר, וקינתו אישית. כל לשונות הקינה  בפרק, מלבד פסוקים מ-מז (אותיות נ-פ), נאמרות בגוף ראשון יחיד. אין בהם למעשה כל איזכור של אסון לאומי, מלבד פעם אחת "שבר בת עמי" (48). גם פרק זה מסתיים בבקשת נקמה מאויבי האיש. בשל הנימה האישית המובהקת של פרק זה יש שניסו לראות בו דוקא הד לקינה פרטית של ירמיהו על מר גורלו, כפי שמצוי הרבה בספרו, מפני רדיפות בני עירו או שרי המלך. רמז לדבר הן לשונות החרפה והעינוי, וכן הבור והמכות הנזכרים בפרק.

 במרכז הפרק נמצאת סדרת פתגמים, הדומים בצורתם ובתוכנם לפתגמים מספרי החכמה במקרא: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", "להטות משפט גבר נגד פני עליון, לעוות אדם בריבו - ה' לא ראה" ועוד (24-39; אף המילה "גבר" עצמה, המופיעה כמה פעמים בפרק, אופיינית לספרות החכמה במקרא). על פי צורתם ושיוכם הספרותי, מטרת פתגמים אלה, המנוסחים בלשון כללית, ללמד על דרך הנהגת העולם, או על הדרך הנכונה שבה יש לחיות. הווה אומר, במרכז הקינה נמצאים הרהורים, עיוניים באופיים, הבאים להעניק משמעות לאירועים ולהסבירם. מטיבה של ספרות החכמה שהיא אישית ואין בה סממנים לאומיים, ואפשר שזוהי הסיבה שפרק זה כולו בא בלשון יחיד, ללא רמז לאסון לאומי.

פרק ד'

 גם קינה זו, כקינה השניה, מתרכזת בתיאור מוראות החורבן. התיאורים הפלסטיים של הרעב והדם ושל מות הילדים מקבילים לאלה של פרק ב', ואוירת האימה שולטת בה.

בפרק זה נמצא לראשונה בספר פירוט חטאים: "מחטאת נביאיה, עוונות כהניה, השופכים בקרבה דם צדיקים". אזכור חטאי ירושלים נמצא גם בפרקים קודמים, אבל רק בלשון כללית – "חטא חטאה ירושלים"; ואף הפסוק הידוע "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (ב 20), שהתפרש על ידי חז"ל על רציחתו של זכריה בן יהוידע, שהיה נביא וכהן, על ידי יואש מלך יהודה (דבהי"ב כ"ד, 20-22), מדבר בפשוטו על כהנים ונביאים הנהרגים במקדש בעת חורבנו, והוא תיאור אסון ולא חטא. בפרק ב' מואשמים נביאי השקר, שעמם היתה לירמיהו מלחמה מתמדת, בכך ש"נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גילו על עוונך להשיב שבותך" (14); אולם גם בהאשמה זו, עיקר תשומת הלב היא לעוונה של ירושלים, שלא התפרש.

 בקשת הנקמה המסיימת פרק זה כוללת הפעם גם תקוה לתום עוונה של בת ציון, ואפשר ששני הדברים קשורים לרעיונות התשובה שהובעו בקינה הקודמת, השלישית, וראה לעיל. 

 חז"ל זיהו את הקינה הזו עם הקינה שקונן ירמיהו על יאשיהו (דה"ב לה 25), אולי בשל השבח שמשבח המקונן את בני ציון, בקראו להם "זהב, הכתם (=זהב) הטוב, אבני קדש, בני ציון היקרים". תארים אלה כמעט ואינם מצויים בשאר הספר, וגם לא בהמשך פרק זה עצמו.

 פרק ה'

פרק זה הוא היחיד מבין פרקי הקינה שאיננו מסודר על פי א"ב, אם כי מספר פסוקיו גם הוא עשרים ושנים. פסוקיו קצרים, ומלבד תיאורים אחדים מהעיר החרבה (הר ציון ששמם – 18) יש בו תיאורים של פליטי החורבן, שארית הפליטה, וצרותיהם: "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים, מימינו בכסף שתינו, עבדים משלו בנו, בחורים טחון נשאו ונערים בעץ כשלו". אחדים מתיאורים אלה מתייחסים אולי לגולים, אחרים לשארית הגרים בארץ. דומה שהמודעות לחטא גדולה בפרק זה מאלה שלפניו, ובהתאם לכך אין בו בקשת נקמה בסופו, אלא רק בקשת שיבה: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (21), פסוק שהקהל המקונן בליל תשעה באב נוהג לחזור עליו, כדי לסיים את הקריאה בטוב.

נראה, איפוא, שהמגילה אכן מסודרת על פי תכנית, והיא מתקדמת מקינה לקינה הן מבחינת עיבוד האבל והבעת הרגשות, והן מבחינת לימוד הלקח לעתיד. ככל שמתרחב מבט המקונן או המקוננת, אל מחוץ לעולמו הפנימי, כך גם מתרחב המבט אל מה שמעל המציאות, אל המוסר והצדק האלוהי, ובסופו של דבר גם אל מעל מיצרי הזמן, בצפיה לעתיד ולגאולה.

 קינות ממסופוטמיה

סוגה ספרותית זו, של קינה על חורבן עיר ומקדש, כמעט ואינה מצויה בעולם העתיק, שלא כמו בקינות יחיד, המצויות בכל העולם. אך המחקר הצביע על הדמיון המפתיע בין קינות "איכה" לבין קינות שוּמריות קדומות, מן האלף השלישי לפני הספירה. במיוחד התפרסמה קינה מן העיר אוּר, בירת שוּמר בסוף האלף השלישי:

"ביום ההוא הוסגה הסערה מן העיר

                    והנה העיר (אור) עיי חורבות, העם נאנקים.
                    שעריה הנישאים אשר שקקו הולכי רגל – מלאו חללים,
                    בכיכרותיה, שם באשר נחוגו ימי מועד, המון אדם נערמו חמרים,
                    דמי הארץ כנחושת ובדיל מילאו את התעלות,
                    גוויותיה כחלב צאן התמוססו לעין השמש.
                   האנשים אשר נטבחו בגרזן, כובע לא יחבושו עוד,
                   כאיילה אשר נלכדה בפח, פיהם ילחך עפר.
                   זקנות וזקנים אשר לא יצאו מן הבית – נאכלו באש,
                   עוללים אשר נחו בחיק אימותם, נישאו במים כדגים.
                   המיניקות איתנות הזרוע – רפו זרועותיהן.
                   בינת הארץ אבדה – העם נאנקים,
                   עצת הארץ נבלעה במצולה – העם נאנקים,
                   אם גרשה את ביתה מעל פניה – העם נאנקים,
                   אב פנה עורף לבנו – העם נאנקים.
                   האלה נינגל (=אלת הירח), כציפור מבוהלת ברחה מן העיר,
                   בכול אוצרותיה אשר נאגרו בארץ נשלחה יד טמאה.
                   גבירתה "הוי לעירי!" תקרא, נינגל "הוי לביתי!" תקרא."

(קטעים מתוך "קינה על העיר אור", שיר ששי, בתוך ש' שפרה וי' קליין, "בימים הרחוקים ההם", אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, ת"א 1996, עמ' 434-436).

 מלבד הביטויים הרבים הדומים, בולטת פה דמותה של אלת העיר, נינגל, הבוכה עבור עירה. ניכר הדמיון לדמות האשה המקוננת במגילת איכה, הנקראת "בת ציון". עוד ניכר דמיון בתיאור האויב כאסון טבע, שהובא על העיר בידי האל.

 קשה לגשר על פני מרחק הזמן בין הקינה הזו למגילת איכה – מדובר במרחק של כאלף וחמש מאות שנה. השערה רווחת בין האשורולוגים היא, כי קינות מעין אלה התחברו דוקא בעת בניית המקדש החרב מחדש, והן מהוות כעין בקשה וריצוי לאלים, כדי שיסכימו לפינוי הריסות המקדש הישן ולבניית חדש תחתיו. מפני כך מרבות הקינות לעסוק בתגובותיהם של האלים והאלות בעת החורבן. מגילת איכה, כמובן, אינה מתיימרת לתאר את רגשותיו של הקב"ה, ולכל היותר היא מתארת את החורבן כביטוי לחרון אף ה'.

 אולם מעבר לדמיון הלשונות הרבים, בולט יותר ההבדל במגמתם של השירים האלה. ניכר בקינה השומרית ואחיותיה כי האסון בא מפני רצונם של אחדים מן האלים, בעוד האחרים אינם שותפים לרצון זה; ועוד יותר ניכר כי החורבן לא בא מסיבה מסויימת, אלא מפני שכך רצו האלים. אמנם גם מחשבת חז"ל הכירה באפשרות הזו, של רעה סתומה מפני ש"כך עלה במחשבה לפני", אולם דומה שבדרך כלל המגמה היתה למצוא הסברים, ויותר מכך – לקחים מן האסון. אלוהי ישראל נתפס כפועל עם טעם וסיבה, וסיבותיו מוסריות.

 סיכום

מגילת איכה מהווה קינה שונה מכל שהכרנו לפניה במקרא. עם כל הדמיון בלשונות ובמגמות, אין בקינות האחרות, שאינן אלא מזמורים קבועים לעיתות צרה, נסיונות צידוק או הסבר, והן אינן נאמרות לצורך לימוד לקחים מוסריים או היסטוריים. במגילת איכה זוהי רק נקודת המוצא, וכך אכן מתנהלים שני הפרקים הראשונים, אולם מן הפרק השלישי, המהורהר והאישי, בא המפנה. החורבן מנוצל מכאן והלאה ללימוד לקח, להתקדמות, לעליה חזרה אל חידוש ימינו כקדם.