אני שועל.
אני שאומרים עלי חכם שבחיות. מושלי משלים את שמי שאלו, ובן לוויה
שמוני לעורב ולחסידה, לאריה ולחמור; כולם ילמדו מפי מוסר ושכל.
אני המחפש את פתח הכרם, הענבים בפנים קורצים לי; אבל הרודפים בעקבותי,
ובידיהם לפידים, להצמיד לזנבי היפה. אני הנמלט, ובה בעת אני המחפש לו מנוח ומתוק
ואדום ויפה לעינים. אני שכל ימי בין הסכנה להנאות הקטנות, בין הפחד לאושר, בין ראש
לזנב.
ואני המהלך בחרבות, כשתמו רודפי ואינם עוד. או אז אפרוץ למגוריהם
הנטושים, ושם אשב, אפי לשמים, ואיילל את יללת המגורשים, שלא רצו בי.
ולכשיתחדש המרדף, אמצא לי פרצה בגדר הכרם, קטנה כמדות גופי, ושם אמצא
מקלט. ברעבוני, רעבון הפליט, אוכל את הבוסר והסמדר, ואתם, החכמים בעיניכם, תשרקו
ותניעו בראשיכם ותאמרו – הנה הוא, התאבתן שאין מעצור לרוחו. ומה הועלת? חיבלת
בכרמים, נזק עשית, אבל את בטנך המלאה לא תוכל להוציא מפתח המילוט שבו נכנסת!
ורק אני היודע, כי לא עלי דיברו, אלא עליהם. הם הנכנסים אל העולם הזה,
חוטפים מכל שרואה עינם ומשיגה ידם, וכשבאה שעתם לצאת, כאחרון השועלים ירעבו למידת
הפירצה.
אבל עד אז, בזלזול יאמרו "זנב לאריות ולא ראש לשועלים".
האריה הוא דוגמת חייהם – העצל, האלים, רוצח הגורים, אימת כל סביבותיו. זנב לכוח,
זנב לשלטון, זנב לאימה – אלה הם חייהם. ואילו ראש לחכמה, ראש למעשה, ראש להליכה
שעל אחר שעל במשעולי החיים, זה לא. לא מספיק הרואי. לא מספיק גדול. לא מספיק דם.
ואני, לא בוסר ביקשתי, ולא עינים גדולות היו לי. חיים קטנים, חיים של
חסדים קטנים, חיים של רגעי מתיקות קטנים. לא הרואיקה רומנטית של דם ואש בקמה, לא
שאגת הכפירים לטרף, לא אוכל עד להתפקע ועד לרביצה שלושה ימים באין יכולת לקום, אלא
ענבים בכרם, חריץ גבינה, ומנוחה מרודף.
אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים. אחזו בהם. אחזו בזנבם, לכו בעקבותיהם.
הם לא יובילו אתכם אל השררה והעוצמה, אבל כשאתם אצים רצים לכם לרדוף אחר הרוח ואחר
חיים שאינם שלכם, אולי תמצאו שם את חייכם הקטנים, המחכים לכם בסבלנות בצידי הדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה