ראה: מחלוקות של נביאים

לנביאים שונים יש רעיונות שונים. דבר זה, שנראה לנו טבעי לחלוטין כשמדובר באנשים מן השורה, קשה לו להיתפס בדעתנו כשמדובר בנביאים. הלא הנביאים מייצגים את דבר ה', ובקב"ה אין שינוי, ולפיכך תמיד צריך להיאמר אותו הדבר, הלא כן? אבל עינינו הרואות, שלא כך הוא. לא קשה לקורא את דברי הנביאים להיווכח שלא רק סגנונותיהם שונים, כפי שאמרו חז"ל, אלא שיש להם דברים אחרים לומר. השינויים נובעים משינויים בתנאי הזמן והמקום, מקהל היעד ומהמטרה החינוכית, אבל גם מאישיות הנביא עצמו.

בשורות שלפנינו דוגמאות של מקצת מהרעיונות שבמחלוקת, דרך עיון ברעיונות מתוך ספר ירמיהו. חלק מהדברים הם דגשים שונים לאמיתות ישנות, אבל בחלק מהדברים בהחלט יש חידוש. לעתים אף מדובר בסתירה של ממש למקובל בידינו מספרים קודמים במקרא, מנביאים אחרים, אולי אף מהתורה עצמה. ועם זאת, דבר אלוהים הוא, ותורה היא, ולימוד היא צריכה.

האהבה והברית

נבואותיו של ירמיהו שופעות ביטויים רגשיים. ירמיהו עושה שימוש בביטויים אלה כדי להסביר את המתרחש בעולם ובארץ. הוא איננו מסתכל על האירועים מנקודת מבט פוליטית גרידא, אלא מנקודת מבט נבואית ומוסרית, והביטוי הרגשי הוא עבורו הביטוי לנקודת מבט זו. כבר בנבואה הראשונה בספר (פרק ב), מיד לאחר פרק ההקדשה, מגדיר ירמיהו את מערכת היחסים בין ה' לעמו במונחים רגשיים – "חסד כלולותיך, אהבת נעוריך". מה שנתפס במקומות אחרים במקרא, או אצל נביאים אחרים, כברית, כחוזה בעל תוקף משפטי, שהפרתו גוררת סנקציות וענישה – מבוטא אצל ירמיהו במונחים רגשיים. המשבר שבין ה' לעמו איננו רק הפרת התחייבות, אלא בגידה ואכזבה.

לעומתו, יחזקאל הנביא, הסוקר את תקופת היציאה ממצרים והנדודים במדבר (יחזקאל כ), מודיע לעם, בהתייחסו למעשה לאותה תקופה עצמה: לא היתה סיבה לה' להוציא את ישראל ממצרים, והמניע היחיד להוצאתם היתה ההתחייבות של ה' לאבות. כל תולדות הנדודים וכיבוש הארץ כולם מוסברים על ידי יחזקאל כתוצאה של כשל חוזר ונשנה, של אי עמידת העם בדרישות שהוצבו לו, והרגש היחיד שבא לידי ביטוי בסקירות אלה הוא של כעס ונקמה וחימה שפוכה. שום ביטוי של רוך ושל אהבה אינו מוזכר שם.

ירמיהו אינו יחיד בהסתכלות זו, כמובן. מסורת חז"ל מסבירה את כל שיר השירים על דרך זו; אמנם ניתן להבין הסבר זה כאליגוריה בלבד, וכך גם את הדימויים והציוויים הקיצוניים אצל הושע, הנדרש לשאת אשה בוגדנית כדי לחוות כביכול מה שחווה הקב"ה כלפי עמו (הושע א 2; ג 1). אולם נראה שיש כאן יותר מאשר משל בלבד, והמערכת הרגשית היא אכן מודל ליחסי העם ואלוהיו. 

מתוך עמדה רגשית זו ניתן להסביר גם את ריבוי הקינות בספר. ירמיהו מרבה לקונן על "שבר בת עמי", ומפעם לפעם הוא אף מפסיק את רצף הנבואה כדי לקונן (פרק ח כולו). הרגש העיקרי המתעורר בו למשמע נבואותיו שלו עצמו הוא צער ואבל, ולא כעס, כמו בדוגמה של יחזקאל. אמנם מדובר ברגשותיו של הנביא עצמו, אולם בספר זה הנביא עצמו הוא הוא הנבואה. הנבואות הנקטעות בהתפרצויות של בכי הן נבואות שלמות, והבכי הוא חלק אינטגרלי מהן. לא בכדי ייחסו חז"ל לירמיהו את ספר הקינות המרכזי במקרא, הלא הוא מגילת איכה, למרות שבמגילה עצמה לא נזכר לא שמו של הנביא ואפילו לא בבל ומלכי יהודה או כל אירוע היסטורי אחר.

האמת והגאווה

ירמיהו מדבר על חטאים רבים של העם. ככל הנביאים הוא מדבר על עבודה זרה, על הטיית משפט, על גזל, חמס וניאוף, על שפיכות דמים ועל אי שחרור עבדים. אולם דומה שעניין אחד חוזר בדבריו שוב ושוב, והוא מהווה רקע ושורש לחטאים אחרים. עניין זה הוא עניין האמת והשקר, והוא מהווה כמעט קו מקשר בין נבואותיו ותוכחותיו של הנביא.

ירמיהו מזהה את השקר וההונאה כעומדות בבסיס התנהגויות רבות, הן של היחיד והן של החברה כולה. השקר הוא יסוד עיוות המשפט, ובזה מדובר בחטא גלוי של ממש. אבל ירמיהו מדבר גם על מערכות יחסים מעוותות בין איש לאשתו, של ניאוף ובגידה (ט 1), שגם הן יסודן בשקר שמשקר אדם לבת זוגו. תיאורו את הרחוב הירושלמי כרחוב שאין בו אנשי אמת (ט 3-8) איננו קשור דוקא למערכת המשפט, אלא למכלול היחסים החברתיים בחיי היומיום: מילה היא לא מילה, אנשים חותרים זה מאחורי זה, אין כנות בין אדם לחברו, אלא רק אינטרסים ורמאות. כולם משקרים (ח 8-11). דומה שההאשמה החמורה ביותר המופיעה בספר בהקשר זה היא "ועמי אהבו כן" (ה 31): השקר נפוץ כל כך משום שאנשים אוהבים אותו. לא מדובר בשקר שאנשים אוהבים לשקר לאחרים, אלא בשקר שאנשים אוהבים שמספרים להם! העם בוחר בנבואות השקר, מרצונו החופשי, משום שהוא אוהב שמרמים אותו. זהו שורש התופעה כולה: ההונאה העצמית. אדם משקר לעצמו, ומספר לעצמו תירוצים שיצדיקו את מעשיו; לכן הוא בוחר להאזין לנביאי השקר ולא לנביאי האמת; בשלב הבא הוא מעביר את ההתנהגות הזו אל רעיו ושכניו, וכמובן אף בתוך משפחתו פנימה זוהי הנורמה. התוצאה היא ששופטי העם, שהם חלק ממנו, משקרים גם הם, ומעוותים משפט.

לטירוף מערכות כללי זה יש תוצאה פוליטית. המנהיג, שחי בתוך השקר, שרגיל לעוות את המציאות כרצונו, לא מסוגל עוד לראות את המציאות כפי שהיא, ולכן לא יזהה את הסכנות האורבות למדינה שבהנהגתו. הנורמה האישית המעוותת טיפסה איפוא עד למעלה, וגרמה באופן זה לסדרת הכשלונות הפוליטיים המזעזעים, שהביאו על הממלכה את סופה. הדוגמה הבוטה ביותר למנהיג המשקר לעצמו הוא צדקיהו המלך עצמו, המתגנב לכלאו של ירמיהו כדי לשמוע את נבואותיו, אבל מבקש ממנו באותה נשימה להכחיש שהוא היה שם (לז 17, לח 14-27), ובצאתו את הכלא ממשיך להתנהג כאילו ירמיהו הוא שקרן ודמורליזטור, וממשיך במדיניותו, שהוא עצמו כבר יודע, כשם שידע גם קודם, שסופה חורבן. אין לו האומץ להודות בפני עצמו על האמת, ובודאי לא בפני האחרים, גם אם התוצאה תהיה חורבן ואובדן חייהם של עשרות אלפי בני אדם.

זהו, אם כן, מסלול המוסר שמתווה ירמיהו: במרכז הקלקול, ולפיכך במרכז התיקון, עומד האדם הבודד. הוא משקר לעצמו ובוחר לא להתמודד עם המציאות ועם מעשיו שלו. בשלב הבא הוא מרמה את משפחתו הקרובה, ואחר כך את חבריו ושותפיו. הנורמה הזו מתפשטת למעגלים רחבים וגבוהים יותר, למערכות המסחר והמשפט, ובסופו של דבר מגיעה גם למעגלי ההנהגה הפוליטית. ביסודו של החורבן עומד האדם הבודד.

מנקודת מבט זו גם העבודה הזרה מבטאת אותה נורמה פסולה: האלילות היא שקר, והמאמינים בה בוחרים בשקר (י 6-10; שם 14; טז 19). העבודה הזרה לפי זה איננה גורם החורבן העיקרי – היא חלק ממכלול, ואולי נכון יותר לומר שהיא סימפטום. כשהעם עובד עבודה זרה, דבר זה מעיד על משהו רקוב הרבה יותר עמוק. העבודה הזרה מעידה על אובדן הדרך, על טשטוש הזהות, על חוסר היכולת להביט לאמת בעינים, והחורבן כבר איננו עונש על העבודה הזרה – הוא תוצאה ישירה והגיונית. לירמיהו יש, אם כן, מפתח להבנת המציאות, ומפתח זה הוא האמת לעומת ההונאה העצמית.

ישעיהו, לעומתו, מחזיק במפתח אחר, ומפתח זה – הוא הגאווה. אצל ישעיהו זהו עניין החוזר ונשנה בכל תוכחותיו. בנות ציון אשמות "כי גבהו בנות ציון" (ג, 16); עשירי הארץ, העושקים את העניים, ייענשו בכך ש" וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ, וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה" (ה 15), כי העושק נובע מגאוותם; גם ממלכת הצפון מואשמת בגאוה (ט 8) וכמובן אשור עצמה (י 7). המשיח, לעומתם, יצמח אחרי גדיעת רמי הקומה (י 33 – יא 4).דומה ש"והשבתי גאון זדים" (יג 11) הוא העקרון המנחה גם בהבנת החטא וגם בהבנת עונשו. שלא כמו ירמיהו, חטא הכהנים והנביאים המשקרים איננו השקר עצמו, אלא "הַפְכְּכֶם: אִם-כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב?  כִּי-יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי, וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ לֹא הֵבִין?" (כט 16), כלומר הגאווה. דומה שבעניין זה אין כמעט הבדל בין חלקיו השונים של הספר, ואף פרקיו האחרונים, מפרק מ' והלאה, מחזיקים בדעה זו.

על פי זה, חטא העבודה הזרה איננו בשקר שבה, אלא בעצם האלהת מעשי ידי האדם:

וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. וַיִּשַּׁח אָדָם  וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ  וְאַל-תִּשָּׂא לָהֶם. בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים, וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל-גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל-נִשָּׂא וְשָׁפֵל. (ב)

אף תחילת נבואתו של ישעיהו נעוצה בנקודה זו. אם אכן פרק ו' הוא פרק הקדשתו, ו"שנת מות המלך עוזיהו" המצויינת שם, היא אירוע הצטרעותו, ותיאור אמות הסיפים הנעות והעשן הממלא את הבית הוא אכן הסמלה של רעש האדמה בימיו, כי אז האירוע הטראומתי העומד ביסוד כל החוויה הזו הוא כניסתו של עוזיה להקטיר קטורת בהיכל, שעליו אומר ספר דברי הימים "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית" (דהי"ב כו 16). גבהות הלב וגאוות האדם הם שורש כל רע על פי ישעיהו, ובתיקונם יתוקן העולם.

תפקיד האומות

האמונה הישראלית מחייבת את ראיית עם ישראל כבעל תפקיד ייחודי בעולם. בעולם האלילי העולם נשלט על ידי האלים, לצרכיהם הם, ואין האדם אלא משרתם  ועושה רצונם כדי שלא יפגעו בו ויגנו עליו. בדרך כלל האלים שולטים כל אחד בתחומו, ובטריטוריה מוגדרת. האדם עובד לכמה אלים בו זמנית. גם כשיש אל לאומי – מדובר באל של עיר בירה, של שושלת המלוכה, ובתוקף מעמדו של המלך והשלטון הופך האל הזה לאל הממלכה כולה, מגינהּ בעת צרה וההולך לפני המלך במלחמותיו. אין זאת אומרת שלא התפתחו בעולם האלילי תפיסות מוסריות ופילוסופיות, אולם אי אפשר לדבר במסגרת זו על ייעוד כלפי העולם כולו. מעצמות אימפריאליות לעתים כן ראו את אליהם כמי שאחראים לכיבוש העולם בפניהם, והאמינו שמורא אליהם נפל על אויביהם ובזכות זאת ניצחו; אולם אין ראיית עולם אחדותית מאחורי תפיסה זו. אין פה תפקיד כלפי שאר העולם, אלא שכר טוב למי שעבד את האל כמו שצריך, הקריב את הקרבנות בזמן ומילא את דרישות החוזים והנביאים. השלטון היה פרס, לא ייעוד.

אולם האמונה באל אחד בורא ושולט, שומטת את הקרקע מתחת לתפיסה זו. האל האחד אחראי על כל העולם, ועל כל האנושות, ויש לו רצונות וכוונות בבריאת הכל. התפיסה הישראלית מדברת על ברית בין העם כולו לאל האחד, וזהו מושג שלא היה קיים כלל באלילות הקדומה. בברית זו התחייב העם לחיות על פי חוקי האלוהים, כדי להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש; הווה אומר, בתוך היצירה האחת והגדולה הזו, של העולם הגדול והמלא, יש לעם ישראל תפקיד מיוחד למלא, והם נושאי הדגל של האמת. בחייהם, בניהול ממלכתם, הם מבשרי העולם המתוקן, שאיננו נושא עיניו למלחמות ושליטה ושלל, אלא לחיי מוסר. נצחונותיו אינם נצחונות לשם השליטה, אלא נצחונות על הרוע, ויתכן אף שניצחון לא ימומש (מל"ב ו 22), כי לא האדם מנצח.

מתוך אמונה זו, שהיא הרעיון המפעם בכל המקרא, נולד הצורך להסביר כפעם בפעם את תהפוכות הפוליטיקה העולמית ותולדות האומות. כל עוד מעגלי הקורות היו צרים והתמקדו בעימותים בין ישראל לשכניהם המיידיים, היו הבעיות קטנות יחסית. מערכת השכר והעונש, גם את היתה מסובכת ולא ישירה, היתה ברורה. עם נלחם נגד עם, והפסד או נצחון היו עניין מקומי, שהקשרו קרוב ואיננו חובק עולם, אלא קשור למעשיו של אותו העם בטווח הקצר או הבינוני. אולם כשהופיעה האימפריה האשורית על במת ההיסטוריה, ובאכזריות רבה כבשה המוני עמים, המיתה עשרות ומאות אלפי בני אדם לשם השלטון, הכחידה תרבויות שלמות וזכתה בשלטון עולמי – הפכה הבעיה להיות קשה הרבה יותר להסבר.

הסברו של ישעיהו הנביא לעניין התבטא במשפט "הוי אשור שבט אפי, ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיהו י 5). ישעיהו, שחי בימי עלייתה המסיבית של האימפריה האשורית, וחזה בכיבושיו של סרגון וסנחריב, כולל החרבתה הכמעט מלאה של יהודה בימי חזקיהו, המשיך בנבואותיו את קו ההסבר המקובל לגבי מלחמות והפסדים, אלא שהרחיב אותו יותר. אשור היא שבט אפו של ה', וכיבושיה הם אכן עונש. הדבר תאם, לפחות לגבי יהודה, את תוכחותיו הקודמות על מצבה החברתי והדתי. מפני שמדובר בחטא רב שנים, ובהיסטוריה של ממלכה חוטאת, העונש הפעם הרבה יותר מקיף; כך הוא הדבר גם לגבי עמים אחרים. בכל מקום כזה יש להחיל אותו הסבר נקודתי, ולתלות את החורבן בחטאי אותו העם, כל עם לפי מה שמצופה ממנו.

בראייה כזו יש לא רק הסבר עקבי לכל התופעות, אלא גם שימור מעמדו המיוחד של עם ישראל בהיסטוריה. עלייתה של אשור היא אולי אפילו בזכות עם ישראל, כדי שתוכל להעניש אותו. ההיסטוריה ממשיכה להיות מוסברת מנקודת מבטו של עם ישראל. מעבר לזאת, יש בראיה זו כמובן גם תקוה – חזרה בתשובה ותיקון הדרכים יובילו לישועה ולנסיגתה של אשור, כפי שאכן אירע בירושלים, שכידוע לא נכבשה בידי סנחריב, בניגוד לתכניותיו ולהצהרותיו.

אולם לאחר עידן יאשיהו הסבר זה כבר איננו מספק. הנה אכן נפלה ממלכת אשור, ולרגע היה נראה ששום אימפריה חדשה לא תופסת את מקומה. נראה היה שימי יאשיהו הם אכן החזרת העטרה ליושנה, לפי חזונו של ישעיה. נראה היה שאכן הבנו את לקח ההיסטוריה, ותיקון הדרכים הוביל להסרת האיום העצום הזה, באורח פלא פתאומי. אבל עד מהרה התברר ששום דבר מכל התקוות הגדולות האלה לא קרה. תיקוני יאשיהו לא הועילו, את מקומה של אשור תפסה בבל, זוהרו של עם ישראל לא חזר למקומו, ושאלת הצדק האלוהי חזרה למקומה במלוא עוזה ואף יותר.

לכאורה ניתן היה להחזיק עדיין בדגם המוכר, של שכר ועונש. ניתן להסביר, במידה רבה של היגיון, שלמעשה שום דבר לא תוקן באופן יסודי, החטא במקומו עומד, ולפיכך גם מסלול העונש טרם תם. אכן, בספר ירמיהו (וגם בספר מלכים) ניתן להבחין בדגם זה, עם שהוא עובר שיפוץ מסויים: החורבן לא נגזר בגלל חטאת הדור הזה, אלא בגלל חטאי מנשה (ירמיהו טו 4). אלה היו חטאים כל כך יסודיים וכל כך מקיפים, עד כי תיקונם הפך להיות כמעט בלתי אפשרי, והאשמה אינה על כתפיו של יאשיהו, המלך הצדיק. למעשה, בספר דברי הימים, וגם בספר יחזקאל, בן זמנו של ירמיהו, ממשיך קו הסבר זה גם ללא השיפוץ – החורבן בא כעונש על חטאי צדקיהו, המלך האחרון, שהפר את בריתו עם מלך בבל.

אבל ירמיהו הנביא מרחיב את הסתכלותנו בנבואה נוספת, ההופכת את הקערה על פיה, ומסיטה את הבנת ההיסטוריה למימד אחר לחלוטין. בפרק כ"ז מסופר כיצד ירמיהו מתפרץ לתוך ישיבת ועידה בינלאומית, של שרי חוץ ושגרירי מדינות האיזור, מאדום ועד צידון, שהתכנסה בירושלים. מתוך הקשר הדברים אנו מבינים שהכינוס נועד לטכס עצה ולהכין מרד אזורי בבבל, מן הסתם בעידודה של מצרים. ובאזני כל המתכנסים המכובדים האלה הוא נושא את דבר שלטונה העולמי של בבל. על פי דבריו שם, כך מתנהל העולם:

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי.   וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.  וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל-הַגּוֹיִם וְאֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בֶּן-בְּנוֹ עַד בֹּא-עֵת אַרְצוֹ גַּם-הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים. וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת-נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן אֶת-צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-יְהוָה עַד-תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ.

בכל פעם ניתן השלטון העולמי מידי האלוהים בידיה של מעצמה אחרת, ובתורה זה על כל המדינות להכיר באדנותה ולעבדה, עד שיבוא זמנה לרדת ולהתחלף. עתה הוא זמן שלטונה של בבל, ולפיכך איש לא יעמוד בפניה, כי גזרת הקב"ה היא!

הסבר זה מייתר את הצורך במציאת סיבות נקודתיות לאסונו של כל עם לחוד. ירמיהו מציע הסבר מערכתי, להבנת דרך התנהלותו של העולם, והסבר זה תואם באופן פשוט ואינטואיטיבי את הקורה מסביב, בלי להתאמץ למצוא סיבות נסתרות או דחוקות לאירועים. אולם אין ספק שהדבר קשה למי שהורגל למחשבה שמערכת השכר והעונש היא עקבית וברורה, ולמי שאמון על דברי הנביאים מאז ומעולם, שקורות עם ישראל הם שיקוף של מעשיו שלו בלבד. אכן, לא בכדי האשים העם את ירמיהו בשקר - הוא לא רק מנבא על חורבן המקדש ועיר האלוהים, אלא שבדבריו הוא חולק על הנבואה עצמה, כפי שמקובלת בידי הזקנים, הכוהנים ונביאי המקדש.

מעבר לזאת, הדבר מסיט את עם ישראל ממרכז הסיפור, ולא רואה בו את המפתח להבנת האירועים העוברים עליו עצמו. יש בכך גם לכאורה סכנה לעצם האמונה האחדותית, הרואה בעם ישראל את נושא הדגל של הרעיון האלוהי בעולם, ובקיום התורה את הסיבה לקיום העולם כולו. הנה ניתנת פה סיבה, המשאירה את ישראל וקורותיו בשולי ההיסטוריה!

*

ואנחנו, לא נדע מה נעשה. אבל דבר אחד ניתן ללמוד מכאן: האמת רבת פנים היא. דבר אלוהים איננו דוגמטי, והוא משתנה הן לפי הנסיבות, הן לפי המטרה, הן לפי קהל היעד, והן – וזה החידוש הגדול – על פי המקבל אותו. ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.