יום ראשון, 15 ביולי 2012

ולמוות אל תהי תקווה


המוות איננו אמירה. המוות איננו מחאה. המוות איננו אמצעי להגיד כלום. המוות איננו כלי לגיטימי בשיח ציבורי כלשהו. המוות חייב להישאר מחוץ לתחום הויכוח. התומך במוות, לא תומך בשום דבר אחר.

משכו ידיכם מההתאבדות הזו ומההתבוססות בניתוחה. אל תתדלקו את המחאה בדם. הדבר היחיד שנותר לומר, הוא זה: אסור, אסור, אסור. מגונה, מגונה, מגונה.

עצרו הכל. הכריזו על שביתת הפגנות ומחאות, מכל הצדדים. קריאה אחת, אחידה, חייבת לצאת ברעם: רק לא המוות.

16 תגובות:

טל בלו אמר/ה...

שלום חגי

אני לא בעד מוות, גם לא בעד אלימות ובטח שלא בעד צעקות גדולות מידי. ואתה אומר לא למוות, ואחרי פרשת פנחס, על ההרג, ההורג והנהרגים, ובכלל בספרות היהודית, שמשון, מעשה חנה ובניה? לפעמים אולי עדיף המוות על החיים?
לפעמים המוות יעצור מגפה? או יחולל מהפכה? יבטא צדק? או חורבן?

בקיצור - הרבה שאלות יש לי
שנדע ימים טובים
טל בלו

יעקב אמר/ה...

ובזה תעצור את האטימות של "מערכות הצדק" הקרויות פוליטיקה? יש משהו מתנשא או תמים, תמים מידי בדבריך. ישנו ציבור גדול שנותן פרשנות חומרית מידי ל"טוב לי מותי מחיי". את הזעם יש להפנות למערכות האמונות על החמלה, הסולידריות והצדק החברתי שלא קוראות את הכתובת על הקיר והודפות את תשדורות המצוקה, הכאב והתיסכול היוצאים מתמימי דרך ומהולכי דרך הישר. לא הגענו לזמן ששפל המדרגה מייצר שמחה אלוקית אצל הצדיק-עני בשל אותו קתרזיס שמנקודת שפל זו הוא מאמין שאפשר רק לעלות. במדינה נטולת חמלה ונשמה יהודית, ישנו מולך ששומט את השטיח מתחת לרגלו של אותו מאמין איובי והופך אותו לנצחי בעולמנו החומרי שבו אדם לאדם זאב.

חגי משגב אמר/ה...

אין בכך כלום. ההתאבדות היא הפיכת החיים לכלי, לסחורה; היא הפיכת המוות למיצג. היא פיחות ערך החיים לכדי עוד סחורה בשוק. היא פגיעה בערך הבסיסי ביותר של קדושת החיים, לאו דוקא במשמעותו הדתית. חברה אנושית המתנהגת כך, אין הבדל בינה לבין החברה הרומית ההופכת את מות הגלדיאטור לחומר לתכנית ריאליטי.ולכן כל סיבה וכעס וזעם אינם רלוונטיים, ואסור להם להשתמש כלל במקרה הזה כדי להוכיח משהו. "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".

מנחם מ. אמר/ה...

מטרת המחאה: להפיל את השלטון של ביבי
האמצעים: כולם !!!! כשרים בעיני המושכים בחוטים

יעקב סבאג אמר/ה...

הכל נכון וברור כשמש, ככל שיהיו נכונים דברים, אתה עושה טעות קשה, כאשר אתה בוחן ומבקר את מעשה השריפה/התאבדות באמות מידה מוסריות תיאולוגיות, בא בעת שהחברה - בה אנו חיים לא בוחנת ומבקרת את חוקיה ומעשיה באותן אמות מידה וצדק חברתי צרוף. הרי הם קוראים לזה "מדינת הלכה" להזכירך המושג "פוליטיקה" במקורו צדק שלטוני (לפי חכמי יון) צדק שמתאים לשלטון בלבד המציאות היא שאותו צדק (שנעשה מטעמי שותפות קואליציונית-מאפיונרית) מדכא ציבורים שלמים. כלום אין החברה צריכה לשאול את עצמה: איפה ט/תעינו?

חגי משגב אמר/ה...

שוב: החברה צריכה לשאול את עצמה. אבל מעשה ההתאבדות הזה - עליו להיות מוחרם. מושתק. מואלם. לא להזכיר, ולא ייפקד ולא יעלה על לב לעולם. אם המחאה צודקת, היא תצליח גם בלי העיסוק במעשה הנבלה המוסרי הזה.

מבחינה תועלתנית גרידא הייתי מוסיף שני דברים: ידוע שכל עיסוק במעשים מעין אלה מגביר אותם, ללא שום קשר למניעיהם. דבר שני, המעשה הזה הרחיק מהמוחים ציבור גדול מאד, שלפני כן אולי הזדהה. לדוגמה, מתנגדי ההתנתקות ידעו להעלים את מעשה ההתאבדות שבוצע מהצד ההוא של המפה, של ילנה בוסינובה. לפחות הוא לא הזיק להם.

jac אמר/ה...

מדבריך בהרצאה האינטרנטית)אני מסכים אם כל מילה שאתה אומר, אבל אותו מוסר שמנחה אותך הוא גם אותו מוסר שמנחה את המולך ושותפיו במדינתנו? נניח שכן כיצד אתה מסביר ידידי הארכיאולוג הנעלה את ההתאבדות במצדה? הרי כמו שלכל יהודי יש את בית המקדש הפנימי שלו כך יש לו את ה"מצדה" הפנימית שלו, הלא כן? אשמח מאוד לשמוע את דבריך החכמים.

חגי משגב אמר/ה...

על איזו הרצאה אינטנטית אתה מדבר? ולעניין מצדה: הידעת שבה בעת היו עוד שתי קבוצות מורדים, שהתבצרו האחת בקומראן והשניה במכוור, מאותה קבוצה קנאית עצמה, שהחליטו להיכנע לרומים, ושוחררו בלא פגע?
המעשה במצדה אכן הירואי, אבל גם הוא פסול. זה לא דומה למעשהו של שאול שידע שימות בכל מקרה וחסך מעצמו את ההתעללות. וגם עליו אפשר למתוח ביקורת.

jac אמר/ה...

שם ההרצאה: "ארכיאולוגיה ומקרא" (מזכיר לי דילמה אחרת דת ופילוסופיה, מלבד תפיסתו של הרמב"ם שאצלו אין הפרדה ואף חובה לקשר בינהם), אגב כנראה שגם הוא (הרמב"ם) היה מגיב למימצאים ארכיאולוגיים מקראיים: "אגרוסה מציאה" עם כל הכבוד לגיבורי מכוור ןקומראן, מה שנצרב בזיכרון הוא מעשה ההתאבדות במצדה (שגם בכך יש מחלוקת הלכתית גדולה) כל ההסברים הרציונאליים וגם המוסריים לא יכולים להוות משען למי שנדחף לסף תהום, מקום ומצב שרק מי שהגיע למצב הזה יכול לדון בכך. ומה עם כוס התרעלה שסוקרטס שתה בעצמו הוא למרות שניתנה אפשרות אחרת. למרות שאצלו ה"טוב לי מותי מחיי" היה רוחני.
ושוב ידידי המלומד אתה נוטה להתעלם מה"מצדה" הפנימית של הפרט.

חגי משגב אמר/ה...

מחלוקת הלכתית? איש מפוסקי ההלכה לא התעסק עם סיפור מצדה, שלא היה ידוע להם כלל. אם התעסקו, זה ראשוני אשכנז מבעלי התוספות, עם מקדשי השם של מסעי הצלב, ושם באמת מדובר על דברים שהם "ייהרג ואל יעבור", ובכל זאת היו מחלוקות קשות - עין דעת זקנים על פרשת נוח, על הפסוק "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". עצם מחלוקתם היא האם סיפור שאול ראוי להיחשב כתקדים, ואם הוא דומה לנידון. וגם סוקרטס איננו מקור הלכתי.

jac אמר/ה...

במחשבה מעמיקה יותר, נראה לי שיש קשר עוצמתי בין דילמת הארכיאולוג המקראי כפי שהצגת לעיניין הנידון בדף זה. בעצם כמו שהעברת מסר לגבי היהודי המאמין בתנ"ך/ביהדות לשמה ושאינו זקוק להוכחות פיזיות/חומריות. על דרך זו אתה בעצם אומר שהאיסור על מעשים אובדניים נובע מתובנות איוביות. כלומר להאמין בהשגחה הפרטית בדרך של הרמב"ם. ובכן כדי להאמין ברמה כזו ולהתגבר באופן טוטלי כזה, צריך להאמין ברמת התחושה של "ימות משיח". אתה מבין שזה לא העידן/מציאות בו אנו חיים.

חגי משגב אמר/ה...

לא ולא. לא דיברתי כלל מנקודת מבט דתית. הפיכת החיים לכלי משחק ולסחורה הוא ערך פסול גם בהשקפת עולם נטולת אלוהים, ואולי אפילו יותר. (והרמב"ם לא ממש האמין בהשגחה פרטית, בכל אופן לא במובן המקובל היום.)

jac אמר/ה...

ההשגחה הפרטית נמצאת במרכז תפיסתו של הרמב"ם כאשר הוא מציג את תפיסתו באמצעות איוב כמשל. תפיסתו זו היא אחת מ-5 תפיסות של ההשגחה (עיין מורה"נ ג, יב) ולכן זה מאוד קשור כי זו הדרך (תפיסה של איוב) היחידה להאמין בערך שאה מציג וצריך להיות חדור עמוק באמונה. אין קשר, עם כל הכבוד לערך דתי או לא דתי. מדובר בפלוני שנמצא על סף תהום. כשכל החברים מייעצים לו עצות כמו רעיו של איוב וכל המציאות מתנתקת מימנו. ראה ההתקוממות של הצדק החברתי ואת האכזבה מהשיויון, החמלה והסולידריות שנעדרים מ"ערכי" הדמוקרטיה. כשהבעיה היא כללית, יפה ניתן לצאת לרוטשילד ולשאר כיכרות, אבל כשכל הפגעים החברתיים הללו מתנקזים באינדבדאום יחיד הוא מגיע לסף תהום מוסרי אמוני ואישי.

jac אמר/ה...

מורה נבוכים ג' פרק י"ז "דעותיהם של בני-האדם על ההשגחה הן חמש."

חגי משגב אמר/ה...

כל זה לא שייך (המונח השגחה פרטית המקובל היום היה מסווג אצל הרמב"ם כדעת המעתזילה, כפי שבא לידי ביטוי בשירו המפורסם של אברהם פריד "העלה והתולעת"). הבחירה נתונה בידו של כל אדם, גם כשהוא בייאוש עמוק. אבל אני לא רוצה לשפוט את המתאבד, אלא את החברה המפמפמת את המעשה ונותנת לו מקום של כבוד.

jac אמר/ה...

אין מקום של כבוד בחברה. זה בדיוק הכוונה שלי. עצם קיומו של רצון כזה בתוך החברה, צריכה לצעוק לשמיים יותר מדו"ח הכי גדול של מבקר המדינה/החברה. לכן הבאתי לדוגמא את סוקרטס, התרבות אינה שמה על במוקד הזיכרון ההיסטורי את עניין כוס התרעלה שהוא הלך אליו, אלא את הסיבה, שהיא דבקותם של בני האדם להישאר בתוך המערה, ולעשות מהנאורות שלו - כפירה. באשר לרמב"ם אצלו הדרך להשגחה מסתכמת ב"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" מכאן שאכן הבחירה נתונה בידו של כל אדם מכח ה"יראת שמים" אבל למי בחברה שלנו יש יראת שמים (לפחות במובן הפילוסופי)?