מתוך דברים שנאמרו בברית של נכדנו,
כרמל, בן לאלון וכנרת,
יום ד', י"ז מנ"א תשע"ג
פרשת עקב פותחת בהבטחה מותנית:
"והיה עקב
תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד
אשר נשבע לאבותיך".
את מה שהובטח לאבותינו נקבל אם נשמור ונעשה. אולם כל שאר המשכו של
הנאום אומר את ההיפך הגמור:
"כי תאמר בלבבך
בהדוף ה' אלוהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת
הגויים האלה ה' מורישם מפניך – לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי
ברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך לאברהם
ליצחק וליעקב".
דברים ברורים: מעשינו אינם מעלים
ואינם מורידים, והשבועה לאבות במקומה עומדת.
לסתירה הזו נזקקו רבים, וביסודו של דבר נסיונות היישוב מדברים על
דירוג של זכיות שונות, גמול רב יותר אם לזכות האבות מצטרפים מעשים טובים; ומנגד
הדגשה של מדרגת האבות והברית הכרותה עמם, שאינה ניתנת לערעור, והיא המציבה את
הסטנדרט לדורות הבאים. ההבנה הפשוטה, האפיינית לחשיבה דתית באשר היא, היא שהתקופות
הקדומות, הקאנוניות, אלה שחוו התגלות וייסוד, הן השיא, ומכאן והלאה עלינו לשאוף
לחזור אל המטרה שכבר הוצבה בדמותם של האבות.
אבל אנו בני העת המודרנית. הכרתנו אומרת לנו, אנו החיים. החידוש הוא
משאת נפשנו, ולא הבריחה ממנו אל העבר הבטוח והנשגב. והאמת היא שזו אחת הנקודות
שבהן מתקשה האדם המודרני לישב את הכרתו עם ההכרה הדתית הנדרשת ממנו. חיינו נוחים
בהרבה מבעבר, הן פיזית וטכנולוגית, והן חברתית. אין בנו אותם מעמדות הדנים אדם
לבערות ועוני כל ימיו, ואין הדבר תלוי אלא בנו (או כך לפחות אנו מאמינים). אף מבחינה
מוסרית טובה האנושות היום יותר מאבותיה, למרות העיוותים הרבים שעדיין דרושים
תיקון. עינינו נשואות קדימה, ולא אחורה. בכל שטח בחיינו, בפרנסה, ידע וחינוך, אנו
שואפים אל ההתקדמות והשיפור של ירושת אבותינו, אבל משנכנסנו בשערי בית הכנסת או
בית המדרש – פתאום נדרשים אנו להפוך כיוון, ולשאת עינינו אל העבר. "מנין להתקדמות
בקו עולה, ולא ברצוא ושוב, או כגלגל חוזר בעולם" התריס הרב הנזיר בהקדמתו
ל"אורות הקודש"; אבל גם הוא כתב זאת כפתיח לקבוצת הקטעים משל
הראי"ה, שכותרתם – שהוא עצמו נתן להם – היא "התעלות העולם". הסתירה
הזו היא הקרע הקיים בנשמתו של האדם הדתי המודרני.
*
בפתחה של התקופה המודרנית עמד בעל "אור החיים", ר 'חיים בן
עטר (1696-1743), ותהה גם הוא על הסתירה הקיימת בין פסוקי הפתיחה של פרשת עקב לבין
המשכה, וכתב כך:
"אינו דומה הבא
לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו. והוא שדקדק לומר "ושמר ה' אלוהיך
לך את הברית", ולא אמר "ושמר לך ה' אלוהיך את הברית", שנתכוון
להסמיך "לך" עם תיבת "הברית", להעירך לדברינו... ודברינו אלו
כנים הם, שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה', למה יגרעו
לבוא בכוח זכות אבות? ואדרבא, שלהם גדול משל אבותיהם, כי הם עמדו על הר
סיני וגם היותם מצווים בתורה ומצוות, מה שאין כן האבות שלא ניתנה להם התורה. ומעתה
גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם, מכוח האבות".
כלומר, פתיחת הפרשה היא הדרישה הנכונה, אבל המשכה אומר - נחמת עניים.
אם לא יגיע לך מצד עצמך, אכן תוכל להסתמך על הבטחונות ועל תכניות החיסכון שלך, אבל
כל ימיך תהיה כעני בפתח. עליך לעמוד על רגליך שלך, ואז תהיה כאבותיך, ואף יותר
מהם. הלא הם עצמם קיבלו מה שהובטח להם בזכות מעשיהם ולא בזכות הבטחה קודמת, ואף
אתה תהיה כך. לא רק כמוהם, אלא מעליהם.
דברים אלה חריגים בנוף המחשבה הדתית. יש בהם הצהרה, שהתפיסה הקלאסית,
של העמדת הדורות הראשונים, המייסדים, רואי פני ה', בראש המעלה כיעד נכסף לשוב
אליהם, איננה נכונה. "שלנו גדולה משלהם", אפשרויותינו גדולות משלהם, לנו
יש מה שלהם לא היה, ואין סיבה שלא נקבל את שלנו בזכות, ו"גדול כח
הבנים".
"אור החיים" הטרים בדבריו את משק כנפי העת החדשה, הבוטחת,
הפורצת קדימה, הנושאת עינים אל העתיד.
*
ובאמת, איך רואה האדם את עצמו? דומה שלעולם חושב אדם כי הוא מסקנת
ההיסטוריה. כל הדורות שחלפו ועברו ועבדו עד לימיו הוא, לא באו אלא להכשיר את בואו
שלו לעולם. איננו רואים את עצמנו כמבוא לתקופה אחרת. כך אנו מפרשים את בני התקופות
שקדמונו: אלה היו ימי הבינים, אלה היו העתיקים, כאן התחילה העת החדשה, ואנחנו
עומדים במקומנו שלנו ומשקיפים על כולם, נותנים לאיש את מקומו על סקאלת ההיסטוריה,
שתסביר מדוע אנו עומדים במקום שעומדים. כולם היו המבוא לנו.
אבל הדורות הקודמים עצמם, גם הם חיו בתחושה כזו בדיוק. הם לא חיו
כמבוא לתקופה אחרת, ולא כתקופת בין לבין, ולא כעת עתיקה. הם חיו. קמו ועבדו ולחמו
והתחתנו והולידו ומתו, חיים שכל כולם בהווה. הנה למשל תקופה כמו תקופת השופטים.
כמה שגור עלינו לראות אותם כתקופת ביניים, כושלת, שבין ימי הכיבוש וההתנחלות לימי
המלוכה. אבל אלה היו דורות רבים שבהם עם שלם לשבטיו חי את חייו, רובם כשגרת יום
יום, לא כהקדמה לשום תקופה שטרם באה לעולם, והם היו מסקנת ההיסטוריה בעיני עצמם, ולא
ההנחה המוקדמת שלה.
וכשתמה תקופת המלוכה, ועמד מי שעמד (ירמיהו לפי מסורת חז"ל) והשקיף
על כל קורותיה מנקודת מבטו על חורבות ירושלים, התפרשו לו חמש מאות השנים האחרונות
כמבוא להתדרדרות וחורבן, ועל כן עמד וכתב את ספר מלכים; אבל עשרות שנים לא רבות
אחריו קם עולה חדש – אולי עזרא או מי מבני סיעתו – באותה העיר, השקיף שוב על אותם
ימים, וראה בהם דברים אחרים לגמרי, ולא התקררה דעתו עד שעמד וכתב שוב את כל אותו
הסיפור מחדש בדמות ספר חדש, "דברי הימים" שמו. כל ימי אבותיו, שכבר
התפרשו בפרספקטיבה היסטורית על ידי קודמו, קיבלו משמעות חדשה, שלא היתה להם קודם
לכן.
שכן, כך הוא מנהגו של העולם: משמעותם של ימים ניתנת להם על ידי הבאים
אחריהם. הם ניצבים בנקודה שנראית להם כמסקנת ההיסטוריה, ומפרשים את כל קודמיהם על
פי זה. לימים יעמוד הדור הבא, ויתן משמעות לאותם אלה שדור קודם נתנו משמעות
לקודמיהם.
*
וכך, אומר "אור החיים" בעומק דבריו, הוא העניין עם ברית
האבות. את משמעות הברית לאבותיך אתה נותן, בחייך שלך. חייך כאן, החדשים, הם
הנותנים משמעות להבטחה ולברית, ושלך גדול משלהם, כי אתה הוא הנותן להם משמעות, ולא
ההיפך.
ואם יבוא אדם לכתוב פרק חדש בסיפור הנצחי הזה של עם ישראל, מוטל עליו
לכתוב את פרקו שלו, כאילו הוא המדרגה החדשה והעליונה שלא היתה מעולם, כאילו אליו
התכוון הכל; ורק כך, בבוא היום, יעמוד הדור הבא וייתן משמעות רטרואקטיבית למעשיו
שלו. אם תרצה לכתוב רק פרק המשך, שכל כולו "מעשי אבותיך בידיך", גם המשך
לא יעלה בידך. לעומת זאת, אם תרצה לכתוב יצירה חדשה לגמרי, שתתבסס על מקומך וזמנך
וכליך ויכולותיך, כי אז יום יבוא ותזכה שהדור הבא אכן יראה בך פרק המשך, נדבך חדש,
בניין נוסף שנבנה מחורבות ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה