יום שלישי, 10 במאי 2016

חגם של בני הנביאים



המאפיין העיקרי של ההלכה החרדית הוא "אין בנו כוח". אין בנו כוח לתקן תקנות, אין בנו כוח לגזור גזירות, אין בנו כוח לבטל תקנות וגזירות. אין בנו כוח, לא במובן של תשישות, אלא של התבטלות והכרה בערכנו הנמוך לעומת קודמינו בדורות קודמים. לפיכך אין בנו כוח לתקן ימי הודאה חדשים, אין בנו כוח לתקן ימי זכרון חדשים (באופן קבוע), ואין בנו כוח לבטל מנהגי אבלות שפג תוקפם, ואין בנו כוח לבחון מחדש את המציאות כדי לעדכן נורמות. המאפיין השני של המחשבה החרדית הוא ההלכתיות עצמה. ההלכה, כמערכת משפט, בנויה על טקסטים שיש לפרש ועל תקדימי פסיקה. כשאין טקסטים לפרש וכשאין תקדימי פסיקה – אי אפשר ליצור דבר.

ביסודו של דבר, האמירה המרכזית כאן היא שהתורה – שבכתב, המתפרשת בזו שבעל פה - מדריכה את חיינו, ואין בלעדיה. היא לא רק המסגרת, היא גם המשמעות, היא התוכן והיא הצורה, ומה שאין בה לא יהיה כלל. "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" הפך ממשפט מדרשי למורה דרך, והפך את כיוונו: לא רק שאין דבר במציאות שאיננו רמוז בתורה, אלא שאין דבר במציאות כלל מבלעדי מה שרמוז בתורה.

שני גורמים אלה הם היסודות העיקריים בהתייחסות החרדית לתקומת מדינת ישראל ואף לימים כמו יום השואה: לא רק העיתוי בחודש ניסן, שכביכול איננו מתאים לאבלות, אלא גם לא שום יום אחר (עשרה בטבת לא מצויין במערכת החרדית כיום לזכר השואה). מדינת ישראל, יותר משהיא זוכה להתנגדות, זוכה להתחמקות. החרדי הממוצע ברחוב בדרך כלל חרד לשלום המדינה וחייליה כמו כל תושב אחר (עזבו עכשיו את השירות בצבא, זה מסיפור אחר), ואפשר שגם עמדותיו ימניות מהמרכז, אבל התייחסות דתית, כמשנה סדורה, למדינה ומוסדותיה – מעטים איזכוריה. יש התנגדות למעשים רבים שלה, יש ביקורת רבה, יש סיפורי גדולי הדורות הקודמים ומה הם עשו ביום העצמאות או בקום המדינה. משנה סדורה? במקומות מעטים מאד. ועל כן אין מה לדבר על ייחוד יום להודאה בכלים דתיים מקובלים, כיום העצמאות. תוכלו לשמוע סוגים שונים של ביקורת: למה דוקא יום הכרזת המדינה, והיו חללים רבים, וימי הספירה ועוד ועוד. הצד השווה שבכולם שהם לא מכוונים להצגת אלטרנטיבה, אלא להתחמקות מן הצורך לקבוע יום כלשהו בכלל.

בצד השני של הסקאלה הדתית ניצבו חוגים שביקשו לשוב אל המציאות ואל החיים, להיענות בחיוב לאתגרי העולם והשעה, ולבחון מחדש התייחסויות; אם יש צורך ביצירת מסגרות חיים חדשות, בחשיבה מחדש, ואף בחידושים הלכתיים – לו יהי כן. הסיסמה "אין בנו כוח" משותפת גם לחוגים אלה, אבל הכניעה בפני המציאות החזקה ממנה התקבלה ברצון, וכך גילינו מחדש את הכוח שצריך במקום שצריך.

אבל החשיבה ההלכתית גם היא נשארה דומיננטית. וכל הרואה את מתכונת הלכות יום העצמאות – שהוא עצמו יום מחודש! - שקבעה הרבנות הראשית בזמנו, וכפי שהלכה והתגבשה בציבור, רואה שמדובר במעשה טלאים, שאיננו מעז לחרוג ממה שכבר קיים. פרק תהילים שנאמר מדי שבת קודם מנחה, שורות מתוך "לכה דודי" (גם הוא פיוט לשבת), פיסקה מברכת החודש, הלל – חצי ובלי ברכה (שזו דווקא יצירה הלכתית שבמנהג האשכנזי לפחות אינה קיימת כלל; סביב זה התלקחו עיקר המחלוקות בציבור הדתי-מודרני).

גולת הכותרת של הסדר החדש הזה הוא קריאת פרק מישעיהו י-י"א, "עוד היום בנוב לעמוד", ללא קריאה בתורה לפניו וללא ברכה על קריאת דברי הנביאים; ואף הפרק הזה עצמו לא נבחר במיוחד ליום זה, אלא נלקח ממאגר ההפטרות הקיים, אלא שבמקרה זה מדובר על הפטרה שאיננה זוכה להיקרא בארץ ישראל, הלא היא הפטרת יום טוב אחרון של גלויות של פסח.
*
וכאן יושב שר ההלכה במדורו בשמים ושוחק. מרוב רצון להתרחק מחידוש (אולי כדי להישאר מקובלים גם על האגף החרדי), התקבל והתקבע מאפיין חדש לגמרי לתפילות יום העצמאות. אמנם עד היום מנסים חוגים שונים להכניס קריאה בתורה ליום זה, ודומה שהצלחתם אינה מרובה; אבל הפרק מהנביא מושל ברמה, ומהווה את החידוש המרכזי והייחוד הבולט ביותר של תפילות יום זה. בדרך כלל פרק הנביא נספח לקריאת התורה; כאן הפך הפרק מהנביא לדבר הבולט ביותר, לדבר העיקרי, לדבר החדש.

וכך מבלי משים ומבלי להתכוון לכך, הפך יום העצמאות לחג שבמרכזו דברי הנבואה. אם עד כה התאפיינו כל החגים וכל החיים הדתיים שלנו בתורה ובמצוותיה, במדרשי ההלכה ובפיתוחם, במשא ומתן של חכמים במדרש הכתובים ובמשא ומתן של חכמים במשא ומתן של חכמים במדרש התורה, ודברי הנביאים נותרו בצד הדרך, מוערכים אבל לא מעשיים, מתחום הרעיון ולא מתחום הפרקטיקה, הרי שבאה החששנות ההלכתית, ושלא ברצונה שינתה את המצב מהיסוד.

ומהיום והלאה יעמדו דברי הנביאים ביסוד ההתייחסות למדינה החדשה. המצב שהיה מצבה הטבעי של היהדות בימי קדם שחלפו מכבר מן העולם, המצב שבו נבנתה קומת הנבואה על קומת התורה ואף היתה התופעה הרוחנית הדומיננטית בחיי העם, מבצבץ שנית אל חיינו החדשים. חיי המעשה מודרכים על ידי התורה, שבכתב ושבעל פה, כמו קודם; אבל את ההתייחסות אל החיים, אל ערכיהם ומשמעויותיהם, מספקת הנבואה. המצב הנורמלי בגלות, שבו "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", משתנה. לא רק הלכה יש לו, אלא גם נבואה. וגם אם לא ישירות, המציאות המשתנית לנגד עינינו מכריחה אותנו, שלא בטובתנו, ודרך השמרנות ההלכתית עצמה, לשוב אל הנביאים ולדרוש בדבריהם: מהו "הקץ המגולה"? כיצד להתנהל מול העולם, מול העמים? מהו משטר? כיצד למשול? מהו מוסר מלחמה? לכל אלה אין תשובות בהלכה המוכרת וידועה.



הדרך הזו חדרה אף אל בין המתנגדים לציונות שיצאו מתוך חוגי הדתיות הלאומית. בכמה טורים מעוררי מחלוקת פרס הרב טל את משנתו האנטי ציונית החדשה; והנה זה פלא. למרות היותם של הדברים שזורים ברטוריקה חרדית ידועה ומקובלת, תוך חזרה על עיקרי טענותיהם מתחום חיי הדת וההתנכלות הציונית לצביון היהודי של המדינה, הוא מוצא את עצמו נזקק לקטגוריות שאינן הלכתיות בבואו לקבוע הלכה. קטגוריות השאובות מתחום מדרש האגדה, הבנוי ברובו על דברי נביאים וכתובים, וכמובן רמזים לחשיבה קבלית: מהי מלכות ה' ומהי מלכות אחרת – מונחים שכולם מספרות הנבואה, לא ההלכה ולא התורה שבכתב. האנטי ציונות החדשה, אף היא מהנבואה באה ואליה תשוב.
*
"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר (בניסן) להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש, שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר (במדבר כח) "מועדו" בתמיד; מה "מועדו" האמור בתמיד - דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד, שאין ענוש כרת, דוחה את השבת – פסח, שענוש כרת, אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת (כשחל ערב פסח בשבת), מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי... אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה"... (פסחים ס"ו.).

בדרך כלל חז"ל אינם נוטים ללמוד הלכות מנביאים, ואף יש התבטאויות הרואות איסור בדבר. אולם פה, דוקא הלל, המשתבח בהלכותיו ובמסורותיו ששמע מדורות קודמים, מתברר לו שלעתים אין די במסורות. יש מצבים שאיש לא התנסה בהם במאות השנים האחרונות, ומסורת ההלכה אין בידה להושיע. "הלכה זו שמעתי ושכחתי". ואז, אין ברירה, אלא להיזקק לניצני הנבואה. אמנם אין בינינו נביאים, אבל ישראל לפחות בני נביאים הם, ובוא נראה מה תשרה עליהם הרוח.

*
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה". "פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב, כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו 'שועתם מן העבודה', פירוש, מצער העבודה" (שמות ב כג, ופירוש "אור החיים" שם).
ואם בפורענות כך, בשמחה על אחת כמה וכמה. עם ישראל מבקש להודות, גם אם חלקו (אפילו הגדול, אולי) איננו פונה ישירות אל אלוהיו. מי גדול ויעמוד לפני עם ה' בני נביאים, ויאמר "לא כדין אתם עושים, אין על מה להודות, רחוקה הגאולה, לא בקרוב בנות בתים"? וכי יתחיל להתפלפל איתם, אם זו אתחלתא דגאולה או רק עקבתא דמשיחא, אם זו מלכות ה' או מלכות אחרת?


ועל כן, המתנגד והמתנתק והפורש מכלל ישראל, שרובו העצום, בארץ ומחוצה לה, חוגג עצמאות, בין אם התנגדויותיו מההלכה באות ובין אם מעיטורי מחשבה ודרש שיצר לעצמו, שוכח את העיקר: ישראל נביאים הם. מה שתיקן על עצמו כל העם, באינטואיציה טבעית, כהלל וכהודאה, גם אם לא כולם יודעים למי להודות וגם אם חלקם מודים סתם, דברי נביאים הם. 

10 תגובות:

יואב אמר/ה...

כפתור ופרח. אם כן אין להלין על מעשה הטלאים והתפיסה החרדית שביסוד תקנות הרבנות הראשית שאינה מעזה לחדש הלכות כראוי ליום המחודש הזה, כי בסופו של דבר תקנת ההפטרה המביכה, שאין לפניה תורה ואין לה ברכה, התבררה כמסר עמוק ומעז יצא מתוק. אכן 'בני נביאים הם' ויישר כוחך.

חגה של הרבנות הראשית לישראל אמר/ה...

בס"ד ערב יום העצמאות תשע"ו

דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים לא עוצבו על ידי 'דעת הקהל' ו'קול ההמון'. יש להם 'בית אב' חד-משמעי: הרבנות הראשית לישראל.

סדר התפילות ליום העצמאות הוא בדיוק הסדר שאותו קבעו בשנותיה הראשונות הגאונים הרב הרצוג והרב עוזיאל, שניהם ציונים-דתיים מובהקים, ושניהם פוסקי הלכה בעלי 'כתפיים רחבות', ששליטתם המוחלטת בספרות ההלכה, איפשרה להם לתת מענה הלכתי מבוסס לשאלות המתחדשות.

הם שקבעו לומר בתפילה לשלום המדינה: 'מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו', הן בהסתמך על דברי רבי אבא בסנהדרין על 'הקץ המגולה' שבפריחת הרי ישראל לקראת העם הקרב ובא, והן על סמך דברי הראי"ה קוק שטבע ב'אורות' את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו'.

אופיו של יום העצמאות נקבע לפי התקדים של ימי הודייה שנקבעו בקהילות ישראל על הצלה מסכנה, ועיקרם 'הלל' שכדברי הגמרא תיקנו נביאים לישראל לאומרו על כל צרה שניצלים ממנה. ימי הודייה אלה מצאו ביסוס בדברי הפוסקים, ובהם החיד"א והחת"ם סופר (ריכוז הספרות ההלכתית בתשובת הגר"ע יוסף, יביע אומר חלק י, סוף או"ח), ועל פי זה קבעה הרבנות הראשית את גולת הכותרת של היום בקריאת ההלל.

כדי שלא להיכנס למחלוקת אם לברך על מנהג, הוסכם שיקראו את ההלל בלי ברכה, כפי שנוהגים הספרדים בראש חודש ובימי הפסח האחרונים. ביום ירושלים תיקנה הרה"ר בהשראת הרב אונטרמן והרב ישראלי זצ"ל הלל בברכה. הראש"ל הרב יצחק נסים היה מורה לספרדים שלא לברך על ההלל. לתלמידים ספרדים בישיבת מרכז הרב לענות אמן אחר ברכת החזן ובכך לא להיכנס לספק ברכות.


בזמן הרב גורן זצ"ל החליטה הרה"ר לברך על ההלל גם ביום העצמאות, ושוב נוצר הבדל בין האשכנזים המברכים לבין הספרדים שאינם מברכים (כפי הוראתו של הראש"ל הרב עובדיה יוסף. חידושו הנוסף של הרב גורן, לומר הלל בברכה אף בליל יום העצמאות, פחות התקבל אף בין האשכנזים.

כללו של דבר: ככל שחידוש מרחיק לכת, הוא מאחד פחות!

בברכה, ש.צ. לוינגר

חגי משגב אמר/ה...

נו, אפשר לומר שציפיתי שתיזעק מיד להגן על כבודם של גדולי ישראל, ולהוכיח באותות ובמופתים כיצד הכל בסדר. המחלוקת על ברכת המנהג אין לה יסוד אמיתי, אבל מילא. עיקר תלונתי כמובן לא על ההלל, אלא על הטלאים הברורים: מזמורי שבת, לכה דודי, סיום תפילת נעילה, קטע מברכת החודש, וכמובן בחירת הפרק הממוחזר מהנביא. שום דבר שלא מופיע באיזשהו חג אחר. התוספת העיקרית, ההלל, הלא תודה שהיא מאד מהוססת, והחידוש שגם אשכנזים יאמצו בזה את המנהג הספרדי אין לו תקדים בעצמו אלא החשש שמא איננו ראויים לתקן הלל או שאין זה המועד הנכון.

'עוד היום בנב' -תהליך שלא הושלם אמר/ה...

הסדר שקבעה הרבנות הראשית מבטא היטב את העובדה שתהליך הגאולה שהחל אינו מושלם.

אנחנו פותחים במזמור קז בהודאתם של 'גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם', אך מסיימים ב'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' המסיים ב'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב, הלך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבא ברנה נשא אלמותיו'. עדיין נשמע קול השופר המזעיק על המלחמה עם הצר הצורר, ןעדיין מצפים אנו לביאת משיח צדקנו, שיהפוך את ה'אתחלתא דגאולה' לגאולה שלמה.

תחושה זו של 'אמצע הדרך' באה לביטוי משמעותי בנבואת ישעיהו 'עוד היום בנב לעמוד'. אנחנו רואים לנגד עינינו את האוייב המניף ידו באיום על 'הר בת ציון גבעת ירושלים', אך מתחזקים בצפיה ל'חטר מגזע ישי, שלא רק ישלים את גאולת ישראל ויוסיף שנית ידו לקנות את שאר עמו, שעדיין מפורד ומפוזר ברובו בגלות פיזית ורוחנית, אלא גם יישא נס לגויים, ימלא את העולם דעת אלקים 'כמים לים מכסים', וישכין שלום בעולם כולו.

לא בכדי זכה יום העצמאות להלל ולהפטרה של שביעי של פסח, יום שבו שמחים על התשועה, אך השמחה זהירה ומאופקת, ביודענו שעדיין ארוכה הדרך לגאולה שלמה. אנו מודים לה' על העבר, ומתפללים על השלמת התהליך בגאולה שלימה לישראל ולעולם כולו.

בברכה, ש.צ. לוינגר

וכבר אמרו דורשי רשומות ש'ינופף ידו' רומז למנהג ישראל לעשות 'על האש' ביום העצמאות. וכשם שעורך ה'מנגל' מניף את ידו כדי להפיח רוח בגחלים העוממות - כך מצווים אנו להניף ידינו בשאיפה להפיח רוח חיים בתהליך תקומת האומה.

חגי משגב אמר/ה...

כמו שכבר כתבתי למגיבים במקומות אחרים, הסבר יפה למעשה טלאים, כמו הסברים יפים אחרים למעשי טלאים רבים אחרים בהלכה. וההלכה מלאה באלה. חשוב לי לומר, שאני מקבל את ההטלאה, ומכיר בעובדה שככה זה. כמעט בכל חג יש לנו טלאים כאלה. תוקעים בשופר בכל הצורות האפשריות כי איננו יודעים להכריע, מצרפים שמחת תורה לשמיני עצרת למרות הסתירה הפנימית ביניהם - הורינו, שבאו מחו"ל, לא הסתדרו עם זה; ההגדה כולה מעשה טלאים, והסליחות בנעילה האשכנזית אינן אלא שאריות והרכבות של סליחות כל עשרת הימים. ככה נבנית תרבות. מי שמנסה ליצור סמל באופן יזום איננו מצליח. על כן ניסיתי לא להסביר מדוע עשו רבותינו מה שעשו - בעניין הזה עדיף לא לנסות לכפות את העבר - אלא לראות מה נוצר מהתקנות האלה. ולדעתי, ולזה מכוון הפוסט, נוצר מהן דבר אמיתי, יותר ממה שהם עצמם אולי התכוונו. כך נהגו חסידים לומר על השולחן ערוך (שאף הוא ספר מעשה טלאים, של פשרה בין שיטות ושל כמעט אף לא ניסוח מקורי אחד), שמשמים סייעו ביד מחברי השולחן לכוון אל האמת אף במקום שלא התכוונו לכך.

'יקבץ טלאים' אמר/ה...

אכן, לא ניתן למזג עם שבא מרקעים שונים, הבדלי תרבויות והשקפות תהומיים, וכולם יהודים דעתניים ו'קשי עורף' - אלא בסבלנות רבה, 'כרעה עדרו ירעה, בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל' (ישעיהו מ,יא).

בברכת 'מועדים לשמחה לגאולה שלימה', ש.צ. לוינגר

חגי משגב אמר/ה...

בקשר לשאלת מי עיצב את החג וכיצד, כדאי לקרוא:
https://musaf-shabbat.com/2011/05/07/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%9B%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C/

מועדים לשמחה לגאולה שלמה!

מתנות לאביונים ביום העצמאות אמר/ה...

בס"ד ד' באייר, יום העצמאות תשע"ו

לכב' ד"ר חגי משגב נ"י - שלום וישע רב,

יישר כוחך על ההפניה למאמרו של הרב שמואל כ"ץ, 'חידוש שלא היה כמותו מימי בית שני', על תקנות הרבנות הראשית ביום העצמאות הראשון בשנת תש"ט.

אחד הדברים שהסבו את תשומת לבי באותן תקנות הוא שנכללה בהן גם מצוות 'מתנות לאביונים', דבר שלכאורה לא היה לו המשך בשנים הבאות.

עניינן של 'מתנות לאביונים' מתיישב יפה עם היות הבסיס ההלכתי לתקנת יום העצמאות, ימי ההודייה על נסים שאירעו לקהילות ישראל, שנחוגו על בסיס ימי הפורים, כאשר קריאת ההלל החליפה את קריאת המגילה. והרי חלק מרכזי משמחת הפורים היא מצוות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, המבטאות את הערבות ההדדית של כל ישראל. וכדברי הרמב"ם (הלכות מגילה ב,יז):

'מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.

ותשואות חן לרגל יום הולדתך הח"ו, שיחול אי"ה מחר יום ה' באייר (כמבואר בויקיפדיה בערכך), שמסתמא על שם 'ההוא יומא', יום העשור לעצמאות ישראל נקראת בשם 'חגי'.

בברכה, ש.צ. לוינגר

חגי משגב אמר/ה...

אכן, "חג - י׳ " הוא שמי, על שם חג העשור. חן חן למר.

שמשון לוינגר אמר/ה...

סקירה מפורטת של הדיונים המועצת הרבנות הראשית, על קביעת יום העצמאות וסדריו - במאמרו של הרב שמואל כ"ץ, יום העצמאות', באתר 'דעת' (מקור המאמר בקובץ: 'הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה לייסודה', ירושלים תשס"ב)