פקודי-שקלים: פרשת כתובת יהואש

פרשת פקודי, המספרת על מנין אוצרות המשכן ועל הקמתו, נכרכת השנה עם פרשת שקלים, שבהפטרתה אנו קוראים על שיקום המקדש בימי המלך יואש בן אחזיה, מלך יהודה. האמת היא שהפטרה זו היתה יכולה לשמש, מצד תוכנה, גם כהפטרת פקודי, כמו שהיא: גם בזו וגם בזו מסופר על תרומות למקדש, על הפקדת התרומות בידי החרשים האומנים ועל השימוש בתרומות האלה לצורך בנין הבית. ניכרת מפרשיות אלה החשיבות שיוחסה להעמדת המשכן והמקדש, ולשיפוצם ותחזוקתם, במיוחד לאחר תקופות משבר, כמו זו של עתליה. אחר כך יחזור סיפור זה שנית בימי חזקיהו וביתר שאת בימי יאשיהו, ותיאורי שיפוץ המקדש בימיו בספר מלכים דומים מאד לתיאורי שיפוץ המקדש בימי יואש.

פעולות בניה כאלה נהגו מלכי המזרח הקדום לתעד בכתובותיהם. בכתובות אלה מתפאר המלך במפעליו, מבקש ברכה מהאלים על שבנה להם בית, ומסיים בקללה נמרצת למי שיפגע בכתובת. בניית מקדש בכלל נחשבה גם כאחד משיאי פעולותיו של שליט, וגם כהפגנת חסידות מיוחדת. לא פעם היו באים נביאי ומגידי עתידות למיניהם ותובעים מהמלך בנייה או שיפוץ של מקדש, ובתמורה הבטיחו הגנה והצלה מאויבים, שפע וכד'; ומנגד, הזנחת המקדש היתה עלולה להביא בעקבותיה אסונות מאסונות שונים. כזכור, גם ספר שמואל מסתיים באירוע מעין זה, ובו מצביע המלאך על המקום שבו יש להקים מזבח, כדי להפסיק את המגפה שבאה על העם בעקבות חטאו של המלך.

גם מרד החשמונאים, שפרץ בשל שלל סיבות – חברתיות, פוליטיות ודתיות, הסתיים בשיקום המקדש, וברוב הטקסטים הדתיים העוסקים בנושא זהו העניין המרכזי, ולא העניין הלאומי או החברתי. אף החג שנקבע לזכר האירועים נקבע במועד שיקום המקדש והדלקת הנרות מחדש, ולא במועדי נצחונות צבאיים. מרד בר כוכבא אף הוא היה אמור להגיע לשיאו בהקמת המקדש מחדש בירושלים, אלא שכידוע לא כך התגלגלו הדברים.

עד היום הזה לא נמצאו כתובות מסוג זה בירושלים ובישראל בכלל, אולם חוקרים שונים שיערו שלא מן הנמנע שגם מלכי ישראל כתבו כתובות כאלה, ואולי כתובות אלה אף עמדו לנגד עיני ירמיהו, שכתב, על פי מסורת חז"ל, את ספר מלכים, שנים רבות לאחר האירועים המתוארים בו. היו שטענו שתיאורי בניית מקדש שלמה בספר מלכים שואבים את השראתם, ואולי אף קטעים שלמים, מתוך כתובת הנצחה שניצבה אי שם על הר הבית, והסתמכו בדעתם זו על מקבילות בכתובתו של מישע מלך מואב. גם מישע מלך מואב, שתיאר במצבתו המפורסמת את מלחמתו בישראל, עבר לאחר תיאור נצחונותיו לספר על המקדשים והעיר שבנה, בלשונות שמזכירים ביטוייים מתיאור בנין המקדש במלכים. כל הקמת המצבה נועדה להסביר לקורא, מדוע נבנתה הבמה במקום שנבנתה ומה הוביל להקמתה.

חוקרים אחרים, לעומתם, העלו על נס דוקא את אי מציאתן של כתובות מעין אלה. העדר הממצא בתחום זה בולט. אמנם "לא ראינו" אינה ראייה, אבל בכל זאת, מאה וחמישים שנות מחקר ארכיאולוגי שלא העלו עד כה ולו שבר כתובת מלכותית, הלא דבר הוא. מכאן לא רחקה הדרך להסיק שתרבות כתיבת כתובות הנצחה והתפארות לא היתה מקובלת בישראל של ימי המקרא. אם אכן כך הוא, הרי שהדבר עומד בניגוד חריף לתרבות ההנצחה הנפוצה בכל ארצות המזרח הקדום, מהגדולות כאשור ובבל ועד הקטנות כצידון ומואב.

והנה, בשנת 2001, ממש בערב פרשת שקלים, רעשה הארץ סביב גילויה של כתובת חדשה. על אבן שחורה וגדולה, שצצה בשוק העתיקות, נכתב בכתב עברי קדום טקסט ארוך, בגוף ראשון, על ידי מלך ששמו לא השתמר, אבל שם אביו אחזיה כן השתמר, והוא מספר על תרומות העם ועל בדק הבית שערך, ומסיים בברכה לעם. הכתובת התאימה הן למסופר במקרא, והן להשערות בדבר קיומה של כתובת הנצחה מעין זו, ועוררה התרגשות רבה. בין השאר נכתב שם "ואעש את בדק הבית והקרת סבב ואת היצע והשבכם והלולם והגרעת והדלתת והיה הים הזה לעדת כי תצלח המלאכה יצו ה' את עמו בברכה". לכתובת, שנודעה מאז בשם "כתובת יהואש" או "כתובת בדק הבית", דאגו מפרסמיה לצרף חוות דעת של מומחים שבדקו אותה ולא מצאו בה דופי, בין השאר גיאולוגים שבדקו את האבן וחומרים שנמצאו עליה.

אולם נתונים רבים בכתובת החשידו אותה מיד עם הופעתה. ראשית, סיפור גילויה, כביכול על יד הר הבית, ושמירתה רבת השנים בידי סוחר עתיקות ערבי ששמר עליה. שנית, ביטויים אחדים בכתובת שאינם תואמים את לשון המקרא, ובראשם "ואעש את בדק הבית", שמשמעו בלשון המקרא "ואעש סדקים בבית". "בדק" הוא סדק, ורק בלשון ימינו אדם "עושה בדק בית" כשכוונתו לערוך שיפוץ. גם הביטוי עדות, והציווי בברכה, זרים מבחינה לשונית. ביטוי אחר המחשיד את הכתובת הוא איזכור "המדבר" כאחד ממקומות המגורים שמהם נגבה המס למקדש; אולם אין "מדבר" זה אלא הבנה לא נכונה של הפסוק בדברי הימים ב כד, "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ, לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל, הָעֵדוּת... וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַיהוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר". אזכורם של יהודה, ירושלים והמדבר בפסוק אחד, היווה ככל הנראה מקור השראה לכותב השורה הזו בכתובת, למרות שבדה"י המדבר מציין את המקום שבו ציווה משה על מחצית השקל, ולא מקום שבו "נתנו קול" להביא את התרומה.

מצד אחר, תכנון השורות איננו מתאים לכתובת מלכותית, וניכר בכותב שלא תכנן היטב את המקום שעמד לרשותו. הכתב הוא עירוב סגנונות של כתב צפוני דוגמת כתובת תל דן וכתב דרומי דוגמת כתובת מישע. מעל לכל עמדה בדיקה נוספת של המכון הגיאולוגי, שעל סמך בדיקה איזוטופית הגיעה למסקנה שהפטינה, אותה שכבת אבנית שנוצרת על אבנים עתיקות, בושלה במעבדה מודרנית. למרות קביעתה של ועדה מטעם רשות העתיקות כי הכתובת מזוייפת, המשיכו חוקרים אחדים לטעון לזכותה.

ברבות הימים הגיעה הפרשה לבית המשפט, במסגרת משפט נרחב יותר שניהלה המדינה, דרך רשות העתיקות, נגד האספן שהחזיק בכתובת. יחד עם כתובות רבות נוספות, נחשדה גם כתובת זו בזיוף, ובעקבותיה בניסיון להרוויח כסף רב במרמה. יש לציין, כי הכתובת שעוררה עניין רב אף יותר מבחינה בינלאומית היתה גלוסקמא שעליה נכתב כביכול שמו של יעקב אחיו של ישו, שנמצאה גם היא בין אוספיו של אותו אספן, כך שלא רק חובבי מקרא עבריים קיוו להוכחת האותנטיות של הממצא, אלא אף נוצרים מאמינים רבים מאד. בתום המשפט, שהתמשך שנים אחדות, קבע השופט כי המדינה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק כי היה זיוף וכי האספן היה מודע לו. חובבי ארכיאולוגיה ומקרא רבים בעולם חגגו את הזיכוי וראו בו ניצחון על ספקני המחקר, שבהם ראו מי שמתאמצים לסתור את המקרא בכל דרך אפשרית, אולם האמת היא שהמחלוקת היתה מקצועית לחלוטין, ובית המשפט לא חרץ בה הלכה, אלא הוציא את הדיון אל מחוץ לתחום המשפטי. מבחינה משפטית לא ניתן היה להוכיח דבר. כאמור, הדבר לא מנע ממי שרצה לחגוג על חשבון הכתובת, לקיים סביבה כנסים, ולחזור ולדון בה ובהשתמעויותיה.

בכל אופן, נכון להיום, עד שלא יוכח אחרת, כתובת זו מוחזקת כמזויפת על ידי רוב העוסקים בנושא. אף שיש חוקרים, הטוענים שניתן ליישב את לשון הכתובת עם הידוע לנו על לשון המקרא, טענתם אינה אלא מתרצת בדוחק ממצא שהוא חשוד מעיקרו. נכון הוא שפעמים רבות מוסיפות לנו כתובות עתיקות מידע לשוני חדש, מילים וצורות ביטוי חדשות. אולם גם הזייפנים יודעים זאת, והם משלבים בכוונה בזיופיהם חידושי לשון. בפעם הזאת מדובר כנראה לא בחידוש לשוני, אלא בשימוש מודרני בביטוי מקראי, המעיד על כותבו היודע עברית מודרנית. וכאמור, בחינות רבות  נוספות מעמידות את הכתובת על חזקת נחשדות.

פרשה זו צירפה בתוכה שני סוגי מניעים. האחד, מניעיהם של הזייפנים, והם מניעים כספיים פשוטים. אילו זכתה הכתובת לאישור, היתה נמכרת בהון תועפות. המניע השני יפה הרבה יותר, והוא רצונם העז של לומדי המקרא למצוא אישורים לאמיתותו מתחת לאדמה, פשוטו כמשמעו. אלא שאין הצר שווה בנזק המלך. המקרא איננו זקוק לאישור, אבל יותר מכך עלינו ללמוד מפרשה זו, שהמקרא איננו מתעד היסטוריה. המקרא משתמש בהיסטוריה כדי ללמוד ממנה, ואין הוא מביא מהאירועים אלא את מה שמתאים למטרה זו, ובצורה שתתאים למטרה זו. את ההיסטוריה עצמה יש ללמוד ממקורות אחרים, ואת הממצא הארכיאולוגי יש לבחון לאור קריטריונים פנימיים של המקצוע, ולא לאור התאמתו או אי התאמתו למסופר במקרא.