יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

עשרה בטבת: הסיר והבשר



צום העשירי, החל השנה ביום ששי, זכה בדברי הראשונים לייחוד, שהיטיב לבטא ר' דוד אבודרהם (ספרד, המאה ה14):

"ארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום ששי, ומתענים בו ביום. ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחרמפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים".
אמנם, פוסקים אחרים הסתייגו מדבריו, אולם למעשה הלא אין תוצאה מעשית למחלוקת זו, מכיון שעשרה בטבת אינו יכול לחול בשבת לפי הלוח הנוהג כיום. ייחודו של יום זה נובע מעצם הדגשת תאריכו. מעניינים בהקשר זה דבריו של בעל ה"מנחת חינוך" (ר' יוסף באב"ד, המאה ה19):

"ארבע צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד, עשרה בטבת, או תשעה באב וכדומה. רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים - דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחוייבים להתענות בהם יום אחד. אבל לא נתייחד יום מיוחד, רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות רק באלו החדשים. וראיה לדבר דבפסוק (זכריה ח, יט) אינו מבואר איזה יום כלל, רק צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי, דהיינו החדשים אבל לא באיזה יום". (מצוה ש"א)
מבין ארבעת הצומות, נחלקו חכמים בשלושה מהם מהו התאריך שבו יש לצום. המחלוקת איננה רק היסטורית, על תאריך האירוע, אלא גם על האירוע עצמו, ואותם חמישה דברים שחז"ל מייחסים לתשעה באב או י"ז בתמוז מעידים על כך. אף עשרה בטבת איננו יוצא מכלל זה, וגם עליו נחלקו חכמים:

"(דרש ר' עקיבא): צום העשירי זה עשרה בטבת, יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי וגו' בן אדם כתב לך וגו'. ואני אומר (=אלו דברי ר' שמעון בר יוחאי) צום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באתה שמועה לבני גולה; שנאמר (יחזקאל לג) "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמישי לחדש לגלותינו בא אלי הפליט וגו' שמעו". ועשו יום שמועה כיום שרפה (תוספתא סוטה ו)."
ר' שמעון בר יוחאי מנמק את דבריו שם בסיבות טכניות, אולם קל לראות שהוא מצרף את צום העשירי לצומות אירועי החורבן עצמו, ולא לאירועי השנים שקדמו לו, ואיננו מחפש תחילתם של תהליכים; ור' עקיבא כנראה רואה ראייה ארוכת טווח. כך הוא הדבר בכמה מחלוקות חכמים אחרות, ומפורסם הסיפור על ר' עקיבא המשחק כשהוא רואה שועל היוצא מבית קדשי הקדשים, שכן הוא רואה גם בו תחילתו של תהליך ארוך טווח, שבו יתגשמו דברי הנביאים במלואם, כולל הנחמה.
מכל מקום, הלכה נקבעה כר' עקיבא, ועל פי דבריו של הנביא יחזקאל.
*
בדברי יחזקאל הנביא ניכרת שאיפה לדייקנות כמעט אובססיבית. הדבר ניכר בכל דבריו ומעשיו. הדוגמאות רבות מספור: במקום שנביאים אחרים מסתפקים באמירות כלליות, "ראיתי את ה'" וכד', מתאר יחזקאל בנשימה רחבה מראה מפורט וארוך, על מרכבה ונושאיה, ומה מראה החיות מכל זוית ומרחק, פעם ופעמים ושלוש. במקום שנביאים אחרים מקוננים קינות שעיקרן בכי ונהי ושאלות רטוריות, יחזקאל נושא קינה על מלך צור שעיקרה תיאור מפורט של ספינת סוחר, על הרכב הבדים של מפרשיה ומוצאם של מלחיה ועובדיה ומטענה המדוייק. במקום שנביאים אחרים מסתפקים באמירות מסוג "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", יחזקאל מסייר בעקבות איש נושא קנה במהלך תשעה פרקים ארוכים בהר הבית החזוני, מודד קיר קיר ודלת דלת, קובע הלכות ומשרטט מפות. ומעל לכל, כל נבואותיו ממוספרות ומתוארכות. אין לנו דבר דומה לזה אצל שום נביא אחר.

יחזקאל נמנע מלנקוב בתאריך החורבן עצמו, וציין רק את התאריך שבו נודע לו על החורבן, כפי שציטט אותו רשב"י:

 וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לגָלוּתֵנוּ, בָּא-אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר, הֻכְּתָה הָעִיר.
יש לשער שהפליט סיפר מה היה תאריך החורבן, אולם יחזקאל נצמד לעובדות שהוא יודע אותן מכלי ראשון. בשל כך, יוצא דופן ציונו של תאריך תחילת המצור (כד):

 וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם, כתוב- (כְּתָב-) לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם, אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
אפשר שהיותו של יחזקאל נתין הממלכה הבבלית גרמה לו לציין את האירוע הצבאי הזה, ומכל מקום תאריך החורבן עצמו לא צויין. הצו האלוהי מתייחס לסגירתה של ירושלים, ותאריך זה משמש רקע לנבואתו הבאה:

וּמְשֹׁל אֶל-בֵּית-הַמֶּרִי, מָשָׁל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה:  שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת, וְגַם-יְצֹק בּוֹ מָיִם.  אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ, כָּל-נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף; מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא. מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ, וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ; רַתַּח רְתָחֶיהָ, גַּם-בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ. 

אין אלוהים מראה בחזון דבר לעבדיו הנביאים, אלא מעולמם שלהם; ופתגמי ירושלים ידועים היו ברחבי העולם היהודי. דבריו אלה של יחזקאל עומדים כנגד המשל שמשלו אנשי ירושלים, בפרק קודם (יא):

וַיֹּאמֶר, אֵלָי:  בֶּן-אָדָם, אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַחֹשְׁבִים אָוֶן וְהַיֹּעֲצִים עֲצַת-רָע בָּעִיר הַזֹּאת. הָאֹמְרִים, לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים; הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר. 
וזהו עצמו המשל שאותו רואה ירמיהו, בן דורו, בחזונו (א):

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה.


שני הנביאים ניבאים מעין הדברים הנפוצים בפי בני התקופה, ומגיבים עליהם. ירמיהו רואה בעיניו שלו את דברי בני עירו, כחלק ממעורבותו הרבה ביניהם; והדימוי נהפך לפורענות בפענוחו של ה'. יחזקאל, לעומתו, מצטט אותם מפיהם, ולאחר מכן נוטל את הדימוי-פתגם הזה עצמו, הופך אותו למיצג מוחשי, מביא אותו עד סופו המר, ומנצל אותו לבניית דימוי חדש, מחריד ומחליא. אכן, ירושלים תהיה סיר, כפי שאתם רוצים, אבל הדימוי המגונן, הביתי, המנחם ומרגיע כריחו של מרק חם בחורף טבת הירושלמי, נהפך על פניכם לדימוי של אש האוחזת בכירה, חורכת את הסיר, מקדיחה את התבשיל וממלאת את הבית בריחו השרוף של אסון מתקרב:

 לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ, וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה; לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ, לֹא-נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל.   כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל-צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ; לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל-הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר.   לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם, נָתַתִּי אֶת-דָּמָהּ עַל-צְחִיחַ סָלַע, לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת. 

 לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, אוֹי, עִיר הַדָּמִים; גַּם-אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה. הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ, הָתֵם הַבָּשָׂר; וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה, וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ.   וְהַעֲמִידֶהָ עַל-גֶּחָלֶיהָ רֵקָה:  לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ, וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ.  תְּאֻנִים הֶלְאָת, וְלֹא-תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ, בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ.   בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה,  יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי-עוֹד, עַד-הֲנִיחִי אֶת-חֲמָתִי בָּךְ.   אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי, לֹא-אֶפְרַע וְלֹא-אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם:  כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. 

מה שעשתה הפיוטיות והליריות לנשמתו הקרועה של ירמיהו, עשה הדיוק והנטורליזם לנשמתו הקשה של יחזקאל. הנביא הרך, הבוכה, המלטף ומייסר ונשבר, הוא זה שנשלח אל בני העיר העומדת להיחרב, לבשר לה על מותה הקרב בייסורים. והנביא הקשה, הקשוח, האפל לפעמים, הדייקן עד כדי חוסר רחמים, נשלח אל בני הדור שלא עתיד לסבול כלל, היושב בגלות הדבש והזהב של בבל, ומבשר לו על היותו עתיד לשאת את משא העם לגאולתו. והבשורה, כדרכו של יחזקאל, אין בה רחמים ואין בה נחמה (כ):

כִּי בְהַר-קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ  שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת-תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת-רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל-קָדְשֵׁיכֶם.   בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם.   וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם.   וּזְכַרְתֶּם-שָׁם אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל-עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל-רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם...
אף הגאולה עצמה, אף בעת הרצון, אף בזמן שה' ירצה את עמו בריח ניחוח, גם שם עומד יחזקאל ומתריס: וזכרתם שם את אשר נטמאתם בם, ונקוטותם בפניכם. התביישו לכם, אתם הנגאלים. לא הגיע לכם באמת. אל תזוח עליכם דעתכם.


יחזקאל, אזרח העולם הגדול, נתינה של האימפריה החזקה בעולם, יודע את הדברים מקרוב. ההירואיקה והתפארת שוא הן. תשואות המון מריע למנצח הן צלילים ריקים, חגי ניצחון וסמלים לאומיים מנפחי חזה ומעוררי גאוה אינם אלא אשליה. כי אפילו הגאולה בהגיעה, יש והיא גורמת לאדם לפרוק מעליו את מתח הייסורים, ואז היא עלולה להפוך שוב לתחנה ראשונה בדרך חזרה למטה. לעולם על האדם לעמוד על המשמר. גם גאולה אפשר לקלקל.

וממרחק דורות עומד יחזקאל ומזהיר: אל תתנו לדימוי עצמי, או לאמונות עבר מוצקות ככל שיהיו, ואפילו לא לאשליות גאולה ולהבטחות מנהיגים ומורי דרך אחרים, לעוור את עיניכם. אם בבל הטילה מצור על ירושלים, גורלה נחרץ. סבלכם ההירואי, מלחמתכם הנואשת, גבורתכם הנאדרת, כולם יכלו בעשן הסיר הקודח ויימחו בשטף ההיסטוריה. לא יוותר דבר מהם. גם יום החורבן יימחק, ודורות יבואו עוד יעמדו ויתווכחו: מתי הובקעה העיר? בשבעה או בשבעה עשר? ומתי חרב הבית? בתשעה, בעשרה, אולי בחודש שאחריו? ורק דבר אחד ייזכר לעד: זכר העיוורון של הבאים במצור וממשיכים להשלות את עצמם, עד מוות.

עשרה בטבת הוא יום ההתפכחות. כתוב לך, בן אדם, את עצם היום הזה.


אין תגובות: