משפטים: מכתב הקוצר

לפני כחמשים שנה נחפר אתר קטן, בסמוך לחוף פלמחים. האתר, שנודע לימים בשם "מצד חשביהו", שוכן על גבעת כורכר, בתחומי בסיס צבאי, צופה על אתרה הארכיאולוגי המאוחר יותר של העיר יבנה ים. במקום נמצאה מצודה קטנה, שעל פי חרסיה תוארכה לשלהי המאה השביעית לפנה"ס, ימיו של המלך יאשיהו.

זו היתה תקופת הזוהר האחרונה של ממלכת יהודה, תחת שלטונו של אחד מגדולי מלכיה, שתיקן ושיקם את הארץ רוחנית ומדינית לאחר שנות שלטונו הארוכות והמשחיתות של מנשה סבו, בצל האירועים הדרמטיים ששינו את פני העולם – נפילתה הפתאומית והמדהימה של האימפריה האשורית, ומלחמת העולם הבבלית–מצרית–מדית שהשתררה בעקבותיה. המקרא אינו מרחיב בדבר, אולם יאשיהו עצמו כנראה לא טמן ידו בצלחת, ו"תפס צד" בעימות הזה, נגד אשור, משעבדתו משכבר, ובעד בבל. לאור זאת יש להבין את נסיונו הכושל לעצור את צבאות מצרים, ניסיון שהוביל למותו ולהתדרדרותה המהירה של ממלכת יהודה, שדומה שזה אך עלתה על דרך המלך לשיקומה, לקראת אובדנה וחורבן הבית. מכל מקום, עד לאירוע זה יהודה שגשגה – תנופת בניה, התפשטות מערבה אל כיוון הים, וצפונה לתחומי ממלכת ישראל לשעבר, שהשלטון האשורי בה נעלם למעשה; זאת בצד מפעלי שיקום חברתיים, וגם דתיים, שלהם מקדיש המקרא את עיקר תשומת לבו.

הממצא המעניין ביותר בחפירה היה אוסטרקון, חרס כתוב עברית, בכתב עברי עתיק של ימי הבית הראשון, ועליו פוענחה תלונה של קוצר, שכיר יום עני הזועק לצדק מפני מנהל העבודה שלו. וזה לשון הכתוב:

"ישמע אדוני השר את דבר עבדו. עבדך, קוצר היה עבדך בחצר אסם. ויקצור עבדך ויכל, ואסם כימים. לפני שבת, כאשר כילה עבדך את קצירו ואסם כימים, ויבוא הושעיהו בן שובי ויקח את בגד עבדך. כאשר כליתי את קצירי זה ימים לקח את בגד עבדך. וכל אחי יענו לי, הקוצרים אתי בחום השמש, אחי יענו לי אמן, נקיתי מאשם! ועתה, השב נא את בגדי" וכו'.

כתב התעודה מעיד על כותבה, כי הוא מצוי במיומנות זו של כתיבת מכתבים, אולם איננו מקצועי בה. השורות אינן ישרות, הרווחים אינם שווים, חלק מהאותיות מתהפכות, כתיבתן איטית, ואף סגנון התעודה קופצני ונרגש ואיננו ערוך כמכתב רשמי. חוקרים אחדים שיערו כי לא הקוצר עצמו כתב את התעודה, אלא מישהו מטעמו, אולם גם אז נצטרך לומר כי הכותב איננו סופר מקצועי. כך או אחרת, הקוצר עצמו מכיר את זכויותיו ותובע את המגיע לו בצדק, והכותב גם הוא יודע כיצד להעלות דברים על הכתב. הדברים האלה אינם מובנים מאליהם. בעת העתיקה שכיר יום עני איננו אדם שבידו ללמוד קרוא וכתוב, וגם אין לו ידיעה בנבכי החוק. הכתיבה היתה נחלתם של סופרים מקצועיים ופקידי ממשל. והנה פה לפנינו אדם אחד או אף שנים, היודעים את זכויותיהם ויודעים כיצד להפנות מכתב אל הממונים.

מפרסמי האוסטרקון הזה עמדו מיד על הקשר שבינו לבין האיסור המופיע בפרשתנו, "אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", ולמקבילתו המופיעה בספר דברים בפרשת כי תצא, "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך". דומה שדבר החוק הזה הגיע לאזניו של הקוצר, ועליו הוא מסתמך בקובלנתו. אמנם, הנסיבות אינן זהות: אין פה הלוואה אלא חוב בעקבות מכסת עבודה שלא מולאה, ועיקר טענתו היא שאין הוא חייב דבר, אולם תביעת הצדק המהדהדת ממכתב זה שייכת לאותו שיח חוקי וחברתי.

הימים, כאמור, ימי המלך יאשיהו. זהו המלך שחידש ושיקם את עבודת המקדש, שמצא את ספר התורה במהלך השיקום, שביער את העבודה הזרה מן הארץ; שהרחיב את גבולות הארץ והחזיר את העם בתשובה. חז"ל מייחסים לו, בעקבות הכתובים, הפצת לימוד התורה בעם (במחקר המודרני אף הועצמה המהפכה עוד יותר, ותפיסה זו הורחבה לכדי השקפה הטוענת כי הספר לא רק נמצא, אלא גם נכתב רק אז, והדברים ידועים ואכמ"ל). דברים אלה משתקפים בחרס ממצד חשביהו. ראשית, עצם הימצאם של יהודים על דרך החוף, טריטוריה שלא היתה עד כה בשליטת יהודה. שנית, תוכן המכתב, המעיד על השכלה עממית, מעבר לגבולות שכבת הפקידות. שלישית, ידיעה מסויימת בהלכות התורה.

נוכל לומר, אם כן, שקיים היזון חוזר בין כל רכיבי מעשיו של המלך. חיזוק הממלכה תלוי בחזרתה לשורשיה הרוחניים. אלה מצידם מביאים לעליית מעמדו של הפרט, לבל יישחק ולבל ייעשק בידי החזקים ממנו. וחוזר חלילה: הפרט, שלמד והשכיל, יודע שהצדק ינצח, ובכך הוא מעניק למדינה כולה את חוסנה, ומאפשר את הרחבת גבולותיה. ועל פי התיאור המקראי, כל התהליך החל בחזרה אל הספר, אל הלימוד, אל ההשכלה.

המצווה הזו, של החזרת המשכון בתום היום, ניצבת במרכז הגוש השני של המצוות בפרשת משפטים. הגוש הראשון הוא של חוקים פליליים ואזרחיים, העוסקים בנזיקין מסוגים שונים, והגוש השלישי הוא של מצוות חגים ומועדים. בין חוקי הממון לבין המצוות שבין אדם למקום, העמידה איפוא התורה את הציוויים החברתיים, המחייבים חמלה, הגינות ויושר.

כך בונה התורה את מסלול החברה המתוקנת: תחילה סדר ביחסי אדם לאדם, לאחר מכן חסד וצדקה ביחס החברה לפרטיה, ולבסוף עבודת ה' הישירה. והתשתית לכל אלה- הדרך, האמצעי והמסגרת - הוא הלימוד, ההשכלה, הספר.