יום חמישי, 26 במאי 2016

בחוקותי: "מנה ועצור" - לאן נעלמה תקנת עזרא?


תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.
מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה;  שבתורת כהנים - אטו  עצרת ראש השנה היא? אין ; עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור", וילדים – "בנה", סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.
(תרגום חופשי לקטע האמצעי:
מה הטעם לתקנת עזרא? אמר אביי, ויש אומרים ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה.
שאלה: לגבי הקללות שבמשנה תורה הנקראות לפני ראש השנה -  אכן אפשר לומר על זה "שתכלה שנה וקללותיה", מכיון שהשנה באמת נגמרת. אבל הקללות שבתורת כוהנים הנקראות לפני שבועות – איך הסיבה הזו רלוונטית להן? הלא בשבועות לא מסתיימת ולא מתחילה שום שנה?
תשובה: אפשר להחשיב גם את שבועות כראש-שנה, מכיון שהחג הזה מנוי במשנה במסכת ראש השנה בין ארבעת ראשי השנים, שנאמר "ובעצרת (היא שבועות) – נידונים על פירות האילן".)
תקנת עזרא פשוטה: יש לקרוא קריאה קבועה בכמה שבתות בשנה, ושתים מהן הן השבתות שקודם ראש השנה וקודם שבועות, שבהן יש לקרוא את פרקי התוכחה. לפני שבועות את פרקי התוכחה של ספר ויקרא, הכתובים בפרשת "בחוקותי" לפי חלוקתנו, ולפני ראש השנה את פרקי התוכחה של סוף ספר דברים – פרשת ":כי תבוא" לפי חלוקתנו. עזרא כמובן איננו משתמש בשמות הפרשיות שלנו, מהסיבה הפשוטה שבימיו לא נחלקה כך התורה לפרשיות לקריאה קבועה בכל שנה. מאות שנים אחריו עוד נהגו בעם ישראל שיטות שונות לקריאת התורה בשבתות השנה, יש שסיימו בשנה ויש בשלוש או בשלוש וחצי שנים, והתקנה הזו כלל איננה מתייחסת למנהג קריאת התורה שאנו מכירים. היא עצמאית.
ברבות הימים התפלגו ביניהן ארץ ישראל ובבל על הרקע הזה; בבל אימצה את נוהג הקריאה השנתית, בעוד ארץ ישראל נותרה עם המנהגים הקדומים. אחר כך גם זה נגמר, והיום אין עדה בישראל שאיננה נוהגת לפי המנהג השנתי. וכדי לסיים את התורה לקראת סוף חגי תשרי, יוצא שקריאת התוכחה מוקדמת לשבועות לעתים בשבוע, לעתים בשבועיים.
המנהג הזה כבר מתועד אצל גאוני בבל, וכך נותן בהם רב עמרם גאון סימנים: "פקיד ופסח,  מנה ועצר, צום וצלי, קום ותקע". כלומר: פקיד (צווה, כלומר פרשת צו) ואחריה פסח; מנה (כלומר פרשת המיפקדים, דהיינו פרשת במדבר) ואחריה עצר (עצרת, שבועות). צום (בתשעה באב) ואחר כך צלי (כלומר התפלל – הכוונה לתפילת משה בפרשת ואתחנן); קום (פרשת ניצבים, כלומר עומדים, כמשמעות השורש "קום" בארמית) ותקע (ראש השנה). דברים מפורשים: לפני חג השבועות יש לקרוא את פרשת במדבר, לא פרשת בחוקותי.


עזרא הסופר מקריא את התורה - ציורו של גוסטב דורה

*
ראשונים כבר ניסו ליישב בין התקנה הברורה לבין המנהג השונה, ביניהם בעלי התוספות במסכת מגילה על-אתר, וטיעונם הוא שהקריאה בפרשת "במדבר" נועדה למעשה להפריד בין קריאת הקללות, שחובה לקראה לפני החג, לבין החג עצמו; כלומר, עצם ההפרדה הזו מוכיחה, לדברי התוספות, על קיומה של התקנה, לא על עקירתה, ונובעת ממנה ישירות. אמור מעתה: כדי שתוכל לקרוא את הקללות לפני החג, ועם זאת לא לקלקל את אוירתו, עליך לקרוא ביניהם עוד פרשה שנמצאת ממילא על הסדר במקום, היא פרשת במדבר, הפותחת את החומש הבא (למען הדיוק, בשנים מעוברות מסויימות תיכנס בין הדבקים עוד פרשה אחת, היא פרשת נשא, כפי שקורה השנה הזו, תשע"ו).
ההבנה הזו מסתמכת על מה שניתן אולי להבין מדברי הדיון האמוראי עצמו, דברי אביי או ריש לקיש: כל עצם התקנה לא נועדה לחבר בין הקללות לחג שאחריהן, אלא להפריד. תכלה שנה וקללותיה, כדי שאפשר יהיה לפתוח דף חדש. ההיגיון הזה בסך הכל מוצא את המשכו בדברי בעלי התוספות, ההופכים את ההפרדה הזו לניכרת לעיניים.
אבל, כאמור למעלה, תקנת עזרא עצמו כלל אינה קשורה לסדר הקריאה הרצופה בשבתות השנה. כמה שורות קודם לכן הובאה תקנה אחרת שלו, המחייבת לקרוא במועדים את פרשיות המועדים; ובאותו הקשר הוזכרו גם ארבע הפרשיות שחובה לקראן בסביבות פורים – שקלים, זכור, פרה והחודש. היום אנו נוהגים לקרוא את ארבע הפרשיות בנפרד, אחרי סדר הקריאה הרגיל, אבל את פרשיות המועדים אנו קוראים במקום סדר הקריאה הרגיל. בעבר היו מנהגים שעל פיהם גם ארבע הפרשיות נקראו בפני עצמן, במקום סדר הקריאה הרגיל, ואז באותה שבת הוציאו ספר אחד בלבד, וקראו בו את הפרשה המדוברת וקצת לאחריה, בשבעה קרואים כמדי שבת, אבל מחוץ לסדר – ובשבת שלאחריה שבו לסדר הרגיל. פשטם של דברי עזרא הם, אם כן, שיש לקרוא את פרשיות הקללות בשבתות הצמודות לפני ראש השנה ושבועות.
(אולי גם הרמב"ם ראה סתירה מסוימת בין התקנה למנהג. על פי דבריו יש תקנה ויש מנהג פשוט, ולא בהכרח מדובר באותו הדבר כדעת התוספות, וכך ניסח את ההלכה:
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר "ויקרא" קודם עצרת, ושב"משנה תורה" קודם ראש השנה. והמנהג הפשוט שיהו קוראין "במדבר סיני" קודם עצרת, "ואתחנן" אחר תשעה באב, "אתם נצבים" קודם ראש השנה, "צו את אהרן" קודם הפסח בשנה פשוטה." (רמב"ם, הל' תפילה ונשיאת כפים, פי"ג הל' ב'.))
*
דברי אביי וריש לקיש נאמרו מאות שנים אחרי תקנת עזרא. אפשר שאביי בדבריו שיקף את המנהג הבבלי, שעל פיו פרשת במדבר היא הקודמת לשבועות, ועל כן הבין את תקנת עזרא לא כמחברת אלא כמפרידה (כדברי התוספות שנאמרו הרבה אחריו), וזה פשר דבריו "תכלה שנה וקללותיה"; איננו יודעים מה נהג ריש לקיש בעניין. הלימוד המסורתי בישיבות לרוב איננו מבקש הסברים אחרים לדברי קדמונים אם הגמרא עצמה העניקה הסבר לדבריהם, ורואה בהסבר זה הסבר סופי ואף מחייב.

אבל הדעת נותנת שאפשר אחרת, ושדורות מאוחרים הבינו את דברי קודמיהם לא תמיד ככוונתם המקורית. אין בכך כדי לשנות הלכות, וכלל נקוט בידינו "הלכתא כבתראי"; אבל מכל מקום, לפחות רעיונית, הסברים אחרים אפשריים גם הם. הלא קל לראות קשר ישיר בין התוכחה לימים הנוראים, שכל כולם אימת הדין; וגם סיומו של ספר ויקרא קשור ישירות לקבלת התורה בסיני, שכן הקללות הן הן הברית על קיומה של התורה. פרשת התוכחה וספר ויקרא כולו מסתיימים באיזכור המפורש "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". לא רחוק איפוא לומר, שהסברי האמוראים באו בעקבות המנהג המאוחר, המפריד בין הקללות לחגים, ואינם אלא ניסיון ליישב את המנהג עם התקנה. אבל לתקנת עזרא עצמה ייתכן מאד שהיה הסבר אחר, מאחד, והוא הוא המקורי: יש לקרוא, בכוונה תחילה, את פרשיות התוכחה דוקא בשבת הקודמת לחג, כדי להעניק לו את מלוא משמעותו, ממש כשם שבחג עצמו יש לקרוא את פרשת המועדים, שבה נמצאת מצוותו.

ההבדל בין שני סוגי ההסברים האלה עשוי להיות עקרוני. ההסבר המאחד, הרואה קשר ישיר בין הקללות לחגים, תולה את קיומה של התורה ואת הזיכוי בדין בידיעת העונש, בקבלת המרות, בעבודה מיראה, בתודעת האחריות. הסבר זה רואה ברובד החוק שבתורה את הרובד הבסיסי והמחייב, שהחינוך חייב להתכוונן אליו לפני כל דבר אחר. ההסבר המפריד, לעומתו, מעדיף עבודה שאין בה אימה, שהעונש בה מרוחק ואינו מהווה מוטיבציה, בגישה מרככת לחיים. יש לקרוא את הקללות, אבל לרכך אותן מיד אחר כך במניית המחנה וסידורו, או בברכות משה וחזונותיו, או בדברים על התשובה; לא לצאת מן העונש אל ההתחייבות.

*     *
איננו יודעים למה בחר מסדר הגמרא להביא את המדרש הנוסף של רבי שמעון בן אלעזר, בעל שמועת תקנת עזרא. בדרך כלל מדובר בקשר אסוציאטיבי – דבריו של חכם באים זה אחר זה גם אם אין קשר ישיר ביניהם. אולם סוף סוף היה ניתן לבחור מימרא אחרת ממימרותיו המרובות המפוזרות ברחבי התלמוד. מה יש בדברי רשב"א, על סתירת הזקנים ובניין הנערים, שאולי קשור לדיון על תקנת עזרא? האם ראה עורך הסוגיא בדברי רבי שמעון הסבר משלו לתקנה?

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור", וילדים – "בנה", סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה."
רבי שמעון בן אלעזר איננו פוחד מהריסה כשלעצמה, אם היא באה מפי זקנים, כלומר מתוך פרספקטיבה וניסיון. ממש כשם שעצת הזקנים, שדחקה ברחבעם להיענות לבקשת העם, היתה מחזקת אותו, בלי לחשוש שמא בכך הוא מפגין חולשה; לעומת עצת הילדים, שדאגו למעמדו בעיני העם, אבל גרמו בסופו של דבר להדחתו בפועל מהמלוכה על רוב ישראל.
אמנם אנו כבר אין בנו כוח. הפחד מהקללות ניכר במנהגי הקריאה השונים (קריאה בקול נמוך, אי הפסקה, העלאתו לתורה של הקורא או הגבאי), ולכן גבר המנהג המפריד קללות מחג, כדי לא להעכיר את הרוח. אבל דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בעיניו עומדים, וכוחם יפה גם לנו: קבלת תורה צריכה לבוא מתוך תודעת אחריות, ומתוך ידיעת המחיר של אי קיומה, ואין לחשוש לחולשת הדעת מפני המורך והפחד. למעשה, אומר ר' שמעון בן אלעזר לנו, ובמיוחד להורים ולמורים שבינינו: אל תפחדו לומר דברים כהווייתם, אל תפחדו להציב גבולות, אל תפחדו לגבות מחירים. אין להעלות הישגים על ידי הנמכת רף הדרישות, אלא דווקא על ידי הגבהתן.


5 תגובות:

שמשון לוינגר אמר/ה...

בס"ד י"ט באייר ע"ו

פרופ' עזרא פליישר, 'קריאה חד-שנתית וקריאה תלת-שנתית בבית הכנסת הכנסת הקדום', תרביץ סא (תשנ"ב), עמ' 25-43, ראה בדברי אביי וריש לקיש על תקנת עזרא לקרוא ברכות וקללות לפני שבועות וראש השנה, ראיה שמנהג הקריאה החד-שנתי הוא קדום וגם בארץ ישראל היו שהמשיכו לנהוג בו.

עובדה היא, שבעוד שהמנהג הא"י לעצור בארבע הפרשיות את הסדר הרצוף של קריאת התורה מתועד היטב - אין שום עדות שבמקום שהיתה קריאה תלת-שנתית, עצרו את הרצף בשבת שלפני שבועות או ר"ה כדי לקרוא ברכות וקללות. נראה שלא הבינו שהיתה תקנה מיוחדת לקרוא ברכות וקללות לפני שבועות ור"ה, אלא שהקריאה החד-שנתית תוכננה כך שקריאת הברכות והקללות תהיה קודם שבועות ור"ה.

בברכה, ש.צ. לוינגר

מסתבר שהמעבר לקריאה תלת-שנתית בא"י, היה כרוך בנטיה הארץ-ישראלית ללמוד את התורה שבעל פה ולדורשה לפי סדר התורה, נטיה שהצמיחה ספרות עשירה של מדרשי הלכה ואגדה. העדיפו, איפוא, לקצר את יחידות הקריאה השבועיות ולהשלים את התורה בשלוש שנים כשעם התורה שבכתב יכלו לללמוד במקביל את כל התורה שבעל פה הצמודה אליה.

בבבל, לעומת זאת, היתה הפרדה בין קריאת התורה ללימוד התושבע"פ, שעיקרו נעשה סביב המשנה, ולא בצמוד לקריאת התורה. ולפיכך לא היתה מניעה להמשיך בסדר החד-שנתי הקדום. היו דרשות בענייני תושב"ע בצמוד לפרשה, כגון ה'שאילתות', אך הן לא הגיעו לכדי לימוד רציף של התורה שבעל פה בצמוד לחומש, ועיקר הלימוד נעשה לפי סדר המשנה.

בארץ-ישראל היה צורך גדול יותר להצמיד את התורה שבעל-פה לתורה שבכתב, משום שהיה פולמוס מתמיד עם כיתות כצדוקים ובהמשך נוצרים, שבאו בטענות כלפי התושב"ע ממקורות מקראיים, וההתמודדות איתם חייבה לחזק את הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כפי שמעיד הסיפור הידוע על האמורא הבבלי שהגיע לקיסרי והותקל ע"י המינים בשאלות מפסוקים שלא ידע להשיב להן, והסביר להם רבי אבהו שחכמי בבל פחות בקיאים בתורה שבכתב.

חגי משגב אמר/ה...

נאה, לעומתו, הוכיח בחריפות שדברי רשב"א הם דוקא לדעת הקריאה התלת שנתית, ומתייחסים רק לשנה הששית והשביעית. אבל הלא דבריו מנוסחים בסתם, ללא שום קשר לשום מנהג קריאה. שניהם כלל לא דנו בדבריו כפשוטם, אלא רק ניסו למצוא ראיות לעמדותיהם.

שמשון לוינגר אמר/ה...

כנגד דעתו של פרופ' פליישר ז"ל בזה, כתב גם פרופ' מאיר בר-אילן נ"י, במאמרין 'קריאת ברכות וקללות לפני ראש השנה', ו'לפירושה של ברייתא בעניין קריאת התורה', הלא המה בבלוגו. לדבריו מייצגים דברי ר' שמעון בן אלעזר מנהג מקומי שלא היה למנהג פשוט, ור' שמעון בן אלעזר מגן על מנהג זה באומרו שהוא 'תקנת עזרא'.

לענ"ד אין שום סבירות היסטורית שאם היתה תקנה קדומה לקרוא ברכות וקללות לפני ר"ה ושבועות, שתקנה כזו תיעלם כליל מהאופק הארץ ישראלי, ולא תשאיר רישומה בפסיקתות, ברשימות הסדרים ובשפע הפיוטים. אני יכול להבין שתקנת עזרא לחייב טבילה לבעלי קריין תיבטל עקב היותה מקשה מאד את החיים. אך למה יבטלו תקנת קיאה בתורה שאין בה שום קושי?

לענ"ד ניתן ללכת בכיוון של פליישר שהקריאה החד-שנתית קדומה, אך להבין את דברי רבי שמעון בן אלעזר, לא רק כהסבר לתקנה הקדומה, אלא גם כדרישה, שגם אם אנחנו עוברים לסדר קריאה תלת-שנתי, יש לעצור את הרצף לפני שבועות ור"ה ולקרוא ברכות וקללות, שכן המציאות שבקריאה החד-שנתית הקדומה שעניינים אלה נקראו באותם זמנים היתה בכוונת מכוון שקריאת הברכות והקללות תהיה לפני שבועות ור"ה.

לפי זה נצטרך לומר ששאר חכמי א"י לא קיבלו את הסברו של ר' שמעון בן אלעזר לסדר הקריאה הקדום, ולא הצריכו לשמור על הצמידות של הברכות והקללות לשבועות ור"ה אחר המעבר לקריאה תלת שנתית.

בברכה, ש.צ. לוינגר

הצעתי מתיישבת יפה גם עם העובדה שהעדויות לקריאה תלת-שנתית הן מתקופת האמוראים. רבי שמעון בן אלעזר שהוא מאחרוני התנאים, עומד על ערש התהוותו של המנהג החדש ומנסה לעצבו ולשמר משהו מהמנהג הישן.

חגי משגב אמר/ה...

לענ"ד תקנת עזרא לא נעלמה, מכיון שהסבר התוס׳ מאפשר לא לנהוג כמותה ובכל זאת כן לנהוג כמותה. הלא המנהג הרווח היום, מנה ועצור, נתפס כיישומה של תקנת עזרא, ולכן אין לומר שלא השאירה שום רישום בפסיקה.

שמשון לוינגר אמר/ה...

בס"ד מ' לעומר ע"ו

לגבי המסקנה החינוכית מסמיכות הברכות והקללות לקבלת התורה, שמחנכים צריכים לא להירתע מהצבת רף גבוה לחניכיהם - יש להעיר שעשרת הדברות לא מציבות בפני העם 'רף גבוה', והן בעצם ערכי האמונה והמוסר הבסיסיים, הראויים לכל באי עולם, ושיאם ב'לא תחמוד', המעודד את האדם לשמוח בחלקו ולא לקנא בהישגי זולתו.

משה נדרש כל הזמן להגביל את העם והכהנים 'לבל יהרסו לראות', ולפי מהלך הכתובים - עשרת הדברות תופסות אותו כשהוא למטה עם העם, ללמדנו שאף הוא חלק מהעם ומקבל את התורה עם כולם, כדברי ר' עמוס חכם ב'דעת מקרא'.

מקובלני מאבא, פרופ' דוד שמואל לוינגר ז"ל, בשם המומחים לחינוך, שעיקר ההשפעה החינוכית על האדם היא לא מהוריו ומחנכיו, אלא מאחיו וחבריו, ובראש ובראשונה מעצמו.

הורים ומורים תורמים בדוגמא האישית שהם נותנים, וברעיונות ובנסיון החיים שהם מפרים בו את חבריהם הצעירים מהם בעשרות שנים. בשיחות ובויכוחים הנערכים כשוים אל שוים למרות פער הדורות וההשכלה, המעניקים לחניכים את תחושת הביטחון העצמי, שמכוחה הם יציבו לעצמם בעתיד 'רף' גבוה, ולעיתים ישאפו הצעירים כשיעמדו על דעתם לפסגות שהוריהם ומחנכיהם אף לא חלמו עליהם, בבחינת 'תלמיד המחכים את רבו'.

אולי לא בכדי לא מגיעים לראש השנה ולקבלת התורה ישר מהברכות והקללות, אלא מפרשת 'אתם ניצבים' המעצימה את ערכו של כל איש ישראל 'מחוטב עציך עד שואב מימיך', שכולם הם 'בנים יחידים' למקום, ומפרשת במדבר, בה נמנה כל יחיד ויחיד 'במספר שמות', ללמדנו על חשיבותו של כל אחד ואחד.

בברכה, ש.צ. לוינגר