בין המצרים: שקיעתה של ממלכת יהודה

ימי יאשיהו מלך יהודה היו ימי פריחה שכמוה לא היתה לממלכה מזה זמן רב. דומה היה שהנה שבים ימי הזוהר הקדומים של ממלכת דוד ושלמה. הרחבת גבולותיה של הממלכה, המהפך הדתי הדרמטי, עליית מעמדה של ירושלים למעמד של קדושה שכמוה לא ידעה העיר מעודה, ובצד אלה ניצוצות תקוה להשבת האובדים מן הממלכה הצפונית, שרידי פליטה וגולים כאחד; תחושת עצמאות מדינית וכלכלית ריחפה באויר, ועמה תקוה גדולה לתום הימים הרעים.

אולם אירועי הימים הבאים הוכיחו עד כמה שברירית היתה התקוה הזו, ומה קל היה להפוך שוב את הקערה על פיה. מהר מאד הסתבר שעידן האימפריות לא תם, ויהודה חוזרת למקומה הנכון במפת הפוליטיקה של המזרח הקדום, כלומר ממלכה קטנה וחצי עצמאית הנאבקת על השרדותה בשולי המאורעות. מותו של יאשיהו ותבוסת צבאו היו ללא ספק טראומה קשה לכל בני דורו, והתקווה הגדולה התנפצה.

התנפצותה של תקווה מובילה בדרך כלל לאחת משתי תגובות שכיחות: האחת, יאוש גדול. אבדן מוטיבציה, סיום המאבק, ושקיעה לתוך אפאטיות, שבמישור הלאומי משמעותה אבדן הזהות והטמעות בזרם ההיסטוריה הכללי. השניה הפוכה לה: הכחשה של מה שאירע זה עתה, ונסיונות פאתטיים להיאחז במה שנדמה היה שעתיד להימשך לנצח. משמעות ההכחשה הזו עשויה להיות סופנית לקיומה של הממלכה מבחינה פוליטית, עקב נקיטת צעדים שכמוהם כהתאבדות מול כוחות עצומים והרסניים. שתי התגובות היו עלולות להביא את עם ישראל אל סופו.

ירמיהו הנביא היה האיש שעליו הוטל לשאת את דבר ה' בתוך טירוף המערכות הזה; הן בשנות התקווה הגדולה והן בשנות היאוש והמעשים הנואשים. בשתי התקופות היה עליו לשאת את דבר התבונה, את ראיית הנצח מבעד לאירועים. הוטל עליו להיות העוגן והמצפן הערכי של העם, משבית השמחות המופרזות, מצנן ההתלהבות הלאומית ומעודד הרוח השבורה, האיש שכמעט תמיד אומר ההיפך ממה שהאנשים מצפים ורוצים לשמוע.

.ימי יאשיהו

יאשיהו מלך יהודה עלה לשלטון על פי המקובל בשנת 640 לפנה"ס. חשבון זה נסמך על חשבון מלכי אשור ובבל, הנחשב למדוייק לגבי המאה השביעית לפנה"ס. זמן הקרב של פרעה נכה נגד נבוכדנאצר, המוזכר במקרא ואשר הסתיים למעשה ללא הכרעה בין המעצמות, ידוע לנו, והוא שנת 609 לפנה"ס; ומכיון שזהו מסע המלחמה שבו התערב יאשיהו ובו מצא את מותו (מל"ב כ"ג 29-30), חישוב פשוט מעלה לנו את שנת עלייתו למלוכה, שלושים ואחת שנה קודם לכן.

בשנים אלה מלך באשור המלך אשור-בַּנִיפַּל, אולי הגדול שבמלכי אשור. מלך זה דיכא מרידות ברחבי הממלכה, ובכללן במצרים שזה מקרוב נכבשה בידי אסר חדון אביו; פרסום רב נחלה הספריה הגדולה בנינוה, שבה ריכז אשור בניפל את מיטב אוצרות התרבות האכדית לדורותיה, ושחלקים נרחבים ממנה התגלו בחפירות נינוה במאה ה19. יהודה היתה בימיו ממלכה וסאלית, שהעלתה לו מנחה עוד מימי המלכים אחז, חזקיה ומנשה. אולם לקראת סוף ימיו של המלך (628 לפנה"ס), וביתר שאת בימי יורשיו, התאחדו כוחות חזקים במזרח ופרקו את עולה של אשור. מדי ובבל כרתו ברית ביניהן, ומשלב זה הלכו האשורים מדחי אל דחי, עד אשר בשנת 612 נפלה נינוה עצמה ומלך אשור מצא את מותו, אולי בהתאבדות. עוד שנים מעטות נמשכו הקרבות, כשהממשלה האשורית גולה לחרן ומובסת גם שם.

אשורבניפל

 אל תוך הקלחת הזו חזרה ונכנסה מצרים, ששנים רבות נותרה בשולי האירועים ואף נכבשה כאמור לעיל בידי האשורים. מרגע שנשתחררה מצרים מעול אשור, שבה ופעלה לפי האינטרסים שלה כפי שהבינו אותם מלכיה; והבנה זו הובילה אותה לנקוט פעולה מפתיעה, ובמקום להצטרף להתקוממות הכללית נגד אשור, הפכה כיוון והיתה לתומכת הראשית שלה. בלי ספק, בכך קיווה פרעה נכה לנצל את ירידתה של אשור כדי לתפוס את מקומה, אולם הדרך הנכונה נראתה לו דוקא לעצור את עלייתה של בבל, שנראה היה שהיא היא היורשת לאשור. לפיכך פנתה מצרים נגד בבל, בברית עם אשור, ופתחה בסדרת מסעות מלחמה לצפון סוריה, לאיזור חרן וכרכמיש. אחד מהמסעות האלה נזכר למעלה, והוא הקרב שאותו ניסה למנוע יאשיהו מלך יהודה, ובו נפל, כשעמו נופלת תקוותה האחרונה של יהודה.

מיקומה של ארץ ישראל, כארץ גשר בין מסופוטמיה למצרים, הציב אותה תמיד בין הפטיש לסדן. בכל תקופה נאלצה יהודה לנווט את דרכה מחדש בין שני מרכזי התרבות והממשל האדירים האלה, ולקבוע למי היא חוברת הפעם וכיצד היא שומרת על האינטרסים שלה ועל קיומה לבל תישחק במאבק האיתנים הבינלאומי. היו מלכים שבחרו באשור כנגד מצרים, דוגמת אחז (מל"ב טז); היו מלכים שבחרו במצרים לעומת אשור, דוגמת חזקיהו (מל"ב יח 24). בדרך כלל הבחירה באשור היא זו שהוכיחה את עצמה, ופעם אחר פעם שבה מצרים והצדיקה את דימויה כ"משענת קנה רצוץ". ישעיהו הנביא היה מהבולטים שבמתנגדי הבריתות עם מצרים (ישעיהו ל 1-5, לא 1-3 ועוד), וסיבותיו אינן פוליטיות דווקא, אלא תרבותיות ורוחניות.

גם יהודה של יאשיהו ניצבה בפני אותה דילמה. צבאות מצרים ואשור עברו בה מצד לצד במלחמותיהם, ומרגע שהתרופפה האחיזה האשורית בארץ ובטל מעמדה של יהודה כווסאלית, שבה הדילמה הנושנה והתעוררה.

מדיניותו של יאשיהו

בשמונה עשרה שנה ליאשיהו (שנת 622 לפנה"ס) נעשה הפסח הגדול בירושלים. אולם ספר דברי הימים מציין כי כבר בשנת שמונה למלכו החל לדרוש את ה', ובשנת שתים עשרה החל לטהר את יהודה וירושלים מן הבמות והאשרים והפסילים והמסכות (דהי"ב לד 3). השנה היא 628, שנת מותו של אשור-בניפל, ומסתבר שצירוף האירועים איננו מקרי. יאשיהו ניצל את החלשותה של אשור, ופתח בסדרת צעדים לשיקום מעמדה של ממלכת יהודה והשבתה למרום מעמדה החזוני. המקרא מתאר בעיקר מהלכים דתיים, ששיאם בחידוש הפסח שש שנים מאוחר יותר, בשנת שמונה עשרה למלכותו; אולם צעדים אלה היו חלק ממהלך כולל, שבמסגרתו שב יאשיהו ופרש את שלטונו ולפחות את השפעתו על חבלי ארץ נוספים בארץ ישראל. שליחיו עוברים גם בערי הגליל וקוראים לבוא להקריב את הפסח (דה"ב ל 1-11), וניתוץ הבמות לא פסח גם על בית אל, מקום אחד מעגלי הזהב של ממלכת שומרון (מל"ב כג 15-20). ארגון חגיגות הפסח בקנה מידה נרחב, כמו גם מפעל שיפוץ המקדש שנעשה בימיו, הצריכו אמצעים כלכליים לא מבוטלים, שנראה שעמדו לרשותו. עצם עליית צבאו למגידו, שמעולם לא היתה בתחומי ממלכת יהודה מהפילוג ואילך, מעידה על כך שיש לו מאחזים צבאיים על דרך הים, וביכולתו לארגן מסע מלחמה על כל הכרוך בכך לצפון הארץ. ממצאים ארכיאולוגיים מפתיעים ממצד חשביהו, שעל יד חוף פלמחים, מעידים גם הם על התפשטותה של יהודה מערבה, לכיוון הים. מכתב יוצא דופן שהתגלה שם מעיד על פריחה תרבותית כללית, שבמסגרתה גם פשוטי עם למדו קרוא וכתוב וכנראה גם מקצת מחוקי התורה.

החרס ממצד חשביהו

יאשיהו ניצל איפוא היטב את חלון ההזדמנויות שנוצר במזרח התיכון, ובנה ממלכה לתפארת, שרושמה היה עז. עד ימינו אנו תולים מבקרי המקרא וחוקריו בו ובתקופתו את עיקר עריכת הספרים ההיסטוריים של המקרא (ויש המקצינים ותולים בו את שכתוב ההיסטוריה כולה).

אולם כשהתהפכה הקערה, שב ומצא יאשיהו את עצמו ואת ממלכתו ניצב בפני הצורך להחליט במי יתמוך. לא רק שאלת התמיכה לבדה עמדה על הפרק. ברור היה שגלישה חזרה למעמד של וסאליות היא אפשרות קרובה, וכל טעות תדרדר חזרה את מעמדה של ירושלים. אין אנו יודעים מה הוביל אותו להחלטתו, אולם יאשיהו ככל הנראה החליט לתמוך בבבל, הכוח העולה החדש. אפשר שהעריך כי בבל היא שתצא מנצחת בעימות העתידי, ותמיכתו בה תעניק לו נקודות ותזכה אותו במעמד יותר טוב אצל נבופלאסר או נבוכדנאצר בנו; אפשר שחשש כי מצרים, אם תנצח, תשעבד אותו מפני קרבתה אליו, או שלא רצה בחזרתה של אשור לזירה לאחר כל המעשים שביצע. כך או כך, יאשיהו הכריע לטובת בבל. ועל כן, משעלה פרעה נכֹה למלחמה נגד בבל בכרכמיש, בתמיכה באשור אויבתו לשעבר, ראה יאשיהו את עצמו מחוייב לעצור אותו בדרכו, ועל כן עלה גם הוא למגידו בראש צבאו.

המקרא מקצר בפרטים, אבל התוצאה ברורה: יאשיהו מצא את מותו בעימות זה, ככל הנראה בקרב. הפרדוקס הוא, שאכן הערכותיו של יאשיהו היו נכונות: באמת בבל היא זו שתנצח. אולם בטווח הקצר, יהודה הפסידה הכל. עתה היא מוצאת את עצמה משועבדת לפני מצרים, בעמדה נחותה של אויבת, והיורש הרשמי – יהואחז – מוחלף בידי פרעה נכֹה באחיו למחצה אליקים. לאות אדנות מחליף פרעה את שם המלך החדש ליהויקים, ועידן חדש מתחיל.

מסע פרעה נכה לכרכמיש

בני יאשיהו

ליאשיהו היו שתי נשים: חמוטל בת ירמיהו (לא הנביא) מלבנה, וזבודה בת פדיה מרומה. לבנה היא עיר בשפלה, בעוד שרומה ככל הנראה ממוקמת בגליל. לחמוטל נולדו שני בנים – יהואחז ומתניה; לזבודה נולד בן ושמו אליקים. שלשתם הוכתרו, כל אחד בתורו, למלכים. יהואחז הומלך ראשון, בחפזה, עם מותו של אביו בשדה הקרב. לא חלפו שלשה חדשים, ופרעה נכה המנצח הגלה אותו למצרים, שם סיים יהואחז את חייו. במקומו הומלך אליקים, מן האם השניה. מסתבר ששתי האמהות ייצגו שתי מפלגות או שתי תפיסות עולם שרווחו בממלכה. האחת אולי באה מסביבה פרו-בבלית, וזו הסיבה שנכה הוריד אותה מהשלטון והעלה את השניה, שכנראה תמכה במצרים; שתי מפלגות אלה קיימות ביהודה כבר דורות רבים. אולי ההבדל בין שתי משפחות אלה התבטא גם בשמות שניתנו לבניהן – השושלת הפרו בבלית, שיאשיהו עצמו תמך בה, נתנה לבניה שמות המכילים בתוכם את שם ה', כמו יהואחז ומתניה. בנה של השניה נקרא אליקים, ורק פרעה הוא שהחליף את שמו, כנראה משיקולים של תמיכת הציבור, ליהויקים.

כך או כך, יהויקים נאלץ לקבל עליו את עולה של בבל מקץ שנים מועטות. אולם בשלב כלשהו החליט לחזור לשרשיו ומרד. ככל הנראה מת יהויקים קודם שראה בעיניו את תבוסתו, ויהויכין בנו נשאר אחריו לשאת בתוצאות. הוא הוגלה לבבל, ותחתיו הועלתה שוב שושלת חמוטל, הפעם דרך הבן מתניה, שגם שמו הוחלף, לצדקיהו. כל ימיו של מלך זה ריחפו מעליו שני איומים – חרבה של בבל מול בחישותיה של מצרים מצד אחד, וקיומו של מלך אלטרנטיבי בבבל, שזכה כנראה במעמד חצי רשמי כמקבל קצבה מטעם השלטון, והיווה שוט תמידי מעל ראשו של צדקיהו.

צדקיהו מצטייר בספר ירמיהו כמלך חלש, סחיט ולחיץ, המקבל תמיד את דעתו של האחרון שדיבר איתו. אופי זה הביא אותו מצד אחד להסס ביחסו כלפי ירמיהו, ומצד שני להיכנע ללחצי שריו, כנראה מתומכי המשטר הקודם, שדחפו אותו להתחבר שוב למצרים ולמרוד בבבל. הפעם הזו החליט נבוכדנאצר לא לקחת סיכונים, עלה על ירושלים והחריבה, וחיסל סופית את שושלת המלוכה. במקומה העלה נבוכדנאצר אדם חדש, מאנשי המפלגה הפרו בבלית מאז ומעולם, הלא הוא גדליה בן אחיקם בן שפן. סיפור הרצחו חותם את סיפורי ספר ירמיהו. רוצחיו של גדליה ברחו למצרים, ובכך הציבו את עצמם, שוב, בצד הפרו מצרי, כאילו לא השתנה דבר ולא קרה דבר. סכסוך המפלגות הנצחי של ממלכת יהודה הביא עליה חורבן נוסף, לאחר חורבן עיר בירתה ומקדשה.

המצב הפנימי ביהודה

הדור האחרון לקיומה של ממלכת יהודה חווה מהפכים רבים. ימי מנשה הארוכים זכו במקרא לציון השלילי ביותר, וספר מלכים (ב כא) תולה בו את החורבן העתידי. כך גם מנבא ירמיהו עצמו בספרו (טו 4), והדבר מקנה לחטאיו של מנשה אופי הרסני ללא תקנה. אמנם, הקורא בספר דברי הימים (ב לג) מקבל רושם מרוכך יותר, שכן שם מסופר כיצד נלקח מנשה כבן ערובה לאשור, וכיצד חזר שם בתשובה, ובשובו לירושלים תיקן את דרכיו; אולם גם כך ברור כי תוצאות מעשיו השאירו ביהודה רושם עמוק מאד. עבודת ה' ספגה מכה אנושה, ואפשר שזהו ההסבר להעלמה של התורה וידיעתה בתחילת ימי יאשיהו. עיקר חטאו של מנשה תואר בתחום המוסרי, ובראש מעשיו שפיכת דם נקי הרבה מאד, ומן הסתם הכוונה היא גם לטרור פוליטי; מעללים כאלה אינם נמחקים בקלות, גם אם הרוצח חוזר בתשובה.

לאחר ימי מלכותו הקצרים של אמון עלה יאשיהו לשלטון. לעיל הרחבנו על קורותיו, וכאן נציין כי בראש מעשיו מתייחס המקרא לדרישת ה', להשבת מעמד הכהונה למרכזיותו, לשיקום המקדש ועבודתו, וגולת הכותרת של מפעליו היא חגיגת הפסח הגדולה, שכמוה לא היתה דורות רבים. וגם אם המקרא איננו מתייחס מפורשות לכך, מסתבר שהתחום החברתי יצא נשכר גם הוא מתיקונים אלה, ועל כך מעידה אותה תעודה ממצד חשביהו שהוזכרה למעלה, ועל פיה גם לפשוטי עם יש זכויות כנגד בעלי שררה, והם מצפים למשפט צדק.

אולם המתחים הפנימיים ביהודה לא שככו. המחלוקת הפוליטית בין תומכי בבל לתומכי מצרים עדיין פילגה את הפוליטיקה, כפי שראינו בסקירה ההיסטורית למעלה. מנהיגותו של יאשיהו חיפתה על חילוקי דעות אלה, אולם מיד לאחר מותו פורצת שוב המחלוקת אל פני השטח, ואפילו הנביאים אינם יוצאים נקיים ממנה – נביא אחד, הלא הוא אוריהו בן שמעיהו, נרצח בידי יהויקים עקב דעותיו הפוליטיות, ואף השני, ירמיהו, נמלט בקושי מגורל דומה. האלימות הפוליטית לא דעכה, אלא רק הסתתרה בימי יאשיהו, ועם התרופפות המשטר שבה והרימה את ראשה. ולא זו בלבד, אלא שאף אחר החורבן עוד לחשה האש, עד לרצח הפוליטי האחרון, של גדליה בן אחיקם, שחיסל סופית את הריבונות היהודית ביהודה.

תוכחותיו של ירמיהו חושפות כשלים מוסריים רבים נוספים בחברה היהודאית, בתחום המשפט, מוסר המשפחה, יחסי אנוש וכמובן גם בעבודת ה', המלאה בצביעות. לעתים נדמה, מתוך תיאוריו של ירמיהו, שככל שגברה השחיתות כך גברה גם האדיקות הדתית: כמה וכמה צומות הוכרזו במהלך התקופה, קרבנות רבים הוקרבו, ונביאים שהעזו לאיים בחורבן הבית הסתכנו בנפשם. נראה מתוך דבריו שהוא רואה קשר ישיר בין התנהגותו של האדם הבודד בסביבתו הקרובה ובמשפחתו לבין התנהגות ההנהגה הפוליטית והחברתית של המדינה כולה.

סיכום

לקראת חורבנה נקרעה ממלכת יהודה. הקרעים היו פוליטיים כשם שהיו חברתיים, ואלה הובילו לעיוות הערכים, המדיניים והמשפטיים כמו גם האישיים. נפשו הקרועה של ירמיהו, נביא התסכול והכשלון, נמצאה כמתאימה ביותר לשאת את משא הקרעים האלה, והדבר ניכר גם בספר עצמו, שהתיאור "קרוע" הולם אותו מאין כמותו.

דומה שתקופת החורבן נושאת עימה מאפיינים, שישובו ויחזרו על עצמם גם בחורבן האחר שידע העם היהודי, למעלה משש מאות שנה מאוחר יותר. קיטוב פוליטי, המלווה טרור ועיוות ערכים; מוסר משפחה ירוד ועיוות משפט, המלוּוים, למרבה האבסורד, ב"התחזקות" דתית, המתאפיינת בתפילות, צומות, ואמונה מיסטית בכוחו של הפולחן להדוף כל רעה.

ואין אנו לומדים את אירועי החורבן, אלא כדי להפיק מהם תועלת, לאבחן את מצבנו שלנו, ולהבין מה יש לתקן.