זהירות, חלומות מתגשמים

יש חלום ויש חלום. יש חלומות המתפרשים לקורא הרציונלי דרך נפשו של החולם, ויש שתוכנם זקוק לפותר ומרמזים על העתיד; יש חלומות סטטיים, ויש דינמיים. חלומו של יעקב הוא חלום סטטי. הוא משקף לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. פרשנויות רבות ניתנו למראה הסולם, אולם דומה שהכתובים עצמם מרמזים על דרך: "והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו". על כרחך שואל אתה – על מי ניצב ה'? על יעקב או על הסולם? ועל כרחך עונה אתה – הכתוב מעמעם את דרכו בכוונה תחילה. הוא החולם הוא החלום, הוא יעקב הוא הסולם. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בנפשו של יעקב עצמו, הסוער והבורח, וה' ניצב עליו במקום המלאכים באותה נפש עצמה, והנה אנוכי עמך.

האמת ניתנת להיאמר, שאת ההבטחה כלשונה, ושמרתיך, כי לא אעזבך, יכול היה יעקב לומר שאלוהים לא קיים. עבודתו שבע שנים מיותרות, ההתמודדויות הבלתי פוסקות עם לבן, הבריחה בסוף, כל אלה לא העידו על שמירה יתירה ומצד שני גם לא על הסתמכות של יעקב על ההבטחה הזו עצמה. יעקב אינו סומך על הנס או על שמירתו של ה', ומעדיף את תכנוניו שלו, שלרוב משתבשים בדרך זו או אחרת. וכך, יותר משהחלום הזה מספר על העתיד, הוא מספר על ההווה. הוא מעודד את יעקב ונותן לו כוחות להמשיך בדרך.

במובן הזה, שותפים החלומות לתופעה ספרותית אחרת במקרא, הלא הם המראות. משה, הניגש לסנה במראה המפורסם, ורואה סנה הבוער ואיננו אוכל, נמצא במצב מורכב. מזה שנים לא מעטות הוא זר במדבר, נשוי לבת הכהן המדייני, רועה את צאן חותנו, וכל נפשו הסוערת והאימפולסיבית, רודפת הצדק ותיקון העולם, שנגלתה לעינינו מסיפור המצרי המכה, דרך שני העברים הנצים, ועד לרועי מדיין, איננה עמו. שנים שהוא מתנהל בוקר וערב אחר צאן שאיננו שלו, ושם בנו מעיד על תסכולו – גרשום, "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". האש שבנפשו כבתה זה מכבר, וחלומות הגדולה שאולי היו לילד שגדל בבית המלוכה חבויים תחת הרמץ. לא ייפלא, איפוא, שברגע ראיית הסנה נמלטת מפיו שאלה לא צפויה. הוא איננו שואל "מדוע לא יכבה הסנה" או "מדוע לא יאוכל הסנה", אלא "מדוע לא יבער הסנה". והלא הסנה אכן בוער? ומכאן ברור שלא על הסנה שואל משה, ובסנה הוא בעצם רואה את עצמו, את נפשו שלו, ואותה הוא שואל – איפה האש והבערה הפנימית שלי? למשמע השאלה הזו, פורץ אליו מלאך ה', שגם הוא במקומות רבים במקרא איננו אלא שיקוף נפשו של האדם, ומתגלה אליו שוב, בייעודו משנה ההיסטוריה.

בדרך דומה ישלח אלוהים את גדעון למחנה מדיין, לא כדי לדעת מה יהיה בעתיד, אלא כדי לעמוד על הלך הנפש של המדיינים. בכל הפרשה משדר גדעון פחד וחוסר בטחון, ולפיכך, לאחר האותות ודילול הלוחמים, שולח אותו ה' לשמוע את חלומות המדיינים. והשומר המדייני חולם:

הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה.

ברור שהאוהל הוא הנווד המדייני, בעוד הלחם הוא החקלאי הישראלי. גם אם אין בחלום זה חזון עתיד, פחד מדייני מפני הלוחם הישראלי ודאי ניכר בו, וזה כל מה שגדעון היה זקוק לו.

חלומות שרי המשקים והאופים ניתנים אולי להתפרש בדרך דומה. אדם יודע מרת נפשו, ורק שני השרים אכן יודעים אם דבק בהם אשם כלפי פרעה, ניסיון מרד שלא צלח, או לא. שניהם כמובן מכחישים את המעשה, אולם רק חלומם מגלה את המתרחש בנפשם: שר המשקים חולם על השבתו אל משרתו בבית פרעה, ושיבתו אל הנאמנות; ושר האופים חוזה שחורות. הלחם נאכל מעל לראשו על ידי העוף. שניהם יודעים שבעוד שלושת ימים יהיה יום הולדת את פרעה, ושביום זה פרעה נוהג לנקות את שולחנו; האחד נושא תקווה בליבו, והשני פוחד, וחלומותיהם מגלים את שבנפשם ליוסף, נער החלומות הרגיש, שיודע מה יודע כל אחד במעמקי נפשו על עצמו.

לעומתם, חלומות פרעה, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.

*

למעשה, מפרשה זו והלאה, החלומות כולם נזקקים לפתרון. חלום יעקב הראשון וגם השני מסופר כמות שהוא, ללא פתרון בצדו, וכמוהו חלומות אבימלך או לבן. לכל היותר בחלום עצמו מופיע אלוהים ומסביר. אולם החל מחלומות יוסף, לכל חלום יש פותר, והפותר איננו החולם. דומה שמכאן ואילך מתעמעמת המציאות. אם קודם לכן שיקפו החלומות את נפשות החולמים, והחולם ידע מה אומרת לו נפשו, הרי שמכאן והלאה אין החולם יודע את נפשו.

האם ידע יוסף עצמו מה אומרים לו חלומותיו? האם ידע שחלומות כשלו הם חלומות מצריים, ולמצרים הוא נושא את נפשו? האם ידע שאביו הפך לפותר חלומות מבלי להתכוון לכך?

יעקב עצמו לא התכוון כלל לפתור חלום. הוא לא התייחס כלל לחלום יוסף כאל חלום המנבא עתיד, אלא כחלום המגלה היכן ראשו של יוסף נתון. למרות דבריו של רש"י, הרואה בחלום זה חלום נבואי לכל דבר ("והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו"), נראה על פי המשך מעשיו של יעקב, שהוא לא נתכוון אלא לתגובה חינוכית. לשם כך, עלינו לקרוא את כל הפרשה ברצף, ולא להפסיק על פי סדר הקרואים (שלא תמיד נקבע על פי חלוקה עניינית):

"ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר, וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ויאמר יעקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם..."

יעקב שמר את הדבר לא כדברי רש"י ("ממתין ומצפה מתי יבוא", כחלום נבואי), אלא כאב, המצפה להזדמנות לעשות מעשה חינוכי. לאחר שנזף ביוסף על גאוותו, הוא מחכה להזדמנות לצרף לזה גם עשייה חינוכית, שתעמיד במבחן את יוסף ותגלה האם הפנים את המסר. זו הסיבה שהוא שולח אותו אל אחיו: בחלומך גילית התנשאות וניתוק מאחיך, ובכן איפוא שוב אל הקרקע, בן יקיר, וחזור לתפקידך ולמקומך הטבעי במשפחה. הם העובדים והמפרנסים פה, ואתה נער; לכה ואשלחך אליהם וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. כך, פשוט, כאב המחנך את בנו.

כידוע, המשך המעשה גילה שאכן, החלום לא היה רק הלך נפש, אלא חלום עתיד. באחת מתהפכת הפרשה, וחלום יוסף, שבתחילתו היה שייך לז'אנר חלומות הנפש, וכך התייחס אליו יעקב, עובר צד ומתגלה למפרע כחלום נבואי, ודבריו של רש"י, שעד כה היו מדרש, הופכים לפשט.

ומכאן והלאה הופכים תולדות משפחת ישראל למדרש. כמדרש עצמו, הם מתנתקים מאדמתם, מעשיהם אינם עוד מעשים התלויים בהקשרם שלהם בלבד, והעצמאות מהם והלאה. מעתה אין למעשיהם קיום אלא בהקשר המצרי, בחסדי המצרים, במסגרת המצרית.

*

חלומות יוסף מתבררים פה כצומת דרכים ספרותית. תחילה הם נקראים כהמשך הסיפורים הקודמים, והחלומות שבהם הם המשך חלומותיו של יעקב, התוהה אל נפשו פנימה. אבל עם התקדמות העלילה, עם בגידתם של האחים, עם התפרדות החבילה, אנו מוצאים את עצמנו שבים אל תחילת הסיפור, ומגלים שבעצם הוא כבר תחילתו של העולם החדש, והחלומות שבו הם פתיחה לחלומות המצריים, טעוני הפתרון.

והעולם החדש הזה, הוא עולם שפשוטו ומדרשו נפרדים, שפשוטו נסתר, וכל מעשיו מוכתבים בגזרת גורל. בעוד חלום יעקב לא הכתיב דבר, וכפי שראינו שום מעשה לא נעשה בפועל מכוחו, הרי שמכאן והלאה הנחלם מתממש. החלום הנבואי, לא כקודמו חלום הנפש, אין ממנו מנוס. חלום הנפש נותן כוחות, החלום הנבואי נוטל אותם. במובן הזה, התגשמות חלומות איננה דבר טוב ומשמח, אלא ההיפך, היא מעידה על נטילת הבחירה ועל כניסה לגלות. על מצב שבו האדם איננו במקומו שלו, וכל כולו כלי משחק בידי הגורל.

ועל כן, הרוצה להיגאל, אל לו להתייחס לחלומותיו כאל יעד, אלא כאל כלי. אל יראה בהם את המציאות העתידית, אלא את כוחות ההווה. אל יצפה להתגשמות החלום, אלא להתגשמותו שלו, של כוחותיו. אל יהפוך את עצמו לכלי ביד חלומו, אלא את חלומו לכלי בידיו.