ירח קץ

בקיץ 1908 באה משלחת של חוקרים מכובדים מאירופה לבקר בחפירות שניהל רוברט מקאליסטר בתל אבו שושה, היא גזר המקראית. מקאליסטר, מחלוצי הארכיאולוגיה בארץ, ניסה שיטת חפירה, השונה מאד מהמקובל היום. הוא חפר שטח גדול מאד מפני התל, בתעלות ארוכות, כשכל העפר מתעלה אחת  נשפך לתעלה הקודמת שנחפרה. בכך אבד לנצח הסיכוי לחזור ולשחזר מה היה איפה. לבד מזאת, טרם הצטבר אז מספיק ידע כדי ליצור בסיס נתונים אמין ויעיל, והשכבות והתקופות שהגדיר מקאליסטר הם היום חסרי תועלת. חוסר הידע וחוסר הניסיון, שאפיינו את הארכיאולוגיה בשנים צעירות אלה, היו מאז לשם דבר, ואכן כמעט ולא ניתן להשתמש היום בתוצאות החפירות האלה.

אבל אז, בקיץ 1908, דבר מכל זה לא היה חשוב. תוך כדי הסיור, ניגפה רגלו של אחד הפרופסורים המכובדים באבן קטנה, על השפך של אחת התעלות. הוא התכופף להרימה, ושב והתרומם כשבידו אחד הממצאים החשובים ביותר בתולדות הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית: לוח גזר.

*

הלוח עשוי אבן גיר, ומידותיו כמידותיה של כף יד. כיום הוא מוצג במוזיאון באיסטנבול. כיוונו של הכתב הוא מימין לשמאל, וזאת ניתן לראות על פי היישור לימין; מפעם לפעם מופיעים קווי הפרדה בין מילים. אותיותיו של לוח זה כבר אינן תמונתיות כלל, שלא כמו בכתב שקדם לו, הכתב הכנעני (או ה"פרוטו-כנעני"). מצד שני, כל אות היא סמל בפני עצמו; אין אות דומה לחברתה, ואין לאות "גוף" ו"רגל", כבכתבים המאוחרים יותר. בכך ניכרת קרבת הכתב הזה למקורו התמונתי, אך גם השוני ביניהם, שכן אין להבחין כאן כלל בציור הקדום. מלבד זאת כל האותיות נכתבות בכיוון קבוע – מימין לשמאל, ובערך באותו הגודל. הכתב הוא כבר ליניארי, והוא אלפבית של ממש.

תל גזר, השוכן כ 8 ק"מ דרומית מזרחית לרמלה, נמצא על צומת דרכים חשוב בין דרך הים לבין הרי ירושלים, ועקב כך היתה גזר יישוב חשוב כבר בתקופות קדומות, והיא נזכרת כבר בכתובותיו של תחותמס השלישי (המאה השש עשרה לפנה"ס), אצל מרנפתח (המאה השלש עשרה לפנה"ס), ובמקומות רבים במקרא. במאה העשירית לפנה"ס, תקופת הממלכה המאוחדת, עברה גזר כמה תהפוכות, על פי המסופר במקרא. תחילה כבש אותה פרעה חותן שלמה מידי הכנענים, הרס אותה ונתן אותה כנדוניה לבתו (מל"א ט טז, כנראה לקראת מחצית המאה); שנים מספר – אולי עשרים, אולי עשרים וחמש – היתה גזר עיר מבצר ישראלית, ואחר כך עלה שישק מלך מצרים במסע המלחמה שלו, בשנת חמש לרחבעם, כלומר חמש שנים לאחר מות שלמה ופילוג הממלכה (מל"א יד כה, ברבע האחרון של המאה) והרס אותה שוב. לפני שכבות החורבן האלה מזוהים בגזר ממצאים פלשתיים, וגם כנעניים.

מכיוון שבתקופת גילוי הלוח כבר היתה כתובת מישע ידועה (היא נתגלתה כארבעים שנה קודם לכן), ניתן להשוות את כתביהם זה לזה, וברור שלוח גזר קודם לכתובת מישע. כתובת מישע היא בת המאה התשיעית לפנה"ס, במחציתה השנייה. גזר מיושבת בתקופה זו בדלילות, והממצא מתקופה זו דל מאד (לדעת אולברייט אין כלל ממצא ממאה זו בגזר). על כן התקבל תארוכו של הלוח למאה העשירית – אולם מי הכותב? פלשתי, כנעני, או ישראלי? אין בלוח אלא שמות עצם בלבד, וכולם משותפים לכמה וכמה לשונות שמיות. ומתי נכתב הלוח, תחת איזה שלטון?

*

בשנות העשרים של המאה העשרים נערכו בגבל, שבצפון החוף הלבנוני, חפירות ארכיאולוגיות. במהלך חפירות אלה נתגלו מספר כתובות בשפה שדוברה במקום, דהיינו הפיניקית. המפורסמת שבהן היא כתובת שנמצאה על ארון הקבורה של אחירם מלך גבל, שהובא לקבורה על ידי בנו, אתבעל:

ארנ זפעל [א]תבעל בנאחרמ מלכגבל לאחרמ אבה כשתה בעלמ ואל מלכ במלכמ וסכנ בס>כ<נמ ותמא מחנת עלי גבל ויגל ארנ זנ תחתספ חטר משפטה תהתפכ כסא מלכה ונחת תברח על גבל והא ימח ספרה לפפשבל

תרגום לעברית:

"הארון אשר עשה [א]תבעל בן אחירם לאחירם אביהו, כששתהו בעולמו (=קבר אותו; השווה "בית עלמין", אצלנו). ואילו מלך ממלכים, או סוכן מסוכנים, או תמא מחנות, עלה (כבש את) גבל, ויגלה ארון זה (="זנה", כבארמית מקראית), ישבר שרביט ("חוטר") משפטו (=שלטונו; השווה שופט, אצלנו), יתהפך כסא מלכו, ונחת תברח מגבל, והוא ימח ספרו (!  השווה: "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת") לפפשבל (המילה לא ברורה)".

תארוך הכתובות שהתגלו בגבל, תלוי בכמה שיקולים, מסוגים שונים. במערה שבה נמצא ארון אחירם, נמצאה גם חרפושית של רעמסס השני, שמלך במאה הי"ג לפנה"ס, ולכן תוארך בראשונה ארון זה למאה הי"ג. אולם ראייה זו אין בה ממש, מכיון שקברים עשויים לשמש במשך מאות שנים, וממצא מסוג זה עשוי להתגלגל במערה גם הוא במשך מאות שנים. שתי כתובות אחרות מגבל חרותות על פסלים מצריים נושאי שמות פרעונים ידועים: "כתובת אבבעל" צמודה לשמו של שישק (935-914 לפנה"ס), ו"כתובת אלבעל" חרותה על חזהו של פסל הנושא את שמו של אוסורכון הראשון, יורשו של שישק. קירבת הכתבים בכתובות אלה לכתובת אחירם ברורה, ולכן יש לשייך את כל כתובות גבל – אלה ואחרות שנמצאו שם – לאותה מאה. אחירם נראה כקדום שבהם. (מעניין לציין שיוספוס פלוויוס מצטט בספרו קדמוניות (ח 144) היסטוריון הלניסטי בשם מננדרוס, המביא את רשימת מלכי צור מימי שלמה, ובהם נזכר חירם (=אחירם?) כבנו של אביבעל. אלא ששנות המלכות הארוכות הנמנות שם אינן מתאימות לפער השנים שבין שישק ליורשו, וגם השמות אינם זהים. מכל מקום, גם נתון זה נכנס פה ושם למערכות השיקולים של חוקרי הכתובות.) אלבעל זה הוא בנו של יחימלך, ובנו שלו הוא שפטבעל – כתובות של כולם נמצאו בגבל. בהתחשב בכך שארון אחירם נכתב על ידי בנו, אתבעל, ניתן לשרטט את הרשימה המשוערת של מלכי גבל: אחירם – אתבעל – אבבעל - יחמלך – אלבעל – שפטבעל. שפטבעל כנראה כבר נכנס למאה התשיעית, ואחירם, על פי זה, ישובץ בתחילת המאה העשירית לפנה"ס.

קרבת הכתב של כתובות גבל לכתבו של לוח גזר ממקמת את לוח גזר באותה סביבת תאריך, ועל פי הנראה מדובר בשלב מאוחר להן מעט. לדוגמה: בלוח גזר כבר ניכרת נטייה להאריך את "רגלי" האותיות, למרות שעדיין אין לכותב תפיסה של "גוף האות" לעומת "רגל האות". בארון אחירם אין תופעה כזו: ראו למשל את האותיות ב', ז', מ', ובמיוחד כ', שמקבלת בלוח גזר רגל של ממש. אפילו הא' של לוח גזר מאריכה את רגלה כלפי מטה.

השוואת כתבים: מימין - לוח גזר, משמאל - כתובת אחירם

תיארוך הלוח למאה העשירית, כפי שכבר נכתב למעלה, הוא מסתבר, ומכיוון שנראה שהלוח מאוחר לכתובות גבל, המתוארכות למאה העשירית לכל ארכה, יש לתארכו לסוף המאה העשירית. בתקופה זו, כאמור, שוכן בגזר יישוב ישראלי, ועל כן שנים רבות ראו בכתובת זו את הכתובת הישראלית הקדומה ביותר, עד שניטלה בכורתה בידי הכתובת מחירבת קיאפה, הכתובה עדיין בכתב הכנעני.

*

זה נוסח הלוח:

ירחואספ | ירחוז

רע | ירחולקש

ירחועצדפשת

ירחקצרשערמ

ירחקצרוכל

ירחוזמר

ירחקצ

       אבי

כדי להבין את הלוח יש להפריד את המילים הבלתי מופרדות. קל לראות כי הצירוף "ירח" חוזר בכל השורות, ולפיכך נראה שזו מילה בפני עצמה; האותיות הבאות הן שמו, או כינויו, או איפיונו של החודש, לעתים מילה אחת ולעתים שתים:

ירחו אסיף

ירחו זרע
ירחו לקיש

ירחו עציד פשתה

ירח קציר שעורים

ירח קציר וכל

ירחו זמיר

ירח קץ

כמקובל, מדובר בלוח המונה רשימה של חדשים, מהם "ירח פלוני" ומהם "ירחו פלוני". מכיוון שאין אימות קריאה בתקופות הקדומות, והשימוש באותיות אהו"י הוא רק לציון עיצורים ממש, המילה "ירחו" אינה "הירח שלו", אלא "ירחיו", הירחִים שלו, ברבים, וכנראה בזוגי ("הירחַים שלו"). אולי גם אין מדובר כלל בכינוי השייכות, ומשמעות המילה איננה "הירח שלו", אלא סתם "הירח", בתוספת סיומת הנקראת "יחסה", שלא השתמרה בעברית של ימינו. מכל מקום, כך יצא שמופיעים ארבעה "ירח" וארבעה "ירחו", וביחד שנים עשר ירחים בדיוק.

הירחים נקראים בשם פעולות חקלאיות: אסף, זרע, לקש, עצד פשת, קצר שערם, קצר וכל, זמר, קץ. רוב המונחים במשקל "קטיל", כמו אסיף, קציר, חריש, האופייני לפעולות חקלאיות; ניתן להניח שאף "לקיש" כך, ואף "עציד פשת", וכנראה גם "זריע".

בולטת העובדה כי הרשימה מתחילה באסיף, כלומר בחודש תשרי שלנו. אמנם אין לדעת מתוך הרשימה האם מדובר בחדשי ירח, אולם הדבר מסתבר מתוך המונח "ירח". זאת ועוד: אילו היה הלוח הרגיל שנהג כאן לוח שמשי, לשם מה החלוקה לחדשים בודדים לעומת זוגות חודשים? ניכר כאן מאמץ להתאים בין מערכת החודשים למערכת השנה, ולפיכך מסתבר מאד לומר שלוח השנה של האיכר היה לוח ירחי, וברשימה זו הוא עושה התאמה בינו לבין עונות החקלאות שלו.

 *

דעות שונות נאמרו בדבר מטרתה של רשימה זו ושל כותבה. יש שראו בה רשימה של גובה מס, ויש שחשבו אותה לרשימה של חקלאי. קשה לדעת מה ערך מינהלי היה לה לרשימה כזו, שאיננה מעגנת שום פעולה בתאריך בר הגדרה. תרגיל כתיבה גם הוא בא בחשבון, מכיון שבמקומות רבים בעולם העתיק נהוג היה בבתי הספר להעתיק רשימות מסוגים שונים כתרגילי לימוד.

כמובן שאין הדברים יוצאים מכלל סברה, ובעינה נותרת רק עובדת החלוקה החקלאית של השנה ותחילתה בסתו. למשל, המונח "קץ" שבשורה האחרונה הוא מונח חקלאי גרידא, והוא מבטא את עונת התאנים, הנקראות גם במקרא וגם בלשון חז"ל "קיץ" (ירמיהו מח לב, עמוס ח א-ב, ובלשון חז"ל "סוכת הקייצים", קוצצי התאנים – סוכה ח ע"ב). כמו כל עונות השנה בארץ, מדובר בעונות חקלאיות ולא אקלימיות – בארץ ישראל יש רק שתי עונות אקלים מובהקות, ימות החמה וימות הגשמים, והשאר הן עונות מעבר; אולם מונחי חקלאות נתנו את שמותיהם לתקופות בשנה. כך קרה לאביב, שאינו אלא שלב בהבשלת השעורה, וכך קרה גם לקיץ.

אבל צורתה של הרשימה הזו, מקצבה, החזרות הקצובות והזהות, הופכות אותה לנקראת כמין שירה, שירת העונות. והעונות מתגלגלות להן, מאסיף עד קץ, מסוף אל סוף; צליל ה"סוף" שבמילה "אסיף", ומשמעות הסוף שבמילה "קץ". ומתחת לפני השטח של הסוף, הקודם לכל ואחרי הכל, נשמע קול החיים, האוספים את תבואתם באסיף של תחילת השנה ואת תאניהם בקיץ של סופה.

אף אנו בעקבותיהם הולכים בימים אלה מן הקץ אל האסיף, נאספים אל תחילתו של המעגל החדש, העומד על פתחנו ומציץ מאחורי כתלנו. בשבת הזו נקרא על הבאת הביכורים, ביכורי פירות הקיץ, בית ה' אלוהינו, ובשבת הבאה כבר ייזכר מותו של משה בפתח פרשת "וילך"; ונמצאו החיים והקץ, ההתחלה והסוף, כל ההתחלות וכל הסופים, אחוזים זה בזה, מתגלגלים והולכים, למן הלוח העברי הראשון, שנכתב בידיו של אותו תושב עברי אלמוני מלפני שלושת אלפים שנה, ועד למסייר היום באותן גבעות השפלה, בין השקמים והתאנים והסברס והענבים, המטיפים עסיסם ומתכוננים להיאספם, כדי לשוב ולהצמיח את תנובתם ולתת את מתקם בשנה הבאה.