יום רביעי, 26 במרץ 2014

תזריע: לגרש את המכשפות



תפיסת עולם רווחת במקרא היא כי מחלות באות על האדם כתגובה על מעשיו. ספר דברי הימים מספר על מחלת הרגלים של המלך אסא, שבאה עליו אחרי שרצץ רבים מן העם:

 וַיִּכְעַס אָסָא אֶל-הָרֹאֶה, וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת, כִּי-בְזַעַף עִמּוֹ עַל-זֹאת; וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן-הָעָם בָּעֵת הַהִיא... וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו, עַד-לְמַעְלָה חָלְיוֹ; וְגַם-בְּחָלְיוֹ לֹא-דָרַשׁ אֶת-יְהוָה, כִּי בָּרֹפְאִים.
כמוה מחלת המעים החריפה של המלך יורם בן יהושפט, מלך יהודה, שבאה עליו על פי נבואתו של אליהו הנביא כעונש על חטאיו ועל שהרג את אחיו:

 וַיָּבֹא אֵלָיו מִכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר:  כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי דָּוִיד אָבִיךָ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-הָלַכְתָּ בְּדַרְכֵי יְהוֹשָׁפָט אָבִיךָ, וּבְדַרְכֵי אָסָא מֶלֶךְ-יְהוּדָה,  וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וַתַּזְנֶה אֶת-יְהוּדָה וְאֶת-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כְּהַזְנוֹת בֵּית אַחְאָב; וְגַם אֶת-אַחֶיךָ בֵית-אָבִיךָ הַטּוֹבִים מִמְּךָ הָרָגְתָּ - הִנֵּה יְהוָה נֹגֵף מַגֵּפָה גְדוֹלָה בְּעַמֶּךָ וּבְבָנֶיךָ וּבְנָשֶׁיךָ וּבְכָל-רְכוּשֶׁךָ.  וְאַתָּה בָּחֳלָיִים רַבִּים, בְּמַחֲלֵה מֵעֶיךָ, עַד-יֵצְאוּ מֵעֶיךָ מִן-הַחֹלִי, יָמִים עַל-יָמִים.
וכמובן צרעתו של עוזיהו המלך, שביקש להקטיר קטורת במקדש כאחד הכוהנים:

וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה, מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.
הראייה הזו אופיינית לדרכו של ספר דברי הימים, המחפש קשר קצר-טווח לכל אירוע ותוצאתו. כשם שגם את חורבן הבית עצמו הסביר הספר בחטאי המלך האחרון, צדקיהו, ולא בחטאי מלך קודם, וכשם שבכל תיאור תולדות מלך הוא מקפיד להסביר מדוע זכה המלך לתקופת שקט ומדוע אחר כך הופר השקט – תמיד מדובר בהליכה בדרך טובה שהביאה בעקבותיה בצמידות שכר טוב, ובחטאים שהפכו את המגמה מיידית.

לעומת זאת,ספר מלכים נמנע בכל אלה מלקשור במפורש את המחלה לחטא, והוא רק מדווח על המחלה. במקרהו של יהורם כלל אינו מזכיר את מחלתו. דומה שספר מלכים לא תמיד רואה מחלה כתוצאה של חטא. צרעת נעמן אינה צמודה לחטא. אדרבא, המקרא מעיד עליו כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם; וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע.  לא חטאו גרם לו למחלה, ודומה שלא נועדה אלא להאדיר את שם ה' בכך שתירפא על ידי אלישע; על אחזיה בן אחאב מסופר וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה, בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל. אולם החולי עצמו איננו עונש, וממנו יכול היה להחלים, אלא שאחר כך חטא בכך שדרש בבעל זבוב אלוהי עקרון, ועל זה שולח אליו אליהו

 הֲמִבְּלִי אֵין-אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתָּה שֹׁלֵחַ לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן; לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר-עָלִיתָ שָּׁם לֹא-תֵרֵד מִמֶּנָּה, כִּי-מוֹת תָּמוּת.
המחלה עצמה אינה עונש אלא יותר ניסיון. לעתים היא אף יותר מזה: כשחלה אביה בן ירבעם שלח המלך את אשתו המחופשת אל אחיה השילוני, הנביא הזקן והעיוור, ונבואתו היתה

וְסָפְדוּ-לוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ, כִּי-זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל-קָבֶר,  יַעַן נִמְצָא-בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם.
המחלה כאן היא כבר לא רק לא-עונש, אלא ברכה של ממש. דומה שאף מחלת חזקיה נתפסת כניסיון, שחזקיה עומד בו ומתפלל לה' ונרפא.

הדבר קשור כמובן לגישתו הכללית של ספר מלכים, הנמנע מלחפש קשר ישיר בין כל מעשה לכל אירוע שבעקבותיו, ומעדיף הסברים ארוכי טווח, כשם שהוא תולה את חורבן הבית בחטאיו של מנשה, שמלכותו הסתיימה עשרות שנים קודם החורבן. שם אף בולטת התופעה עוד יותר – הלא נכדו חזר בתשובה שלמה לפני ה', ובכל זאת הגורם ארוך הטווח כבר חרץ את הדין. כך גם המחלות אינן תגובה ישירה, אלא הזדמנות, או ניסיון, ולעתים אפילו דרך למלט אדם מרעה.

בכל זאת, דומה שמכל המחלות האלה היחס אל הצרעת שלילי יותר. גיחזי, נער אלישע, כן נענש בצרעת על שרימה את נעמן ואת הנביא וביקש שכר על ריפויו של שר הצבא הארמי. סיפורם של ארבעת המצורעים בשער שומרון, המגלים את דבר בריחת צבא ארם ומבשרים עליה לתושבי העיר, נועד להבליט את הפער שבין התבוסה ונפילת העיר הממשמשת ובאה, לבין ההצלה הפלאית, ששומרון הלא מאמינה מתבשרת עליה מפי המצורעים. גם לגבי מחלת עוזיה, עם כל זה שלא נזכרה סיבתה בספר מלכים, נוקב לגביה הספר בפועל "וינגע ה' את המלך". בית החופשית, ששם ישב עוזיה עד יום מותו, הוא ביטוי המוכר מן המיתוס האוגריתי, ושם הוא כינוי לשאול עצמה, כך שברור שהצרעת היא עונש, ומקומם של המצורעים בחוץ, בשטח ההפקר הצבאי, והם משולים כמתים.





גם בתורה עצמה הצרעת באה כעונש. זכור סיפורו של משה העומד ומתווכח עם ה', ובסופו של הויכוח, כאחד האותות שניתנים לו, מצטרעת ידו כשלג. שם אולי אין העונש מפורש, אולם בספר במדבר, כשמרים הנביאה מדברת בגנותו של משה על דבר האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח, באה עליה צרעת כעונש, והדיון המתפתח בעקבות זאת מדגיש את הדבר:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ - הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים?! תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר תֵּאָסֵף.
על רקע זה, בולטת העובדה כי דוקא בפרשתנו, המדברת כולה במצורע ובסימניו, אין רמז לדבר. ההתעסקות עם הנגע היא טכנית בלבד: מה סימניו, מה דינו של המצורע בימים אלה ובבאים אחריהם, ומי מוסמך להכריז עליו כטמא או טהור, כחולה או כמי שנרפא. בכל הספר הזה אין קישור ישיר בין טומאה לחטא, ואין המצורע שונה בזה מטמא המת או מהחולה במחלות אחרות, כגון הזב והזבה, הטמאים גם הם. יותר מזה: אין המצורע נדרש לעשות שום דבר כדי להֵרפא מצרעתו, שום אקט פולחני של כפרה איננו מוזכר. את הקרבן יקריב המצורע רק אחרי שיֵרפא, ולא קודם לכן. לאור כל האמור קודם, על מעמדה המיוחד והידוע, של הצרעת דווקא, כמחלה בעקבות חטא, קשה שלא לקבל את הרושם שהתורה מעלימה בכוונה את העניין הזה בדברה על טהרת המצורע.

הפער הזה בולט אף יותר על רקע תפקידי הכוהנים במזרח הקדום. בין כוהני המקדשים במסופוטמיה היו כאלה שתפקידם היה ריפוי מחלות. הם עשו זאת באמצעות לחשים מיוחדים, באמצעות עשבי מרפא, ובאמצעות מעשי כישוף שונים. הם גרשו שדים, העמידו מכשפות למשפט והשמידו את צלמיותיהם. כך מכריז הכוהן המשביע, בשם החולה, באחד מהטקסטים המאגיים, הקרויים "מקלו":

 "צרתי צלם המכשף והמכשפה אשר כשפוני, הקוסם והקוסמת אשר קסמוני... יהי פיה חלב, תהי לשונה מלח, היא אשר דיברה בי רעה תנתך כמו חלב, היא אשר עשתה כשפים תמס כמו מלח, הותרו קשריה, אבדו קסמיה, כל דבריה מלאו את המדבר, כמצווה אשר ציוו אלי הלילה".
ביצירה אחרת, שבה מספר אדם על מחלתו ועל ריפויו בידי האל מרדוך, הוא אומר

 "ובחלומי אשר ראיתי לילה, כהן מטהר אחד ניצב מעלי, זמורת אשל טהרה תמך בידו, הזה עלי את המים אשר נשא, לחש חיים אמר..." (והתוצאה)"מחלתי מהרה חלפה, עולי שובר".

דגם חימר לצורך קריאה בכבד, בבל

מכל אלה אין הכוהן הישראלי עושה דבר. הוא כלל אינו מתערב בהליך הריפוי, וכל תפקידו מתמצה באבחון והכרזה רשמית. החולה כלל איננו חולה ללא הכרזת הכוהן, והכוהן לבדו הוא היכול לקבוע מתי חלפה מחלתו, אולם מעבר לזאת אין הכוהן עושה דבר.

וכך, אף שברור כי גם המקרא מצדד בראיית מחלות, והצרעת בראשן, כעונש על חטאים, הוא משאיר את הריפוי עצמו מחוץ לתחום הפולחן. את חשבון הנפש יעשה המצורע בינו לבין עצמו ואלוהיו. הכוהן, שכל תפקידו בעבודת המקדש, שכל פרקי הספר עד כה העצימו את מעמדו ותפקידו והעטירו לו עטרת קדושה, איננו שייך לזה. אין הוא משפיע על העולם, אין לו כוחות מיוחדים. הוא אחד האדם, שממונה על פן אחד של עבודת האלוהים, ותו לא. אין האדם זקוק למתווכים בינו לבין הקב"ה, וכל מה שהוא זקוק לו ביחסים אלה איננו נמצא בשום בעל תפקיד, נעלה ככל שיהיה, בשום לחש ובשום עשב, אלא בו עצמו בלבד.




3 תגובות:

Ofir Leybovich אמר/ה...

יפה ומעניין מאוד

אביה אמר/ה...

מרתק - תודה!

לבנת ענבר אמר/ה...

שלום, אני כותבת עבודה על מחלות במקרא וריפויין. האם ישנם מאמרים אקדמיים שכתבת ותוכל להפנות אותי אליהם?

תודה,לבנת