יום שישי, 29 בנובמבר 2013

מקץ: החמור והגביע

כל הקורא את הסיפור הארוך והמפותל על יוסף ואחיו תוהה על פשר תכניותיו של המשנה למלך המצרי: האם תיכנן את צעדיו? מה ביקש להשיג? האם ניסה לרמוז משהו? האם ניסה לבחון את אחיו? ומה חשב על אביו כל הזמן הזה?

האחים מעסיקים פחות את הקורא. בכל המחזה הזה הם המגיבים, כשיוסף מפתיע אותם פעם אחר פעם. השליטה במצב בידיו, מכוח תפקידו הרם, והאחים אינם מעיזים ליזום שום פעולה, עד לנאומו של יהודה, השובר את הכלים והופך את העלילה על פיה. אולם עד לשלב זה הם נגררים אחר הפרובוקציות ופועלים פעם אחר פעם, כפי הנראה, כפי שיוסף מצפה שהם יגיבו. לרוב איננו מקדישים תשומת לב רבה למניעיהם – הלא כמעט ואין להם ברירה, ותגובותיהם ברובן צפויות מראש.

לעשרת האחים היה ממה לחשוש בבואם למצרים. לא פרשת יוסף הטרידה אותם – יוסף נמכר לעבד לפני עשרים שנה ומאז נעלמו עקבותיו, וכנראה מת. בדבריהם בארמון יוסף, כשלא ידעו שהוא מבין, הם מדברים בינם לבין עצמם על יוסף כאילו כבר מזמן איננו בין החיים: "אשר ראינו צרת נפשו", "וגם דמו הנה נדרש". כשיגש יהודה אל יוסף, יספר לו לפי תומו כי אחיו מת, והאב אולי עוד נאחז בתקווה, "ולא ראיתיו עד הנה"; אולם אין פרט זה מסופר אלא כדי לעורר את רחמיו של השליט הזר על האב, שכדרכם של אבות לבנים נעדרים נאחז בכל שביב ורמז תקווה, והאסון החדש הזה עלול לשבור אותו לגמרי. הפרשה הזאת, כך נדמה להם, סגורה, ובודאי שאין איש זוכר אותה, בעולם שבו העבדות מצויה והאדם הקטן לא תמיד מעניין שלטון מרוחק וזר.

על מה חרדו האחים? נראה שחרדתם קשורה לפרשה אחרת, שגם היא פרשה לא סגורה במקרא, אלא שעד כה לא ידענו מדוע איננה סגורה, הלא היא פרשת שכם ודינה. אותו טבח שערכו שמעון ולוי בבני העיר עורר את חמתם של עמי האיזור, ואך בנס הצליחו יעקב וביתו להימלט, כפי שמספר המקרא (לה) "ויסעו ויהיה חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". משפחת יעקב נחלצת מאיזור הסכנה, שכם ובנותיה, ומדרימה לבית אל ומשם לחברון. אולם שכם נותרת אור אדום מהבהב, איזור סכנה.

והסכנה נשקפה לא רק מצד הכנענים והחוים, יושבי הארץ. שליטי הארץ בעת ההיא הם המצרים בכבודם ובעצמם. תעודות אל עמארנה, שנכתבו במאה הארבע-עשרה לפנה"ס, אולי אינן בנות התקופה הזו ממש ואולי אינן מספרות קורותיה, אבל האוירה השוררת בהן ככל הנראה לא היתה שונה בהרבה מאוירת הארץ בזמן אירועי דינה ושכם. על פי תעודות אלה, ממלכת שכם ניסתה לשרוד בפוליטיקה המקומית, מול שכנותיה הכנעניות, ירושלים, גזר, לכיש ואחרות, ובו בזמן מול שבטים נודדים ופורעי חוק, שהיו מתנפלים מפעם לפעם על הערים ובוזזים אותם, הידועים בשם "חבירו". לעתים עשתה זאת על ידי בריתות עם שכנה זו ולעתים עם אחרת, אולם תמיד ניסתה להעביר אל צידה את אהדת השלטון המצרי, ריבון הארץ. מכתבים אחדים שהשתמרו בידינו מביאים את צעקת מושלי שכם אל פרעה, שיושיע אותם מידי החבירו, לטובת שלטונו שלו בארץ, שאם לא כן תאבד הארץ לפרעה. כמובן, גם השכנות האחרות השמיעו מזמורים דומים, וקשה לדעת מי הצודק ומי השקרן.

נראה, איפוא, שטבח והרס וביזה מסוג זה שהמקרא מתאר, היה בדיוק האירוע שמפניו הזהירו שליטי הארץ את פרעה. חששו של יעקב לא היה רק מפני שכניו הקרובים, אלא גם – ואולי בעיקר – ממשלחת עונשין מצרית. וכך הולך יעקב ומדרים אל ארץ בטוחה יותר, ארץ שבה יושב שבטו של אביו וסבו, ארץ אוהדת שלא תשמור טינה על אירועי שכם ושלם, ושם אולי יוכל להיבלע בין יושבי הארץ, אחיו בדם. אין לו שהות גם להתעכב על מעשהו של ראובן, הגם שיש בו משום קריאת תיגר על מנהיגותו של יעקב. השעה דוחקת.


עם חלוף השנים והתמהמהותה של התגובה המצרית נראה היה כאילו חלפה הסכנה. את צאנו רעו בניו שוב באותו איזור צפוני, שבו היתה רשומה על שם יעקב חלקת שדה שקנה במאה קשיטה מידי בני חמור. סכסוך כבוד המשפחה כנראה חוסל, ואף את בנו כבר אין יעקב חושש לשלוח לשם.

אולם משמגיעה אליו הבשורה, מתעורר לפתע העבר בכל אפילתו, ויעקב החרד, שחושד שיוסף לא נטרף אלא נחטף, אולי אף חושד שהחטיפה הזו, במקום ההוא דווקא, באתר הפשע, לא היתה מקרית. מי ארב לאחים? מי גילה קרבן המשוטט לבדו בהרים, מחפש את אחיו, ושייך בדיוק לאותה המשפחה? האם התעוררה נקמת הדם מחדש?

ועם הירידה למצרים, עשרים שנה מאוחר יותר, מתעורר פחד חדש. אם אנשי האיזור זוכרים, מה חושב השלטון המצרי? האם נשכח המעשה? האם הגיעה הידיעה כבר אז אל שליטי הארץ? ואולי הם לא התייחסו לזה כאל סתם סכסוך משפחתי מקומי?

האחים אולי נוטים להפחית בערך הפרשה ההיא, אולם משמצאו את עצמם עומדים לפני שליט זר ומתחקר, מתגנב החשש ללב. האם התעורר השלד בארון? האם נפתח מחדש תיק החקירה ההוא? ומשנעצר שמעון, דומה שבאחת אושר החשש הנורא מכל, והתברר לאחים שבמו רגליהם נכנסו אל לוע הארי.


*

שנים רבות תהיתי על פשר המקום המכובד שזוכים לו החמורים בפרשה הזו. פעם אחר פעם זוכה החמור לאיזכור, החל מהנקודה בה נאסר שמעון – וישאו את שברם על חמוריהם, ויפתח האחד את שקו (מיהו האחד? האם כדברי חז"ל, לוי שנותר ללא אחיו?) לתת מספוא לחמורו, ובשובם למצרים שוב הם פוחדים איש אל רעהו "אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו" (מה החשש הזה פתאום לשעבודו של החמור? האם זה בדיוק מה שהיה חסר לשלטון המצרי, חמורים?), ואחר כך "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". דומה שהמקום שזוכה לו החמור בפרשה הזו, ללא צורך סיפורי של ממש, אף הוא משמש כהד לסיפור הנושן ההוא, ונקמתו של חמור אבי שכם מרחפת באויר.



אולם לצד הרמז המעט פרוע הזה, ייתכן שיש בפרשה רמזים מפורשים מעט יותר. ראשון, משך מעצרם. האחים מחכים במתח שלושה ימים. שלושה ימים, כמספר הימים שהם הניחו לאנשי שכם לחכות, למותם. אז נפנה אליהם השליט ומשחרר אותם. קשה להניח שהם לא נזכרים באותו האירוע. שני, הוא דברי האחים ליעקב אביהם עם שובם הביתה. כשהם מספרים לו את הקורות אותם, נמלטת מפיהם אמירה שמעידה על מה שבליבם: 

"דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ויתן אותנו כמרגלים... ונאמר אליו כנים אנחנו... ויאמר אלינו האיש אדני הארץ, בזאת אדע כי כנים אתם, אחיכם האחד הניחו אתי... ואדעה... כי כנים אתם, את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו". 

האם אין כאן הד להצעתם של שכם וחמור, "את בנותינו תקחו לכם והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה", "האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, את בנותם ניקח לנו ואת בנותינו ניתן להם"? בן תמורת מסחר? 

ומי יודע, אם אין הסיפור הבהול שבפיהם לשליט הזר, על היותם שנים עשר אחים ולא עשרה, משמש כמין אליבי - אנחנו איננו אותה המשפחה שאתה מדבר עליה; ואולי בגלל זה מוצא יוסף תירוץ להיאחז בו ולומר, אם כך, הביאו את האח ההוא הנה, וייאמנו דבריכם ולא תמותו? 


*

יוסף, שכמובן הכיר את פרשת שכם, משתמש בה לעורר את פחדם של האחים, והדבר עולה בידו. אבל מהלך הדברים מצביע על מחשבה אישית הרבה יותר, המסתתרת כל הזמן מאחורי הפוליטיקה הישנה שהוכנסה שוב לשימוש. אולי תכנן בסוף להטיח אותה בפניהם: מה פשר הפער הזה, בין דאגתכם לכבודה של אחותכם לבין מה שעשיתם לאח האחר? והאם נכונותכם להוריד גם את אחיו מצרימה מצביעה על אפליה שגם אתם נוהגים בה, בין לאה לרחל? ככה נשכחה אמי?

כי יוסף נושא איתו עלבון ישן, שהמכירה כמובן הגבירה ואישרה, שהוא נחשב בעיני אחיו פחות, בן האשה שאיננה, הדחוי, מין סינדרלה שהעדרה של אמו הופך אותו לנחות בעיני אחיו, וכל ימיו ביקש לחזור ולקבל אישור בעיניהם לחשיבותו, לחכמתו, לכשרונו. סכסוך האחים איננו רק סכסוך ירושה, או מאבק על לב האב, או מלחמת שלטון. זהו המאבק הנצחי של הילד הקטן והכשרוני באחיו המבוגרים, שהוא זקוק נואשות לאישורם, שחלומותיו חוזרים שוב ושוב אל הנקודה הזו, ושגם בהיותו באחד התפקידים הרמים ביותר בעולם העתיק כולו, עדיין הוא בעיניו ילד קטן ודחוי, המחפש נואשות את אישור הערכתם ואולי אף אהבתם של אחיו הגדולים.



2 comments:

Gadi Eidelheit אמר/ה...

פרשנות מענינת ומקורית. על עניין החמור התפלאתי גם אני אך לדעתי הוא בא כסוג של ניגוד לבעלי החיים המצויים במצרים (סוס). הניגוד בין סוס לחמור מככב בהמשך התורה ואולי יש כאן רמז מטרים.
לגבי דברי האחים. רק ראובן, שלא היה במכירה עצמה ורצה להציל את יוסף, אומר וגם דמו הינו נדרש. ראובן בטוח שיוסף מת אבל כלל לא בטוח ששאר האחים חושבים כך. יוסף שומע זאת ופתאום מבין שבקואליציה נגדו היו סדקים חזקים והמעשה שנעשה לא נעשה על דעת ראובן בכיר הבנים. לכן הוא יוצא ובוכה. קשה להגיד שיוסף תכנן משהו וגם אן כם באותו רגע כל תוכניות הקודמת קרסה והיה צריך לאלתר.

חיים לחמיש אמר/ה...

אכן, פרשנות מקורית אולם לדעתי הדמיון גבר כאן על המציאות. להערכתי, מוקד הפירוש צריך להיות סביב נושא החלומות משום שזה הפתיח לכל פרשת ההתנכרות של יוסף "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם.." [מ"ב, ט]. להערכתי, יוסף פותר החלומות, לא ידע את פתרון חלומותיו הוא. החלום הראשון על האלומות ניתן היה להסביר בקלות, שהרי ההשתחוויה של האלומות של האחים לאלומת יוסף היה סימן מובהק לתלות כלכלית של האחים ביוסף. חלום זה היה 'רדום' במשך כל השנים עד שעלה יוסף לגדולה לאחר פתרון חלומות פרעה והבין שהנה החלום הראשון הולך להתקיים משום שראה שכל הארצות באים למצרים לשבור אוכל, ובודאי גם האחים יעשו כן.
יחד עם זאת, החלום השני לא היה ברור; השמש הירח והכוכבים המשתחווים לו, לא יכלו להתפרש כאבא אמא וילדים המשתחווים לו כפי שיעקב כבר ציין: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך ...." אולם הוא שמר את הדבר כי גם הוא לא הבין את הפתרון.
הפתרון המתברר בסופו של דבר הוא שהשמש היא יהודה, הירח הוא בנימין ואחד עשר כוכבים הם שאר האחים, כולל אפרים ומנשה שהם כפי שיעקב ציין: "כראובן ושמעון" [מ"ח, ה].
משמעות החלום שהתבררה ליוסף תוך כדי בואם של האחים היא שכמו שהשמש הירח והכוכבים לא יכולים להיראות ביחד במציאות, כך יש בעיה בבית יעקב שאינם מסתדרים ביחד וכולם משתחווים ליוסף ונותנים לו את הסמכות לעשות משהו בנידון שיתקן זאת. לכן עשה מה שעשה כדי ליצור את הערבות בין יהודה לבנימין. וראו מה שכתבתי על כך במגדים כ"ד.
בעניין החמורים... צ"ע.