מצות מחצית השקל, המופיעה בפתיחת הפרשה, היוותה במשך דורות רבים סמל לאומי, שסביבו התלכדו יהודים מכל רחבי העולם. בתקופות המאוחרות אכן מדובר במטבע של ממש, מחצית או שלישית השקל, אולם בימי המקרא לא היו עדיין מטבעות. השקל, שאותו מזכירה התורה במקומות אחדים, אינו אלא יחידת משקל. אפילו שערו של אבשלום נמדד במידה הזו, ומשקלו "מאתים שקלים באבן המלך" (שמואל ב י"ד). אברהם, הקונה שדה בסכום עתק של ארבע מאות שקל כסף, שוקל את השקלים האלה: וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. לא השקל עובר לסוחר, כי אם הכסף. אף ירמיהו, הקונה שדה מדודו ערב החורבן במחיר מוזל של שבעה שקלים ועשרה הכסף, שוקל לו את הכסף. מסיבה זו מזהירה התורה בספר דברים כ"ה "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה".
משקל שקל הכסף שימש נושא לדיון ומחקר בספרות הראשונים. כשעלה הרמב"ן בסוף ימיו לארץ ישראל, ניצל את ההזדמנות לחפש את המטבע הקדום, וכך הוא כותב בהוספות לפירושו על התורה: "ברכני ה' עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד, ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שנזכרים במסכת סנהדרין, וקראו מן הצד האחד "שקל השקלים" ומן הצד השני "ירושלים הקדושה", ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו ... וכן ראיתי מן המטבע ההוא, בצורות ובכתיבה ההיא, חצי משקלו".
למיטב ידיעותינו היום, המטבע שראה הרמב"ן היא אחת ממטבעות המרד היהודי ברומא, ומה שהוא זיהה כצנצנת המן היא היא הצורה שהטביעה מדינת ישראל המודרנית על השקל הישן, וכמוה הצורה השניה, שהיא ענף רימונים. הכתובת נכתבה בכתב העברי הקדום של ימי הבית השני, שמורדי רומא טבעו בו את מטבעותיהם. הרמב"ן לא יכול היה לדעת זאת, כשם שלא ידע שהחורבן שראו עיניו בארץ ישראל לא היה - כפי שסבר - תוצאה של חורבנה הקדום, אלא של המסע המונגולי, שהסתיים אך שנים אחדות קודם לכן.
אולם כפי שהורה לנו הרמב"ן, את השקל הקדום יש לחפש בממצא הארכיאולוגי. ואכן, מימי ממלכת יהודה מוכרות לנו מאות אבני משקל קטנות, עשויות אבן, מעוצבות כעין כיפה, ומשקלן אחיד למדי. על גבי המשקולות האלה נחרתו סימני ספרות, ועל פי זה אפשר לשחזר את יחידת המשקל הקדומה, והיא בממוצע כ11.3 גרם. נמצאו משקולות של יחידה אחת, של שתי יחידות, של ארבע יחידות וכן הלאה, כשהכפולות הן על בסיס ארבע. שיטת הכפלה זו נוצרה ביהודה מפני הצורך להתאים את שיטתם לשיטת השקילה המצרית, שרווחה באיזור באותה התקופה. לדוגמה, על האבן בת ארבעת השקלים, שמשקלה כ45 גרם, נחרתה דוקא הספרה חמש, בצורתה המצרית, מפני שארבעה שקלים ישראליים היו שווים לחמש יחידות מצריות בשם קדת. על פי זה, מחצית השקל משקלו קצת פחות מששה גרם. נמצאו גם אבני משקל הנושאות את המונח "פים" במשקל של קרוב לשמונה גרם, דהיינו שני שליש היחידה, והוא אולי מחיר שיפוץ מחרשה, על פי הנאמר בשמואל א י"ג, "והיתה הפצירה פים למחרשות", וכן אבנים במשקל של קצת פחות מעשרה גרם, הנושאות את המונח "נצף", שהוא כנראה חמש ששיות היחידה.
המטבעות שראה הרמב"ן, שנטבעו על ידי מורדי רומא, שקלו קרוב ל14 גרם, ומחציתם לפי זה קרוב לשבעה גרם. יש לציין שדעות הפוסקים היום נעות בין שבעה לתשעה גרם למחצית השקל, והן נסמכות על הנאמר במסכת שקלים, כלומר על עדויות מימי הבית וסמוך לו; מדובר אם כן בסדר גודל הקרוב למטבעות הממצא הארכיאולוגי מימי הבית השני.
כאמור, בימי המקרא לא היו מטבעות. המטבע המוכר לנו, עיגול המתכת שעל פניו מוטבעת צורה המאשרת את משקלו ותכולתו, הוא המצאה של המאה השביעית לפני הספירה, ומוצאה באנטוליה. לפיכך, את הביטויים הרבים בספרות חז"ל, המשתמשים במונח "מטבע" או "מוניטין", ביחס לפרשיות מקראיות, יש להבין איפוא כהסבר של המציאות העתיקה על פי מונחי זמנם, ולא כמסירת מסורת היסטורית של ממש. אף אנו, השוקלים מחצית השקל במטבעות מודרניים, מיישמים את העקרון העתיק באמצעי זמננו, וזוהי, אם נרצה, מהותה של התורה שבעל פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה