ויקהל פקודי: על דעת המקום

המשכן, שבנה לו עם ישראל, איננו יצור חדש בעולם. עמי הקדם בנו מקדשים לרוב לאלוהיהם, ובסגנונות שונים ומשונים. מהם בבנייני פאר, מהם במגדלים, מהם במתחמים פתוחים, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן; מהם שהקריבו במערות ובנקיקי סלע, ואולי אף בעיגולי אבן כבירים. קשה מאד להתחקות אחר מקורותיה של עבודת האלילים. הרמב"ם מציע דרך שחזור למהלך שהוביל לאלילות, ותולה אותו בהחלפת האמצעי במטרה, אולם אין בהסבר רעיוני מקיף זה כדי להסביר את שפע הצורות, שלל השיטות, ומעל לכל, את ההצמדה העיקשת למקומות הקבע לפולחן.

באתרים לא מעטים בארץ התגלו מבני מקדש אליליים. למעשה, כמעט בכל עיר כנענית מימי המקרא שנחפרה בארץ נתגלה מתחם פולחני, ובדרך כלל כמה. פעמים רבות מתברר, שעיר שעמדה על אתרה במשך מאות ואף אלפי שנים, ועברה חורבנות ובניינים רבים לאורך שנותיה, חזרה ובנתה את מקדשיה באותו המקום. לפעמים מדובר באותה תרבות וכנראה באותו עם, אך לא פחות פעמים נראה כי תרבות החיים החומרית התחלפה, ואיתה ככל הנראה גם העם התחלף, אולי גם לשונו ומן הסתם גם אליו, אבל המקדש חוזר ונבנה באותו המקום ממש. עמי הקדם ייחסו קדושה עצמית למקומות, ואין בידינו היום לדעת על מה נבנתה אותה תחושה. ברור רק כי חשיבות עליונה יוחסה למקום, לקבע, אף יותר מזהותו של האל שגר שם. המיתולוגיה האוגריתית לדוגמה, מספרת על סבלו של בעל, שלא היה לו בית כשאר האלים, ועל מאמציו להשיג לעצמו משכן כזה, שגררו אחריהם איומים, אלימות, ואף מלחמה ורצח בין האלים. מישע מלך מואב, המספר במצבתו המפורסמת על נצחונותיו על ישראל, מדווח על הרס של מקדש לה' שכנראה עמד בנבו ובעטרות, וגרירת כליו בביזיון, כסמל לנצחונו של כמוש על אלהי הישראלים. למעשה, עד היום, ניתן לזהות אתרי פולחן אליליים אפילו במקומות שעליהם הוקמו אחר כך כנסיות נוצריות. ואפילו שבטי הנבטים, שנדדו במרחבי סיני בתקופה ההלניסטית והרומית, שבו וחזרו תמיד לאותו ההר לשם פולחנם האלילי, למרות שאורח חייהם היה נוודי לחלוטין. הווה אומר, אף אלוהי הנודדים זקוק למקום קבע, גם במדבר.

אבל המשכן המיטלטל, ובתוכו הארון שהבדים לא יסורו ממנו, הוא אנטיתזה להשקפת עולם זו. אין מקום שהוא מקום הקבע של המשכן, מפני שאין מקום שאיננו מקומו של האל. בעוד כל אלי העולם העתיק הם אלי טריטוריה, בריתו של הקב"ה עם עם ישראל נכרתה במדבר, תוך כדי תנועה. ובכלל, עם ישראל נוסד תוך כדי תנועה, על ידי משפחת נוודים.

מקדש שלמה, שעל בנייתו מסופר בספר מלכים, לכאורה שב אל הרעיון המקובל בעולם הסובב, של מקום הקבע לאל. אבל דוקא ירושלים אינה המועמד הטבעי מלכתחילה למקום מקדש לאלוהי ישראל. ואמנם, לא מעטים בעם ישראל לא קיבלו את הבחירה הזו, וחיפשו מקומות בעלי מסורת מוצקה יותר, ואף מצאו – בדן, בבית אל ובשכם; מיקומו של מקדש העגל הישראלי בבית אל נשען על מסורת שנתלתה בשמו של יעקב, הקובע את בית אל כבית אלוהים לעתיד (בראשית כח כב). למעשה, בית אל היא המקום היחיד בתורה שעליו נאמר שיהיה בו מקדש לה'.

מקדש שלמה, יותר משהוא מקדש של מקום, הוא מקדש ממלכה, וממלכה בעלת אופי בינלאומי דוקא. כידוע, שלמה ביסס את כל מדיניותו על קשרי חוץ ענפים, בתחום המסחרי כלכלי, בתחום הצבאי ואף בתחום המשפחתי. החומרים והבנאים למקדש מיובאים מצור. בהפטרת פרשת ויקהל מסופר על אמן המתכת חירם מצור, שעל פי פשט המקראות אביו צורי, ולפי ספר דברי הימים נבחר על ידי חירם מלך צור לתפקיד זה, שאיננו נעדר משמעות מדינית. אביו של חירם היה בעצמו חרש נחושת, ולפיכך סודות המקצוע עברו במשפחתו. חירם זה הוא העומד במקומם של בצלאל ואהליאב, וקל לראות שסודות חרשות הנחושת המשפחתיים שלו הם תרגום מעשי לרוח אלוהים ששרתה על בצלאל ואהליאב במדבר. בניגוד ברור למשכן במדבר, שכל כולו תוצר ישראלי, בבנייתו ובחומריו, מקדש שלמה הוא רב לאומי, כמעט אוניברסאלי, וכבר הצביעו על הקירבה בין תכנית המקדש למקדשים אחרים במזרח הקדום, בעיקר באיזור הסורי-פיניקי. כמעט וניתן לומר, שמקדש שלמה, יותר משבא להיות מקדש מקומי לה', נועד להיות מרכז איזורי, רב לאומי ועל לאומי.

תכנית מקדש שלמה, ושחזור איזומטרי של מקדש מתקופת הברזל סמוך לארמון מתל תעינאת, בצפון סוריה. מצא את ההבדלים

על פי המסופר במקרא, לא ניכר שמקום המקדש בירושלים נבחר בגלל מסורת מקומית, דוגמת סיפור העקדה. לעתים אף נדמה שהמקרא עושה מאמץ לנתק בין מסורת כזו לשיקול המעשי של בחירת מקום המקדש. בניגוד לחברון, שעליה שואל דוד האם לעלות אליה, אל ירושלים דוד עולה ביוזמתו שלו, ללא שאלה בה' (שמ"ב ה). סביר מאד ששיקוליו היו פוליטיים בעיקרם –עיר בגבול בנימין, מבני רחל, שעשויה לעזור לו להתקבל על ידי יריביו הפוטנציאליים העיקריים בעם; וגם עיר ללא ממסד זקנים חזק העשוי להפריע לו לארגן את המלוכה כרצונו. במעשה זה מצטרף דוד לכמה וכמה מלכים בהיסטוריה שעם עלייתם לשלטון העתיקו את בירת הממלכה למקום אחר, לשם ארגון מחדש של הממלכה ומדיניותה, ובאלה ניתן למנות את אח'נאתון במצרים, את עמרי בישראל, את קונסטנטינוס בביזנטיון ואף את אתאטורק באנקרה. גם רעיון העלאת הארון לירושלים הוא של דוד, ללא שאלה בנביא או בה' (שם ו), וכזכור, העלאת הארון לעיר הופרעה והופסקה במותו של עוזא; וגם אחרי שדוד כבר הצליח להעלות את הארון לירושלים - בקשתו לבנות בית לארון נענית בשלילה בידי נתן הנביא(שם ז), מהסיבה הפשוטה: "הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל לאמור מדוע לא בניתם לי בית ארזים?".

מעל לכל, בתפילת חנוכת הבית שלו מדגיש שלמה "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי", והתפקיד שהוא מועיד למקדש איננו דוקא קרבנות; עיקר תפקידו בקבלת תפילותיו של כל אדם, גם של הנכרי שיבוא מארץ רחוקה, וגם של אנשים שכלל אינם נמצאים בארץ ישראל. אין המקדש מקום מגוריו של האל, ולא הפולחן בו הוא העיקר, אלא מקום עבור בני האדם המבקשים את האל, יבואו מאן שיבואו. שכן הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.