יום חמישי, 6 בפברואר 2014

תצוה: קובלאי חאן וחלקת הקוצים

כל מקום שנוגע המקרא בקודש ובכליו, נעצר מירוץ הטקסט. תהליכים קופאים, סיפורים מופסקים, אנשים ועלילותיהם נעלמים מהסיפור. פרקים שלמים ופרשות נרחבות עוסקות בפרטי פרטים בבית ובאוהל, בכיור ובמנורה, בקרשים ובאדניהם, בכמויות ובמידות ובפרטים טכניים. מגדילה לעשות פרשת תצוה, שבה יש הוראות הכנת בגדים מפורטות, חומרים ועיצוב וטכניקה. לפעמים נדמה לקורא שהוא מחזיק בידו הוראות הרכבה של רהיט מבית איקאה. שום נושא אחר בתורה לא זוכה לפירוט דומה, מלבד דרך הקרבת הקרבנות, שגם היא שייכת לאותו עולם. בכל מקום אחר נמנע המקרא באופן קיצוני מתיאורים שאינם תורמים ישירות להתקדמות העלילה, ואילו כאן התיאור הוא הדבר היחיד, לפרטי פרטיו. כך הוא במקדש שלמה, כך הוא במקדש העתיד ליבנות על פי יחזקאל, וכך בפרשיות המשכן בספר שמות.

חוקרים הצביעו על מקבילות מענינות מאד בספרות מסופוטמיה הקדומה, בסיפורי הקמת מקדשים. גם שם מופיע פירוט של הבניה, ופירוט טכני ארכיטקטוני מופיע גם בכתובות בניה של ארמונות מלוכה. הדמיון לסיפורי בניית המקדשים במזרח בולט אף יותר במקרים שבהם מופסק סיפור הבניה באמצע כדי לספר על מרידות ודיכויין, וחוזר אחר כך לבנייה; מבנה הסיפור הנוצר כתוצאה מכך דומה למבנה סיפור עשיית המשכן בתורה, המופרע באמצעו על ידי סיפור העגל וחוזר אליו לאחר דיכוי המרידה. אולם דומה כי בדרך כלל הפירוט המסופוטמי הוא שבלוני – "עשיתי את הדלתות ארז ואת הקירות אבן יקרה, לא שיניתי טפח למעלה וטפח למטה". אף במקרים הנדירים של פירוט נרחב יותר, ודווקא בבניין ארמונות מלוכה דוגמת ארמון סנחריב, אין זה דומה לפירוט של התורה. סנחריב, לדוגמה, מתמקד יותר בתיאור הגודל העצום של מפעלותיו, כמויות העפר שנחפרו, מידות הענק של הארמון, משקל האבנים ומספר העבדים ששותפו בבנייה, והכל כדי לפאר לכאורה את שם האל, ולמעשה את שמו שלו כבונה הגדול ביותר לשם האלים.

מדוע ולשם מה טורח המקרא בפירוט ההוראות והביצוע? הלא המשכן לא הפך להיות תכנית המקדש – המקדש היה גדול יותר, תכניתו היתה שונה במקצת, עיצובו היה אחר. תחת מנורה אחת היו בו עשר מנורות, ובקודש הקדשים עצמו עמדו שני כרובי ענק על הרצפה בנוסף לכרובים שעל כפורת הארון; שלא לדבר על חצר המקדש, שהיתה שונה לחלוטין. אין פה, אם כן, מצווה לדורות, שלא כמו ההוראות להקרבת הקרבנות. מדוע זכה המשכן לדקדקנות הזו, ומה תועלתה?

כיווני תשובה כבר ניתנו בעבר על ידי פרשנים אחדים. כיוון אחד רואה בפרטנות ובדקדקנות את יראת הקודש. ככל שאנו מתקרבים אל הקודש פנימה, הזהירות המתחייבת גדולה יותר. אל לנו לעשות דברים על דעתנו, אל לנו להמציא דרכים, במקומות אלה נזק הטעות רב בהרבה על התועלת שבהידור האפשרי. כיוון שני הפוך לו, והוא אופייני לשיטת הרמב"ם בנושאים נוספים, רואה בפירוט את רצון ההרחקה. כל עבודת הקודש והמקדש בעייתית ככל שמדובר באל מופשט, שאין לו גוף ואין לו בית ואיננו אוכל ושותה כאחד אלי הקדם, ועל כן די לה לעבודה שתהיה על מכונה כפי שהאנשים הורגלו, ואל להוסיף עליה. כך או כך, שני הכיוונים רואים בפירוט אמצעי למנוע הוספה שאיננה צריכה – או מטעם האדרת הקודש או מטעם הרחקת העבודה המוחשית.

אבל על רקע השוני בין פרשיות המשכן לכתובות מלכי המזרח, דומה שניתן להוסיף טעם לפרטנות הזו: בעוד מלכי המזרח ראו במקדש אמצעי להאדיר את שמם שלהם, כהמחשה לגודלם ולתפארתם ולעושרם, מבקשת התורה להפקיע את היוזמה מידי האדם לגמרי. המרחק בין האדרת האל להאדרת האדם קטן מאד. לא דת אחת ולא שיטה אידיאולוגית אחת – ולמעשה כולן – כשלו באותה הנקודה: בסופו של דבר הפך כל רעיון, טהור ונכון ככל שיהיה בראשיתו, להיות קרדום לחפור בו. אין לך רעיון שאיננו צריך ממסד לביסוסו, ואין לך ממסד שאין בו כוח ומאבקי כוח, ואין לך כוח שאיננו מבקש בסופו של דבר להאדיר את עצמו; לממסד ולמוסדותיו יש כח פוליטי וכלכלי, בעוד לרעיון כשלעצמו אין. ועל כן כל רעיון ושיטה ודרך נגזר עליהם ללכת בדרך כל שליט ומושל, להסתאב ולהתדרדר. טרם קמה עלי אדמות שיטה שלא התנוונה והשחיתה את דרכה, ואין עם ישראל ודתו יוצאים מכלל זה.

על כן באה התורה והוציאה את בניית משכן ה' מחוץ לגבול היוזמה האנושית. לא יהיה המשכן עדות לעוצם ידו של אדם. ראשית, התרומה תהיה עממית ולא תשוייך לשליט; ושנית, הכל מוכתב. לא גודל לבבו של משה או של כל אדם אחר הביאו את הפאר למקדש הזה.

אכן, בכל הזמן שהיה המשכן על מכונו – תחילה במדבר, ולאחר מכן בשילה – לא היה שלטון בשר ודם ממוסד כלל. עדת זקנים התכנסה מפעם לפעם, שופט הבליח ודעך מפעם לפעם, ועם ישראל התנהל למעשה ללא הנהגה ממוסדת ומסודרת. לא היתה שחיתות שלטונית, כי לא היה שלטון. יכול שיהיה מפעם לפעם זקן או שופט מושחת, אבל מכיון שלא היה לו המשך ממוסד בירושה, לא היתה לדבר השפעה ארוכת טווח.

*

אבל הדרך הזו לא הצליחה. אי אפשר לעם לחיות על הרעיון לבדו, אי אפשר לעם בלא ממסד לאורך זמן. לא רק בשל הבעיות הביטחוניות, אלא דוקא בשל מה שבגללו נמנע השלטון – ההתנוונות והשחיתות. בדרך הקשה הסתבר שלא רק הממסד משחית, אלא גם העדרו. וכך אנו מוצאים את עצמנו עם מלך, עשיר וגדול ובן מלך, הבונה מקדש מפואר ככל שמצאה ידו, ואף טקסט המלווה את הבנייה יש לנו, והנה הוא בדיוק במתכונת הטקסטים האשוריים; מה שם אומר המלך שכל שעשה היה כפי שהאל ציווה אותו, אף כאן כותב ספר דברי הימים בשם דוד "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". ובשני המקומות משולב סיפור הקמת המקדש בסיפור גדולתו ורוב עושרו של המלך. אלא שבמקרא הוביל סיפור גדולתו את המלך שלמה להרבות לו כסף וזהב, סוסים ונשים, ובסופו של דבר סר לבבו מעם ה'.

מספרים על קובלאי חאן, הקיסר המונגולי, שבחצר ארמונו המפואר בבירתו בייג'ינג היתה חלקה קטנה של אדמה לא מעובדת שגידלה קוצים. למבקרים ששאלו לפשר הדבר, הסביר שכך יוכל לזכור את מקומו ומקורו, את המדבר שממנו בא. אבל בסופו של דבר הוא היה הקיסר, גדול השליטים עלי אדמות בזמנו, שליט המזרח היחיד ששמעו הגיע עד לאירופה הנידחת.


קובלאי חאן


אולי צפה אלוהים מראש את ההשתלשלות, כשציוה על קביעת הבדים בטבעות הארון ולא יסורו ממנו. הארון תמיד נכון לתנועה, נכון לנדודים, נכון לברוח מהמלך שיכריז עליו כסמל לאומי או כדגל, ולמעשה יהפוך אותו לסמל לשלטונו שלו. לא דגל ולא סמל ולא מוקד הזדהות, אלא באמת ארון עץ עם לוחות שהעיקר בהם הוא מה שכתוב בהם, ולא מה שיעשו מהם אחר כך.


וכך יוצא, שבדיעבד, באותו המקום שבו ציוותה תורה על הארעיות האנטי ממסדית, באותו המקום ציוותה על הממסדיות. באותו המקום שבו שללה מהשליט את בעלותו על המקדש, באותו המקום הניחה את המודל למקדש הממלכה. אולי באמת יש סתירה בין שני היסודות האלה, אבל זוהי סתירה שהחיים אינם יכולים בלעדיה.  

תגובה 1:

utopianfragments אמר/ה...

מרתק, תודה.

אכן, כל חברה נזקקת בסופו של דבר לממסד ואותו הממסד משחית. החברה היחידה שבה ניתן לשרוד ללא השיעבוד הזה למאבקי כח היא החברה הנגמישה, הניידת והמשתנה תדיר.
אך כפי שציינת חברה זו אינה יכולה להתפתח באמת עקב החילופים התדירים בה
וכך נוצר הקונטרסט אשר בה תמיד לבחון אותנו, מאפשר לנו תמיד להביט אל עצמנו.
אישית, אני חושב שמכאן "לך לך מארצך.. ..אשר ידעת" - כשנצא מהמקום המוכר הזה, המשעבד, אז נוכל לפגוש את אלוהים.