יום רביעי, 2 באפריל 2014

מצורע: עוברים ללמידה משמעותית, או: אלוהי הפרטים הקטנים


הלכות טומאה וטהרה מלאות בפרטי פרטים. כשחז"ל ביקשו להדגים דור שבו לימוד התורה היה נפוץ ביותר, טומאה וטהרה היו הדוגמה שבחרו:

"(חזקיה המלך) נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו איש ואשה או תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. (סנהדרין צ"ד)"
לימוד התורה הוא אם כך שם נרדף לבקיאות בפרטים, והשטח ההלכתי שבו פרטי הפרטים הם המרובים והמסובכים ביותר הוא הלכות טומאה וטהרה. על פי המדרש הזה, עולה שהמצב הרצוי והטוב הוא בקיאות שלמה של כל אדם מישראל בכל גיל בפרטי הפרטים, ולזה אמור לימוד התורה להיות מכוון.

ובאמת שאלה גדולה היא. האם אכן מוטל על כל אדם לדעת את כל פרטי ההלכה בכל דבר? טהרת המצורע, למשל, מסורה בידיו של הכהן. הרשות ביד כל אדם ללמוד, אבל תועלת מעשית לא תצמח מידיעותיו, ואמירתו לא תעלה ולא תוריד. דיני חושן משפט ונזיקין הם הנלמדים בכל הישיבות מזה מאות שנים, לפרטי פרטיהם, אבל סברתו של הלומד הממוצע לא תועיל להוציא ממון מיד בעליו או להטיל אחריות על מזיק אם אין בידו רשות לדון שניתנה לו מראש הרשות ה"חילונית", כגון ראש הגולה; ואם בעלי הדין קיבלו אותו על עצמם – אז גם ללא בקיאות בפרטים דינו דין.

ושאלה לא פחות גדולה היא, עד כמה ראוי שיחיה אדם את חייו הדתיים כשכולם משועבדים לירידה לפרטים. יש אדם שהשבת שלו כולה עיונים ואבחנות: כיצד אכין תה, מתי אשטוף כלים ובאיזה ספוג, באיזו שעה יש לומר איזה קטע בתפילה, ואפילו באיזה נייר אשתמש בשירותים. כל השבת שלו מוכתבת על ידי החשש מחילולה. ובאמת, מכיון שפה כבר מדובר בחיי יום יום, הבקיאות בפרטים מוכרחת, ואידיאל לימוד התורה הפרטנית כובש את מקומו בדין. אבל סוף סוף הפרטים מתרבים והולכים, חידושי הטכנולוגיה רודפים זה את זה, מי שאין הכשרתו בכך לא יוכל להכריע ואין סמכות בידו להכריע בכל שאלה חדשה, וכך אפילו שבתו של אדם, שכל אחד עושה אותה בתוך ביתו ברשות היחיד, הופכת להיות תלויה יותר ויותר בדרג המקצועי של התורה, המעורב – גם אם לא באופן פרסונלי – בחייו של כל פרט ופרט.

כשאמר הקב"ה "והגית בו יומם ולילה" לא אמר כך אלא ליהושע, בתוקף תפקידו כמנהיג האומה, ובהמשך ישיר לציווי התורה "וקרא בו כל ימי חייו". אבל חכמים הפקיעו את תחולת המצווה הזו מידיו והפכו אותה למצוותו של כל אדם, ובימינו עלתה המצווה הזו למעלה ראש והפכה להיות המאפיין המרכזי של החיים הדתיים. מעתה השאיפה היא להיות מקצועני בכל תחומי התורה, כסטנדרט כללי. משל למה הדבר דומה, שמדינת ישראל היתה מחייבת כל נער ונערה לסיים את מערכת החינוך עם תעודת עורך-דין.

*

אכן, לעתים דעתנו איננה נוחה ממצב דברים זה. כביכול, הרב מעורב בחייו הפרטיים של האדם עד לפרטי פרטיהם החומריים ביותר; כאילו אין מקום לביטוי עצמי במסגרת זו, ואם יש, הרי שזהו שוב עניינה של ההלכה ולמורי ההלכה יהיה מה לומר גם פה. כבר אין מקום לביטוי ישיר ובלתי אמצעי, שלא יעבור דרך ההזדקקות למידע מקצועי שאיננו בהישג יד כל אדם. הרגש הדתי, כביכול, מוחבא תחת משא הפרטים, ומי שזקוק למרחבים עלול להרגיש חנוק.

הפרדוקס הזה מוכר גם משטחים אחרים. שטח חיים כלשהו נוטה להסתבך במשא המינהלי של תקנים וחובות וכללים, וככל שחולף הזמן ומתעוררות בעיות חדשות ומשברים חדשים, מנוסחים כללים חדשים להתנהגות ואלה מפתחים מסביבם מנגנוני שימור ותקנון, עד שהעניין המקורי הולך לאיבוד. כך עשוי לקרות עם סמלים מדיניים ותרבותיים, כך עשוי לקרות למערכת החינוך, למערכת הממשל, לקודים של התנהגות שבראשיתם ביטאו אמיתות מוסריות וערכיות ואחר כך הפכו לסבך תקנונים והצבעות. כל ותיקי התנועה הקיבוצית יכולים להעיד על התהליך, שהחל ברעיון היפה והמהפכני של השיתוף, ובסופו נותר ממנו מנגנון מסובך של אסיפות והחלטות על סעיפי תקנון מייבשים וויכוחים אינסופיים על כל פרט. בצורה הקיצונית עשויה מדינה שלמה, שקמה על רעיון צודק וחובק עולם, להתדרדר לכדי דיקטטורה, שמטרתה לשמור על הרעיון בטהרתו, וכל מערכת החוק והמשפט שלה מוכפפת לטובת הרעיון הזה, שמרוב מחנות וגולאגים כבר איש אינו זוכר איך היה אמור להיראות באמת. בסופו של דבר יקרוס המנגנון תחת משקלו שלו, ותחתיו שוב יעלה רעיון חדש, או עם חדש, או תרבות חדשה, שלפחות בתחילתה תהיה רעיון חדש ומלהיב. וגם סופה של המהפכה החדשה ללכת בדרך קודמתה, ולפתח מגנון שימור עצמי, שעשוי גם הוא להסתבך ולהפוך למנגנון דיכוי.




*

כיצד מבטיחים את רעננות הרעיון גם לאחר יצירת מנגנון, שהוא עצמו הכרחי לשימורו של הרעיון? דומה שהדרך שצוטטה בראשית הדברים, על מפעלו של חזקיהו, היא ניסיון להפוך דווקא את המנגנון לנחלתו של כל אדם; להפנים את חיי הפרטים הקטנים מילדות, להפוך אותם לגירסה דינקותא, ובכך לעשות אותם לראויים להיות תשתית נפשית לתנועות רוחניות שיבואו מאוחר יותר, בבגרותו של האדם. לא מדובר פה בתנועת נוער העוסקת בחינוך אידיאולוגי, מעין "קומסומול". תנועות הנוער האלה היו נחלתן של המדינות הטוטאליטאריות הזכורות לשימצה, ואלה לא החזיקו מעמד לזמן ארוך, מפני שנפשו של האדם קצה ברעיון הכפוי שכבר לא היו בו חיים משל עצמו, אלא רק משל המנגנון ששימר אותו כפוחלץ מלא קש. הפעם מדובר בבית ספר כפשוטו, שעוסק בהפנמת הפרטים הקטנים ולא באידיאולוגיה.

הדרך הזו היא מפתיעה, לא רק מפני שהיא מצהירה על רף גבוה מאד של אמון ביכולתו של הנער ללמוד משפטים בגיל קטן. הדרך הזו מפתיעה דוקא מפני שאינה עוסקת כלל באידיאולוגיה, ואיננה מבקשת להכניס את הנער לתלם אידיאולוגי מקטנותו. לכאורה הדרך הזו עוסקת אך ורק במסגרת ולא בתכנים, ביובש ולא בלחלוחית, בפרטים ולא בכלל. היא מבקשת להכשיר מקטנות איש מנגנון, ולהחדיר בו את האחריות לשימור המנגנון ולא רק את עצם תכניו. היא מבקשת להצמיח מנהיג במערכת ולא מונהג; ואם תצליח, זו תהיה מערכת שכולה מנהיגים ומנהלים.

כמובן, בלתי אפשרי שכולם ינהלו ושכולם ינהיגו. הלא מערכת בנויה על כך שיש לה יעד ומטרה, יש מי שמוביל אותה, וכל חברי המערכת מתגייסים לפעולה שאותה מכתיבה ההנהגה; ואילו מערכת מעין זו, שאותה מבקשים חכמים לעצב, היא ערובה לאנרכיה. עם שלם שכולו ראשי ממשלה, כיצד יצליח להחליט ולו על פעולה בודדת אחת?

והנה בדרך פלא אנו מוצאים, שאותה דרך חינוך שצפינו שתחנוק את החניך ותרחיק אותו מהיעד שאותו אנו מבקשים לקדם, היא דווקא הדרך שהופכת אותו לערב לה, היא הדרך שהופכת את התורה לשלו ממש, נתונה בידיו, "ובתורתו יהגה", בתורתו שלו. דווקא העיסוק בפרטי המעשה הופכים את התורה לרלוונטית ולנוכחת בחייו. את הלחלוחית ואת הלהט האידיאולוגי בסופו של דבר יכול כל אחד לפתח לעצמו, את הנשמה אי אפשר בסופו של דבר שלא לבטא, אבל מערכת החינוך היסודי לא בזה ראתה את עיקר ייעודה. היעד שהוצב פה לא ביקש להלהיב את החניך ולא להטמיע בו חוויות משמעותיות, אלא להעניק לו ידע וכלים לשלוט במערכת לכשיגדל.


ובכך מצהירה מערכת ההלכה על עצמה דבר נוסף, וחשוב לא פחות: לחינוך אידיאולוגי יש להציב גבולות ובקרה. רעיונות מלהיבים הם דבר יפה ומלהיב, אבל כשהם לבדם הם עשויים להיות מסוכנים. מהפכה היא לעתים דבר הכרחי, ויש מצבים היסטוריים שאין מהם מוצא אלא במהפכה; אבל אלה מצבים נדירים. אם אין עליהם בקרה של חיי המעשה, עשוי הנער הנלהב לפרוץ גדרות שאין לפרצם, ולמצוא את עצמו מסתער על בריקדות שבסופו של דבר יביאו אותו לעמדת המהפכן הטובח במתנגדיו מרוב התלהבות. כבר מינקות לומד הנער שכל רעיון יש לפרוט בסופו של דבר לחיי המעשה, ומה שלא ניתן לפרוט לחיי המעשה מחייב פחות. ואכן, אחד מקווי האופי המאפיינים ביותר של היהדות לדורותיה, היה המעשיות היתרה, הפרגמטיות, והחשד הסמוי במי שרוממות הרעיון בגרונו. בחצי חיוך היתה ההיסטוריה היהודית מביטה על מפריחי הסיסמאות בכיכר העיר, ונפנית לה חזרה לבית המדרש. 


אין תגובות: