סיפור כיבוש הארץ וההתנחלות בה קשור במקרא לשמו של יהושע בן נון. כדרך העולם, המצביא של עיקר מסעי המלחמה הוא זה שזכור לדורות כמנהיג המסע לכיבוש הארץ, אולם בפועל היו לו שותפים. החל במצווה משה עצמו, שעמד בראש מחנה ישראל במסע לאורך מזרח הירדן. תחת פיקודו נכבשו ארצות סיחון ועוג, למעשה מצפון מזרח ים המלח עד הגלעד והבשן, ואז גם ניתנו לנחלה לשבטי עבר הירדן המזרחי – ראובן וגד, שתבעו אותן לנחלתם, וחצי המנשה, שהצטרף לעגלתם. לא כל סיפורי הכיבוש מיוחסים ישירות למשה, ובחלקם נזכר רק "ישראל". גם התנחלות חצי המנשה אינה פשוטה. מיהו נובח? ומתי כבש יאיר את הבשן? ובאילו נסיבות התרחש סיפור זה (במדבר לב לט-מב)? האם ייתכן שחלק ממלחמות הכיבוש התנהלו בצורה "פרטית", ולא בהשתתפות כל מחנה ישראל? האם ייתכן שלמשה לא היה חלק מלא בכל האירועים?
ועוד: כיבוש קרית ספר וחברון, המיוחס ליהושע בפרק י' בספרו, מיוחס גם לכלב ועתניאל (שם יד-טו; שופטים א). מלחמות אלה מתוארות שם כמבצעים פרטיים, וגם שם לא ברור יחס הזמן בינם ובין הסיפור המרכזי. מנגד, פעולה שכן התנהלה בשיתוף כל קהל ישראל, המשלחת לבני גד ובני ראובן, המתוארת בסוף ספר יהושע (כב) וכאילו בתקופתו, אינה מזכירה אותו כלל.
נראה שעידן מלחמות הכיבוש ארך שנים, התנהל בשלבים שונים, ועצימותו עלתה וירדה לפי התנאים. מכיוון שבמספר קרבות מפתח גדולים היה יהושע מפקד המחנה, אנו נוטים לייחס לו כל קרב שאירע באותו הקשר, ולשייך הכל לאותו הזמן, ולא היא. עיון מדוקדק בספר יראה שחלק מהסיפורים זמנם מאוחר, ובחלקם אין ליהושע חלק. ברור שכוונת הספר היתה להציב את יהושע בראש העם הכובש, וליצור בכך את הקו המוביל ממשה ליהושע, מהנדודים לכיבוש, מההבטחה להגשמתה. כך הפך יהושע סמל לכיבוש, כשם שמשה הוא סמל ליציאת מצרים. דמות מול דמות, מסמלות שתיהן את שלבי המסע והגאולה, וגם אם בפועל חדר זה לתחומו של זה – אין בכך כדי להעיב על הסמליות שבדמויותיהם.
לפיכך, לימוד נכון של הספר אל לו להתמקד רק בסיפור המעשה, בניתוחי הקרבות, ובשחזור מהלך ההשתלטות על הארץ, אלא גם לעמוד על ניתוח הדמויות, על הרבדים השונים בתיאור מעלליהם, ועל הסמל שבאדם שמאחורי האירועים.
מדליה שהונפקה לכבוד יהושע על ידי החברה הממשלתית למדליות ומטבעות
יהושע בתורה
לראשונה אנו פוגשים את יהושע מיד אחרי יציאת מצרים, כמפקד שמינה משה להילחם בעמלק (שמות יז ח-טז). בסיפור זה תפקידו ומעמדו אינו מוגדר. ברור שהוא מועמד טבעי לפיקוד, והצלחתו בקרב מוכיחה זאת, אולם אין כל נתונים על השלבים שהובילו אותו למעמד זה. המידע היחיד לגביו הוא שייכותו השבטית, ובשלב מוקדם זה אין לו מעמד הנהגה בכיר בשבטו. דומה שנוכל לומר שמדובר בכח עולה בשבט אפרים, שהוא אחד השבטים הגדולים והמכובדים, ושכשרונו הצבאי מוכח.
באותה מידה לא ידוע לנו באילו נסיבות הפך יהושע למשרתו של משה, אולם בסיפור מעמד הר סיני – שזמנו, על פי המסופר, שבועות מעטים לאחר מלחמת עמלק - הוא מלווה אותו בעלותו להר (שמות כד יג) וברדתו ממנו (שם לב יז-יח). עם תחילת המסע, בתום השנה הראשונה, מגדיר אותו הכתוב כ"משרת משה" (במדבר יא כח), תואר שלא ניתן לו עד עתה. דומה שתפקיד המשרת צמוד לשמו של יהושע בסיפורים שנושאם המשכן והמחנה, בעוד שבסיפורים שעניינם היציאה ממצרים והכניסה לארץ יש ליהושע תפקיד עצמאי יותר.
מעמד שונה יש ליהושע בסיפור המרגלים (במדבר יג-יד), הסיפור שבעקבותיו מובטחת כניסתו לארץ ישראל. מי שמתבלט במנהיגותו ובעמידתו האיתנה כנגד שאר המרגלים הוא דוקא כלב, ויהושע אינו מתואר אלא כמשתף פעולה עם כלב, כמעט כעומד בצילו. אף בהבטחת הכניסה לארץ תופס כלב את המקום המרכזי, וכביכול אין יהושע אלא נספח. פרשה זו מטילה את צילה על יחסי יהושע וכלב עד סוף ימיהם, עת יבוא כלב אל יהושע ויתבע את נחלתו (יהושע טו ו-יב), במילים המזכירות מאד את מינוי יהושע ואת כישוריו של כלב, שלדעתו לא נופלים מאלה של יהושע ואולי אף עולים עליו.
יהושע פעיל, איפוא, בשני תחומים: האחד, הוא התחום הצבאי: מפקד מלחמת עמלק, מן התרים את הארץ. השני, בתחום ניהול המחנה, כמשרת משה. בתחום זה יש לו נגיעה בנבואה וגם בתורה ונתינתה, כמלווה מן הצד.
הרושם העולה מסיפורי התורה הוא שיהושע לא היה בולט במנהיגותו. הוא מילא את המוטל עליו היטב, וגילה נאמנות מלאה למשה בכמה וכמה הזדמנויות שונות, אולם זוהי עיקר מעלתו. כביכול, לא הוא המועמד הטבעי להנהגה אחרי משה. גם בראשות שבטו לא עמד, ונראה כי מינויו ליורשו של משה לווה בחששות ולא היה מובן מאליו. משבר ההנהגה היחיד של משה שיהושע היה שתף בו במידה מסויימת היה מינוי הזקנים והתנבאותם של אלדד ומידד (במדבר יא); שם גילה יהושע קנאות לכבוד רבו, ועמדתו נדחתה על ידי משה עצמו.
אפשר שמעמדו זה של יהושע עומד מאחורי התנהלותו בכמה מהפרשיות שהוזכרו לעיל. עם מינויו לצוות התרים את הארץ מציינת התורה כי משה שינה את שמו מהושע ליהושע (במדבר יג טז); במקרא מסמן שינוי שם אדם על ידי אדם אחר את אדנותו של המְשַנה או פרישת חסות מצידו. הווה אומר שיהושע היה למעשה נציגו האישי של משה בין המרגלים, ואפשר שמפני כך לא יכול היה להנהיג את ההתנגדות בתוך החבורה.
מהו איפוא ההיגיון מאחורי מינויו של יהושע להנהגה? נראה כי מספר גורמים חברו ליצירת ייתרון משמעותי במינוי זה. האחד, התנאי שהובע בבקשתו של משה עצמו: בקשה למינוי מישהו "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז יז), ביטוי שמשמעו בכל מקום במקרא תפקוד צבאי. יהיו אשר יהיו מפקדי הקרבות בשנה הארבעים בעבר הירדן, יהושע ודאי נחשב לאחד מותיקי המפקדים בעם ישראל, וכשרונו מוכח.
השני, התכונה שהובעה בדברי ה' עצמו בהיענותו לבקשת משה – "איש אשר רוח בו" (שם יח). פירושים אחדים לביטוי זה, אולם ברור שמדובר בתכונה אישית, וחז"ל מזהים אותה כיכולת תקשורת בינאישית טובה. אפשר שתכונה זו היא העומדת מאחורי יכולתו של יהושע להיות זמן כה רב בצילו של משה רבו, ללא כל יומרת הנהגה או תביעת זכויות, אף לא בעת מינוי ההנהגה המשותפת של שבעים הזקנים. ענוותו הבסיסית, שאולי היא זו שקירבה בינו לבין משה, מאפשרת לו לדבר עם כל אדם "בגובה העינים", ובעתיד תביא את עכן, העומד להיות מוצא להורג, להודות על פשעו.
לא פחות חשוב הוא מוצאו: בעת מינויו יהושע הוא בכיר מנהיגי שבט אפרים, כלומר המנהיג הטבעי, גם אם לא הרשמי, של שבט יוסף. יוסף הוא השבט הבכיר בשלב זה בחיי העם, ואך טבעי הוא שעם היציאה ממצרים, לאחר מנהיגותו החד-פעמית של משה הלוי, יחזור השרביט לידי יוסף, שניהל את חיי אחיו בפעם האחרונה שבה היו הללו בני חורין.
אולם התכונה שבאה לידי ביטוי ברוב הסיפורים אודותיו קודם למינוי הוא היותו משרתו הנאמן של משה. זו אמנם אינה תכונה אישית, ואולי אין בה כדי להעיד על כושר מנהיגות עצמאי, אולם יש בה כדי להעביר מסר של יציבות והמשכיות. לאור חששותיו של משה כי אחרי מותו העם ישחית את דרכיו, ולאור נסיון העבר המוכיח כי בעת התערערות מסגרות נוטים השבטים לפרק את החבילה, יש חשיבות רבה למניעת זעזועים עם העברת השלטון. וכך הפך יהושע, שאולי בכל תחום בנפרד היו טובים ממנו, למועמד הטוב ביותר, שמכלול תכונותיו המשוקללות הן הנחוצות עתה לשם הצלחת המשימה הלאומית של ירושת הארץ.
למינויו של יהושע מספר שלבים. בסוף ימיו ממנה אותו משה בטקס סמיכה, לעיני כל העם (במדבר כז כב-כג). במעמד זה עומד יהושע מול שני מנהיגים אחרים: משה, המנהיג הפורש, ואלעזר, הכוהן הגדול, שילווה אותו בכל צעדיו. יהושע "יעמוד לפני" אלעזר הכוהן, ויש בביטוי זה גם משמעות של כפיפות מסויימת. שלא כמשה, השואל בכל עת ונענה מפי הגבורה, יזדקק יהושע לאורים ותומים של אלעזר הכוהן, כדי לדעת מה רצון ה' בכל מצב שיזדקק לכך. דגם מנהיגות זה הוא בעייתי, שכן מראש מוגבלות סמכויותיו והחלטותיו של המנהיג הנבחר, שגם כך, כאמור לעיל, עשוי להיות ערעור על מנהיגותו. בפועל לא התקיים מצב כזה מעולם. אף בתקופה מאוחרת הרבה יותר, בימי ממלכת החשמונאים, לא הנהיגו החשמונאים את העם מכוח כהונתם אלא מכוח מנהיגותם הצבאית והפוליטית, ואכן נעשו עד מהרה למלכים של ממש. גם בספר יהושע עצמו לא נמצא דגם מנהיגות כזה בא לידי ביטוי. רק בהנחלת הארץ מילא אלעזר תפקיד מרכזי, ושם אין מדובר בביצוע.
ערב מותו של משה מתלווה יהושע אליו במסע פרידתו מן העם, ויחד עמו הוא מלמד את בני ישראל את השירה. יהא אשר יהא פירושה המדוייק של ה"שירה", ודאי שמדובר בפעילות מן התחום החינוכי. אף שבפעילות זו מוזכרים גם הכוהנים, הרי שבניגוד לנאמר לעיל, יהושע הוא העומד במרכז ולא הכוהנים (דברים לא-לב).
את מינויו הרשמי מקבל יהושע רק אחרי מותו של משה, בנאום מפי ה' (יהושע א). נאום מכונן זה מכיל מספר אלמנטים:
א. כיבוש הארץ. דבר זה מוגדר כעיקר תפקידו של יהושע, ולשם זה הוא מתמנה. בתוך זה כלול גם נושא ההנחלה, אלא שבהקשר של פרק זה לא ברור האם מדובר עדיין בכיבוש או שמא כבר בתהליך ההתיישבות עצמו.
ב. לימוד התורה. מדובר הן בלימוד על ידי יהושע עצמו והן בהיותו מורה לעם, כמשה בשעתו.
ג. משה. גם לגבי הכיבוש וגם לגבי התורה מדגיש ה' "כאשר הייתי עם משה", "ככל אשר צויתי את משה".
ד. חיזוק. הצירוף "חזק ואמץ" מופיע מספר פעמים לאורך הפרק, על כל סעיף, ובצידו גם הגדרת סמכויות ענישה, עד כדי עונש מוות.
למעשה, מביא נאום זה לידי ביטוי את כל האלמנטים שהוזכרו לעיל כבר בתורה, למעט העמידה לפני הכוהן. אין הכוהנים נזכרים פה כלל. נזכרים שני תפקידים ליהושע – האחד צבאי והשני בתחום הרוחני; ונזכרים שני מאפיינים – סמכויותיו כמנהיג, והיותו משרת משה וממשיכו. אותה כפילות שעמדנו עליה קודם נוכחת גם פה, ומשולבת בנאום זה ליחידה אחת אינטגרלית, שביטוייה השונים (כמו "חזק ואמץ" או איזכור שמו של משה) חוזרים בכל אחד מחלקיו.
בחלקו השני של הספר, בפתיחת פרק י"ג, פונה אליו ה' שנית ומטיל עליו את משימתו הבאה – חלוקת הארץ לנחלות; למרות שעניין זה נזכר אולי כבר ברמז בפרק א', הוא חוזר ונשנה פה. גם פה לא נזכרים הכוהנים, ולא עוד אלא שיהושע הוא המטיל את הגורל (יח 10).
עם מינויו של יהושע מאשר העם את סמכויותיו, כולל הטלת עונש מוות (יהושע א יח). סמכות זו תנוצל פעם אחת, בסיפור עכן (יהושע ז). ברור שאישור סמכות זו כולל בתוכו גם את כל מה שפחות מכך, ולמעשה מדובר בסמכות שיפוטית. יהושע מתמנה, איפוא, לשופט עליון על העם, בדומה לתפקידו של משה, הניצב מעל שרי האלפים. עם זאת, למעט בסיפור עכן, אין אנו מוצאים אותו מטפל בסכסוכים או בעבריינים מקרב העם. בפעם השניה בספר שמתעורר משבר פנים ישראלי, בפרשת מזבח בני גד ובני ראובן, אין נזכר שמו של יהושע כלל, אלא פינחס בן אלעזר הכוהן הוא העומד שם בראש משלחת ראשי העם אל המורדים (יהושע כב יג). בפרשת הגבעונים, שגם בה נזכרות טענות של העם אל נשיאיו, פותרים הנשיאים לבדם את המשבר (יהושע ט כא), ודומה שהתערבותו של יהושע אינה אלא חוזרת ומאשררת את הסיכום שהגיעו אליו הנשיאים (שם כז). יהושע איננו מנצל, אם כן, את סמכותו השיפוטית, אלא בקרב אחד, לצורך ניצחון על הכנענים.
האם דבר זה מעיד על נטייתו האישית של יהושע? האם מדובר על התרחקות משררה ומניהול חייהם של בני העם? האם רואה יהושע את עיקר תפקידו בתחום הצבאי? והאם תשובה חיובית על שאלות אלה מעידה על תכונה חיובית או שלילית, בהקשר של שאלת המנהיגות?
פעולתו הראשונה של יהושע, מיד עם מינויו מידי ה', היא מעשית. אין הוא נואם נאומים, אין הוא מכנס את העם. אפשר שלדעתו דבר זה מיותר – הלא כולם מכירים אותו, ושאלת ירושת המנהיגות מידי משה הוכרעה זה כבר. לפיכך הוא פונה מיד אל המשימה הראשונה העומדת לפניו, הלא היא חציית הירדן. הוא מחלק הוראות ומגדיר לכל קבוצה את תפקידיה. הוראותיו ברורות; על כך תעיד גם תכנית המתקפה שלו על העי, שבה הוא מחלק משימות ומפנה כל כוח למקומו. בידיו נשאר ריכוז הפעולה – העיתוי הנכון לכל קבוצה להיכנס לקרב, השליטה על המתרחש.
בכלל זה גם תרגום פקודותיו של הקב"ה ללשון המעשה. ניתן לדון במשמעות השינוי שעושה יהושע להוראותיו של ה', אולם ודאי שגם המעשיוּת הדריכה את דבריו, ואת ההוראות הכלליות של ה' הוא פורט לפעולות קונקרטיות וישימות, תשומת ליבו נתונה לאחרון הפרטים, ותכנונו יסודי.
יהושע איננו המפקד המסתפק בתכנון ופיקוח, אלא הוא נוכח אישית ומשתתף בביצוע עצמו; במצור יריחו הוא נמצא עם העם במחנה, והוא עצמו ניגש אישית לדמות החשודה המגלית לבסוף כשר צבא ה' (יהושע ה יג). לפני כיבוש העי לן יהושע בתוך העם, כדי לצאת בראשו למתקפה עם שחר, שהוא עצמו תכנן (שם ח ט-י).
להלן עוד נדבר על ההשוואה המתבקשת בין דמותו של משה לדמותו של יהושע, ועל נטייתה הכללית לטובת משה; אולם דוקא בתחום זה נוטה הכף לטובת יהושע. באותם סיפורים שבהם מתעסק משה במינהל, מתגלים קשייו. הוא איננו מבחין בצורך למנות שופטים נוספים, עד שיתרו מאיר את עיניו ומגיש לו הצעה מפורטת (שמות יח); הוא מתקשה לבקש עזרה ולגבש צוות שיעבוד איתו, ומינוי הזקנים מונחת עליו מלמעלה (במדבר יא). שתי פרשיות אלה מתרחשות על רקע שינוי החל בהתנהלות העם – בסמוך לקבלת התורה בפרשת יתרו, ועם היציאה לדרך בפרשת בהעלותך. בשני המקרים לא זיהה משה את הצורך לערוך שינויי מנהל נצרכים, והוא נדחף לכך על ידי האירועים. יהושע, לעומתו, מזהה את הצרכים ופועל לקראתם מבעוד מועד.
דוקא על רקע זה בולטת העובדה שאין תכונות אלה מתגלות כשמדובר על ענייניים פנימיים. מחדל ההתנחלות אמנם זוכה לתגובה מפיו של יהושע, והוא אף מתווה תכנית פעולה למיפוי הארץ וחלוקתה; אולם תכנית כללית זו כנראה אינה יוצאת לפועל.
מספר משברים מאיימים על מהלכו התקין של הכיבוש וההתנחלות, חלקם מאיימים על מעמדו של יהושע עצמו. חלקם שייכים לסיפורי הכיבוש, וחלקם לסיפורי ההתנחלות.
המשבר הרציני הראשון הוא ההפסד בעי (יהושע ז). גורמיו של ההפסד עלומים בשלב ראשון, אך תוצאותיו גלויות: דמורליזציה קשה בעם, עקב הפסדם הראשון בקרב, ופחדם מפני אבדן היתרון הפסיכולוגי. המשבר השני בחלקו הראשון של הספר הוא משבר הגבעונים (יהושע ט): כאן אין מדובר בהפסד אלא באבדן יתרון פוטנציאלי בשל ברית לא אחראית. בשני המקרים לא נתפס יהושע כאחראי למחדל, אבל כמובן שמשבר כזה עשוי להתפתח לכדי משבר מנהיגות.
בחלקו השני של הספר יש מספר עימותים סביב נושא חלוקת הארץ, ושלא כבחלק הראשון הכתובת הישירה היא יהושע. כך הוא בתלונתו של כלב (יהושע יד), כך הוא בתלונתם של בני יוסף על נחלתם המיוערת (יהושע יז יד-יח); העימות הנוסף יזום על ידי יהושע עצמו, והוא נזיפה בשבטים שלא נחלצו להתיישב בנחלותיהם (יהושע יח ג). בכל המקרים האלה הרושם הנוצר הוא שדברי יהושע מנעו משבר, שהיה עשוי להתפתח עקב התלונה או המחדל.
העימות הגדול בסוף הספר, סביב מזבח בני גד ובני ראובן, איננו מגיע לפתחו של יהושע כלל, ורבה התמיהה סביב עניין זה. ייתכן שההסבר נעוץ בהבנת סדר הזמנים, שהמקרא איננו מפרט; אם יהושע כבר איננו על הבמה התקופה זו, כי אז הסיפור כבר שייך למעשה לתקופת השופטים. גם מהלך העניינים בו דומה יותר לסיפור פילגש בגבעה ולא לסיפורי יהושע – אסיפת כל ישראל כנגד שבט אחד, מרכזיותו של פינחס. אולם, מכל מקום, סידור הסיפור בצורתו הנוכחית אומרת דרשני. העימות היחיד בספר, הנושא פוטנציאל של מלחמת אחים, איננו מזכיר את המנהיג העיקרי בספר זה עצמו; האם יש בכך נסיון לומר משהו על יהושע, אישיותו או תפקודו?
מחלוקה זו עולה שבמהלך תקופת הקרבות לא התעורר ערעור רציני על מעמדו של יהושע. מעמד הגורל, שבו נלכד עכן משבט יהודה, בלי ספק היה מתוח מאד, ונשא בחובו פוטנציאל לעימות בין שני השבטים הגדולים – יהודה ויוסף. אין זכר בכתובים לעימות כזה. שני גורמים חברו לניטרול המטען – האחד, עצם מעמד הגורל, שנתפס כמסר אלוהי ישיר. ייתכן אף שהוא נוהל בפועל בידי אלעזר או פינחס, ועוד נדון בזה, ואז מדובר על גורם ניטרלי שמנהל את ההליך. הגורם השני הוא התוודותו של עכן, שכפי שאמרנו לעיל באה גם בעקבות דברי השכנוע של יהושע.
גם את העימות הרציני השני של מלחמות הכיבוש, בין העם לנשיאים על רקע הברית עם הגבעונים, מרגיע יהושע בדבריו. את עצם הפשרה כבר השיגו הנשיאים עצמם, אולם את הרגעת הרוחות יש לזקוף לזכות דבריו של יהושע, ששימש במקרה זה כעין בורר ופוסק אחרון.
שני העימותים הישירים האחרים שייכים כבר לעידן ההתיישבות, ושניהם נובעים מתחושת קיפוח. כלב אמנם מתבטא בזהירות, אולם מתוך דבריו ניכר תיסכולו, ואולי תחושתו כי הוא היה ראוי להנהגה ולא יהושע. כל נאומו הארוך בעצם אינו מוסיף דבר לחיזוק בקשתו, ואין בו אלא רמיזה לעניינים שעברו מכבר: חטא המרגלים, שבו אין כלב מזכיר כלל את חלקו של יהושע, יכולותיו הצבאיות שלא נס ליחן, הבטחת הקב"ה. מכל מקום, יהושע נוהג בו כבוד, מברך אותו ונותן לו את משאלתו – נחלה פרטית באיזור חברון. הוא אינו מגיב כלל לקריאת התיגר הסמויה, אינו נעלב ואינו מנסה להוכיח דבר.
לעומת זאת, בעימות עם שבטו שלו מרשה יהושע לעצמו להתבטא ביתר חריפות. עובדה זו עצמה מוכיחה שהתנהגותו כלפי כלב לא נבעה מחולשה, אלא היתה מכוונת, ומטרתה לא לעורר עימותים מיותרים. יהושע אינו מקפיד על כבודו, וזהו קו מנחה בהתנהגותו. אולם מול טענות שאינן סביב כבוד, אלא טענות קיפוח של ממש, יש לו תשובות מעשיות. גם תשובות אלה ניתנות בכבוד – "עם רב אתה וכח גדול לך" הוא משבח את בית יוסף, ומסכים בעיקרון לטענותיהם.
ניתן לראות שכקו מנחה יהושע מעדיף לנקוט בשיטת העידוד ולא בשיטת האיום או הנזיפה. את הכשלון של העי הוא לוקח על עצמו במלואו, וככל העם גם הוא מתפלל ומתחנן, אלא שעם קבלת התשובה הוא מתאושש מיד ומגבש תכנית פעולה, שיש בה הבנה פסיכולוגית וראיה טקטית נבונה. את התסכול הלאומי הוא מתעל לאפיק של תשובה דרך הגורל, ואת האוירה שנוצרת הוא מנצל לשם גיוס העם כולו לקרב, שאת מהלכיו הוא מתכנן הפעם בקפידה. על הקרב עצמו ומהלכו נדון בנפרד, אולם פה בולטת לעין אותה תכונה מנהיגותית – האיש שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
מלבד תפקידיו הצבאיים והשיפוטיים, יש ליהושע גם תפקיד נוסף, "דתי" יותר. אנו מוצאים את יהושע מפיל גורל (יהושע ז טז), מל (שם ה ב-ח), מקריב קרבנות ומחדש ברית (שם ט ל-לה); נטיית הכידון על ידו במלחמת העי השניה (שם ח יח-יט) ניתנת להתפרש, בצד היותה אקט של פיקוד ועיתוי, כמקבילה להרמת ידי משה במלחמת עמלק; הוא מקלל את בונה יריחו בעתיד (שם ו כו), שר לפני ה' לאחר הניצחון במלחמת מלכי הדרום, ולפי הפירושים המקובלים אף פועל נס עצום ומעמיד את השמש (שם י יב-יד). מבחינה זו מקבילה מנהיגותו של יהושע יותר למנהיגותם של משה או של שמואל, שהיו גם כעין כוהנים ועומדים לפני ה' בצד תפקידיהם הארציים יותר, בהנהגת העם ומלחמותיו. כמוהם אף הוא מכנס את העם לפני מותו ונואם להם נאום סיכום. בכך בא לידי ביטוי הצד השני שבאישיותו ובמנהיגותו, אותו חלק שהודגש בפרשיות מינויו בתורה מצד היותו נער משה, שעמדנו עליו לעיל.
במידה מסויימת, קיימת סתירה בין שני המרכיבים האלה בדמותו של יהושע. עד כה נשקפה לנו דמות מעשית, המסתמכת על התכנון המדוקדק ועל הניהול היעיל. אולם כאן אנו מוצאים בו את הפן הכריזמטי, הפועל על ההמון בכוח הטקס, הנס, הרטוריקה, המחוות.
איננו יכולים לדעת, כמובן, עד כמה היה צד זה או אחר טבעי יותר ליהושע, ומה כפה את עצמו לעשות. כך או כך, שוב מתבלטת לעין דמותו של האדם היודע לבחור דרך פעולה נכונה לפי המצב, ובעיקר לפי בני האדם העומדים מולו. דרכו של יהושע צלחה, מכיון שהוא ידע לעבוד עם אנשים.
"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" אמרו חז"ל, ובכך פתחו זרם של פרשנויות למערכת היחסים ולהשוואה בין שתי הדמויות המרכזיות האלה, שעמדו על ערש לידתו של עם ישראל. אכן, זה גורלו של כל מנהיג שיבוא אחר מנהיג ראשון וכריזמטי: לעולם הוא ייבחן לאור קודמו, לעולם יעסקו הכל בהשוואה בין הראשון הגדול והממשיך שעומד בצילו, לעולם תיטה ההשוואה לטובת המייסד.
אין ענייננו כאן בחלוקת ציונים, ולא בתחרות בין שני האישים. אולם דומה שבאמת נוכל לומר, כי בעוד משה נתפס כמנהיג ה"גדול מהחיים", שכולו נס והוא אדון הנביאים, שלא צמח מהעם אלא הופיע מבחוץ וסחף אחריו את כל המון העבדים לעצמאות ששינתה את העולם לנצח, יהושע הוא האיש שבא מהשטח. מסלול חייו נע בהתקדמות, מתפקיד לתפקיד, והוא משוחח יותר משהוא מתנבא. אורו רך יותר ואיננו מסנוור כאור החמה, והוא זה שהעמיד את עם ישראל, שזה עתה נולד, על רגליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה