יום שלישי, 16 ביולי 2013

נביא אמת ונביאי שקר




תופעת הנבואה לא התחדשה עם עם ישראל. גם עמי הקדם האליליים ידעו נביאים. בכתבים עתיקים, עוד מן המאה השמונה עשרה לפני הספירה, בממלכה האמורית-אכדית מארי, נזכרו נביאים רבים, לאלים שונים. נביאים אלו היו באים אל המלך או אל פקידיו, ומודיעים לו את דבר האל שנתגלה אליהם; ניבאו על אירועים מלחמתיים ופוליטיים שונים, ומורים על הפעולה שיש לעשות כדי להינצל או כדי להצליח. נביאים אלה היו חלק מתופעה כוללת של יודעי נסתרות ומגידי עתידות, שרובם עמדו בקשר עם מקדשים שונים. שאר מביאי דבר האל השתמשו בטכניקות שונות, כגון ראיה בכבד, שאלה בתרפים, יריית חיצים או הסתכלות במעוף הציפורים. בידינו אף ספרי הוראות שנכתבו בעת ההיא עבור אותם כוהנים ואשפים לשם הגדת העתיד. הנביאים, לעומתם, הביאו את דבר האל ישירות, והאל כביכול דיבר מגרונם. בתעודה מצרית מן המאה האחת עשרה לפנה"ס (מגילת ון אמון) מסופר על נביא בעיר דור שעל חוף ארץ כנען המתנבא כמי שאחזתו רוח, קופץ ומנופף בידיו, ומביא כביכול את דבר האלים. גם הוא עשה כן במקדש שבעיר.

על רקע זה יש להבין את פרשת ההתנגשות בין אמציה, כוהן בית אל בימיו של ירבעם השני, לבין עמוס, הנביא מתקוע. עמוס מגיע אל המקדש הישראלי לעגל בבית אל, ומנבא שם על חורבנו. אמציה, כוהן המקדש המקומי, מנסה לגרש אותו משם במילים המפורסמות (עמוס ז):

חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא.

תשובתו של עמוס מגדירה מחדש את מעמד הנבואה בישראל:

וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה לֵךְ הִנָּבֵא אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

עמוס איננו טוען פה שאין הוא נביא, וכמו כן אינו אומר דבר על אביו. יש להבין פה את דבריו בהקשר של הגדרת תופעת הנבואה. כלומר, עמוס מוציא את עצמו הן מכלל הנביאים המוכרים לאמציה, כוהני המקדש המתפרנסים מהמקדש, והן מחבורות בני הנביאים, שהיו מוכרות בישראל היטב, הן מחבל הנביאים של שמואל והן מבני הנביאים של אליהו ואלישע. מכאן והלאה יוצאת הנבואה מן המקדש ותחומיו, גם פיזית וגם מטפורית, ופונה אל העם ומתוכו.

נבואתו של ירמיהו לעומת מסורת הנבואה הקדומה


מהפכה זו לא היתה טוטאלית, והנוהג הקדום המשיך להתקיים. בירמיהו כ"ו אנו מוצאים בחצר המקדש את הנביאים, בין אלה התופסים את ירמיהו ומאשימים אותו בנבואת שקר, מפני שניבא לחורבן המקדש. גם התנגשותו של ירמיהו עם חנניה בן עזור, הנביא מגבעון, בפרק כ"ח, נעשית בחצר המקדש. חנניה עצמו הוא נביא מגבעון, שבה היה מקומה של הבמה הגדולה עוד מימי שלמה; אפשר שעם ביטולה בימי יאשיהו עבר חנניה עצמו לירושלים. ירמיהו, הנביא שבא מענתות, ממשפחה שאיננה משמשת במקדש, מציב אתגר בפני כל תופסי הנבואה המצויים בזמנו, ולמעשה גם בעיני כל העם, שעדיין רואה בנביאי המקדש את הנבואה המקובלת.

אכן, לא מצאנו אצל ירמיהו אף פעם אותם ביטויי אכסטזה, המוכרים לנו מנביאי אמת אחרים. אין הוא נופל על פניו, לא כמשה ולא כיחזקאל בן זמנו; אין הוא מדבר עם מלאכים, לא כישעיהו או זכריה; אין הוא עושה שום מעשה חריג, כשכיבה על הצד במשך תקופה ארוכה כיחזקאל או כהליכה ערום ויחף כישעיהו; בכלל, עולה הרושם כי שומעיו מתקשים לתפוס את התופעה הזו, ששמה ירמיהו, המדבר כנביא אולם איננו מתנהג כפי שמצופה מנביא. בכל הנהגותיו מהווה ירמיהו התרסה כנגד המצפים לקבל את דבר ה' בכוח ובאש. הלא כל עניינו הוא לומר כי העתיד גלוי לעין, החורבן כבר כאן, ורק עיוור לא יראה אותו; על כן אין צורך בשום התפשטות הגשמיות כדי לנבא. מבחינות מסויימות ירמיהו מחזיר את הנבואה לימיה הקדומים, בתקופתו של שמואל, שכזכור היה גם הוא נביא ללא אקסטזה, שאיננו רואה מראות ועם זאת הוא הוא הרואה. אכן, חורבן שילה מהווה מודל קבוע בנבואת ירמיהו, ובכך הוא מתחבר לימי שמואל גם מהבחינה ההיסטורית.

ירמיהו היה חריג, לא רק באופן נבואתו אלא גם בתכניה. אצלו אין התשובה מהווה הצלה מפני הכיבוש הבבלי. הוא אינו מטיף לעמידה כנגד אויבים ועמדה פוליטית נייטרלית, אלא לכניעה לבבל. נבואת חורבן הבית בפרק כ"ו, בה משווה ירמיהו את גורל המקדש והעיר לגורלה של שילה, מקים עליו את הכוהנים, הנביאים והעם; כלומר גם את הדרג הדתי, וגם את מחזיקי מסורת הנבואה הרגילה בישראל. כולם מאשימים אותו בנבואת שקר, מפני שניבא לחורבן המקדש. הווה אומר, הצלתה של ירושלים בימי מסע סנחריב, בשנת 701 לפנה"ס, היוותה הוכחה ניצחת להיותה של ירושלים עיר שלא תיפול, מפני שה' מגן עליה; וכל האומר אחרת יוצא למעשה נגד הניסים, נגד האמונה, נגד הנביאים הקדומים. ההאשמה בנבואת שקר לא באה רק בגלל שהעם לא אוהב לשמוע דברי פורענות, אלא מפני שזה נתפס ככפירה, כפגיעה בעיקרי אמונה, כדבר שלא ייתכן שנביא יאמר.

גם בפרשה זו מתגלה הלך החשיבה הרציונאלי של הנביא. אין חסינות לירושלים, אין לה כל מעמד מיסטי מיוחד. היא כפופה לאותם הכללים שכל העולם כפוף להם – כללי המוסר וגם כללי המדינאות הבינלאומית. ואם נגזר על בבל למשול – אין ירושלים יוצאת מכלל זה.

נביא מול נביא


ירמיהו עובד, איפוא, מתוך עמדת נחיתות כלפי המסורת הנבואית המקובלת, שכביכול עומדת נגדו וסותרת את דבריו. כנגדו עומד צבא נביאים, האוחזים במסורת הנבואה, המטיפים לעמידה איתנה ולאמונה בישועה הקרובה, המתנגדים לכניעה לממלכות האליליות, הרואים בעבודת הקרבנות ערובה להישרדותה של ממלכת יהודה, והבטוחים שהאמת איתם. ראוי לציין שבאף מקום הם אינם מכונים "נביאי שקר" – תואר זה אינו מופיע, למעשה, באף מקום במקרא. ישנם נביאים האומרים שקר, אבל מלכתחילה הם נקראים נביאים. אף בעימותו של ירמיה עם חנניה בן עזור, הנביא מגבעון (פרק כח), אין חנניה נקרא אלא "הנביא אשר מגבעון" וכל הפרק עומדים זה מול זה "חנניה הנביא" מול "ירמיה הנביא". דרך ביטוי זו בודאי מבטאת את מבוכת השומעים, שאינם יכולים להכריע מיהו נביא האמת; אולם למרבה ההפתעה, גם ירמיהו עצמו איננו בטוח מי משניהם הוא נביא האמת! אחרי שהוא מעמיד את הקריטריון להבחנה בין נבואות אמת לנבואות שקר – התגשמות הנבואה – הוא פונה והולך; ורק בעקבות נבואה נוספת ומיוחדת הוא חוזר ומטיח בחנניה כי הוא שקרן:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל-הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יְהוָה. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה יָקֵם יְהוָה אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית-יְהוָה וְכָל-הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. אַךְ-שְׁמַע-נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל-הָעָם. הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן-הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל-מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר-שְׁלָחוֹ יְהוָה בֶּאֱמֶת. וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ. {פ}

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר. הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל. כִּי כֹה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל-צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת-נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה לֹא-שְׁלָחֲךָ יְהוָה וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל-שָׁקֶר.

לא רק פרשה זו מביעה את המבוכה ואת חוסר הוודאות; כמוה עוד פרשות אחרות גם במקומות אחרים במקרא, ודיינו אם נזכיר פה את פרשת ארבע מאות הנביאים ונבואתו של מיכיהו בן ימלה (מל"א כ"ב), ואף ירמיהו עצמו שואל את ה' בפרק י"ד:

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא-תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא-יִהְיֶה לָכֶם כִּי-שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. {ס} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם ואלול (וֶאֱלִיל) ותרמות (וְתַרְמִית) לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם. 

דבריו של ירמיהו מעידים כי הוא רואה את נבואת נביאי השלום כדבר שניתן להאמין בו, ודבר זה עשוי להצדיק את העם; ועד שלא מקבל נבואה מפורשת על שקריותם, אין הוא יכול לומר זאת בעצמו.


ירמיהו - אורי לסר, מוזיאון הכט

כיצד מבחינים בין נביאי אמת לשקר


בעיית נביאי השקר מהווה בעיה מרכזית אצל ירמיהו, יותר מאשר אצל כל הנביאים האחרים. ההתמודדות איתם מלווה את כל נבואתו לאורך כל הספר; ארבעה מנביאים אלה ידועים לנו בשמותיהם. אכן, ירמיהו הוא הנביא היחיד המציע התמודדות שיטתית, פחות או יותר, עם התופעה, ואף נותן קריטריונים לאבחנה.

אחד הפרקים המרכזיים העוסקים בנושא זה הוא פרק כ"ג, ובו מציע ירמיהו כמה וכמה דרכי אבחנה. ראשית, הוא מעלה את טענת ההתנהגות הלא מוסרית של נביאים. נביא מנאף איננו יכול להיות נביא אמת. כמובן, קריטריון זה איננו גורף, והיו גם נביאים הגונים וישרים בחייהם הפרטיים שניבאו שקר, כחנניה עצמו (על פי מסורת חז"ל בפרק חלק במסכת סנהדרין, הרואים בו נביא אמת שהחמיץ). על כן חייב ירמיהו להוסיף כמה וכמה קריטריונים נוספים, שאף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו: חוויה מיוחדת (שאותה יודע רק המתנבא עצמו), תפילה בעד העם (שאותה יכול כל אחד לשאת), ולבסוף, הקריטריון המעורפל מכולם: 

הִנְנִי עַל-נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם-יְהוָה וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת-עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא-שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא-יוֹעִילוּ לָעָם-הַזֶּה נְאֻם-יְהוָה.

הנבואה צריכה להועיל; כלומר, לגרום לחזרה בתשובה. מלבד חוסר הקונקרטיות של מדד זה, נדמה שהוא למעשה מייתר את כל הצורך בנבואה – מדובר למעשה בעניין חינוכי, ומי שמביא את האנשים לשיבה למוטב הוא נביא האמת; אלא שלשם כך אין צורך דוקא בנבואה!

כללו של דבר, ככל שעניין הנבואה מאבד אצל ירמיהו את המסתוריות שבו, וגם איננו מחוייב למסורת נבואית קודמת, הופכת האבחנה בין נביאי האמת לנביאי השקר לקשה יותר ויותר. כפי שראינו למעלה, אף על ירמיהו עצמו ביחס לנבואתו שלו קשה האבחנה, ומה לנו כי נלין על העם, העומד נבוך מול נביאיו, שכל אחד מנסה למשוך אותו לכיוון אחר?

סיכום


דומה שפתרונו של ירמיהו מחזיר בסופו של דבר את האחריות לעם, לאדם הפשוט. האדם יודע בעצמו מה יועיל לו, מה יחזיר אותו למוטב. ההכרעה, למי להאמין, נתונה בידי כל אדם, לפי מיטב מצפונו; האדם הישר וההגון ידע לבד מי דובר אמת ומי דובר שקר. אסונו של עם ישראל היה בכך, שהוא לא היה מסוגל לזה. האנשים, והשלטון בראשם, לא הישירו פנים מול עצמם, ולא הכירו באמת. ועל כן בחרו להאמין לנביאי השקר, שלא הטילו עליהם את האחריות אלא הבטיחו הבטחות ונאחזו בסיסמאות גאות ומעודדות.

תפקידו של הנביא, על פי זה, איננו כלל לגלות נסתרות, אלא להציב מראה מול פניו של האדם, להכריח אותו להתייצב מול עומק עצמיותו ולהכריע. לכל אדם, אומר למעשה ירמיהו, היכולת לדעת מה טוב. הוא רק צריך להיות נכון לכך. ואם יחליט לא להיות נכון לכך, שום נביא לא יושיע אותו.



11 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

במסופוטמיה לא היתה נבואה שליחית (נביא השלוח אל העם כולו על מנת להוכיחו על מעשיו).

חגי משגב אמר/ה...

באף מקום לא היתה נבואה שליחית מהסוג המקראי. וזאת מכיון שנביא הוא נביא של אל אחד, ואין עם שמוקדש לאל אחד בכל העולם העתיק כולו - עד עם ישראל. וגם שם זה לקח זמן, והנביאים הראשונים (עד נביאי הכתב) פנו כמעט רק אל המלך.

יענקל'ה אמר/ה...

במאמר המאלף הדגשת ש"התשובה" לא תבטל את הגזירה שירושלים תיפול בידי הבבליים, ובסוף המאמר נכתב כי ירמיהו הורה את הדרך לתיקון המצב. אז איך עושים זאת? והאם יכול להיות שירמיהו פחד מ"תסמונת יונה", שמא תהיה חזרה המונית בתשובה, האסון לא יקרה, והנבואה לא תתגשם?!

יואב אמר/ה...

ליענקל'ה, לא סביר שירמיהו חושש מתשובה המונית. הוא בהחלט רוצה בתשובתם ועושה כל מאמץ לכוון אותם למעשים הנכונים כדי למנוע את חורבן ירושלים ואת חורבן המקדש. הנביא שאינו קורא לתשובה (במובן הלאומי, שימנע את החורבן) הוא יחזקאל שמתחילת נבואתו קורא לעם להשלים עם החורבן כעובדה מוגמרת (6 שנים לפני החורבן בפועל). נראה שבשל כך הוא גם היחיד שמסוגל להשלים עם העובדה שהמקדש הזה אינו מתאים לעם ישראל ולחזות מקדש חדש עם כללים ומצוות שונות לגמרי מאלה שנהגו במקדש הראשון ולא הועילו.

חגי משגב אמר/ה...

בפרק כ"ז ירמיהו אומר מפורשות שהשעבוד לבבל הוא עניין בינלאומי ואיש לא יימלט ממנו, כי זה תורו לשלוט בעולם בגזירת ה'. הווה אומר, עצם הכניעה לבבל היא מילוי רצון ה'. ועדיין, את מהקדש הייתה אפשרות להציל, וירמיהו אף אומר זאת כמה פעמים. אבל ככל שהמלך והעם התעקשו, המצב הפך להיות חסר תקווה.

Baruch Alster אמר/ה...

חגי,
האם לא היו עמים אחרים שעבדו אל מיוחד (למשל מואב את כמוש)?

חגי משגב אמר/ה...

ברוך: לא ככל שידוע לי. במצבת מישע נזכרים "עשתר כמוש", וגם האל "מואב". יש כמה יוצאים מן הכלל, ואולם גם הם לא רואים את עצמם כמוקדשים כעם לאל הזה. כזה היה אחנאתון, שהעמיד את אתון-השמש כאל יחיד, אבל לא קשר אליו את מצרים בקשר לאומי, וגם המשיך פולחני פריון כאלה ואחרים ואף דגל בהאלהת עצמו, כיתר הפרעונים. הרודוטוס מדווח על המסגטים בערבות אסיה שסוגדים רק לשמש, ועל הגטים מהבלקן שמאמינים שאין אל אחר זולת זה שהם מאמינים בו, אבל העדות מאד מבודדת וחסרת פרטים. כמו שזה נראה, הם מאמינים באל אחד עולמי אולי, אבל שוב - לא בהקדשתו של עמם אליו. זה החידוש של התורה, ולא הרדוקציה של רעיון האלוהות לאלוהות יחידה, שאפשר לחשוב עליו לבד (אברהם עצמו חשב לבד, כנראה על פי הרמב"ם, לא?). עמי הקדם לא הבינו את העניין, ועצם האמונה באל אחד בלבד לא תמיד נראתה להם מוזרה, ולכן כשהיוונים שמעו על האל האחד של היהודים, הדבר שעניין אותם זה האם מדובר באורנוס או בזאוס או בדיוניסוס. מה שעורר את חמתם בדרך כלל היה המנהגים היהודים ולא אמונתם.

Baruch Alster אמר/ה...

תודה, חגי.

אנונימי אמר/ה...

לא הבנתי מדוע אחד מאלים רבים איננו יכול לפנות אל עם שלם בתוכחה? עקרונית זה אפשרי.

חגי משגב אמר/ה...

העובדה היא שזה לא עלה על דעתו של איש בעולם העתיק. לא היתה תפיסה כזו, של עם שבא בברית עם אל. הכתובת תמיד היתה המלכים או הכוהנים, ואף פעם לא אל אחד לעם שלם. התפיסה היהודית היא מהפכה טוטאלית במחשבה העתיקה.

חגי משגב אמר/ה...

והאמת היא שגם בדתות המונותיאיסטיות הבאות זה לא הופנם. הם אימצו את רעיון האל האחד (בערך), אבל לא את רעיון הברית הלאומית עם האל. זה בדיוק הרעיון שהם עזבו ודחו. כך שלמעשה הדתות היורשות, נצרות ואיסלאם, חזרו לתפיסה האלילית - מפני, שכאמור, האל האחד עצמו לא היה חידוש כזה גדול.