מטות מסעי: הלכות כעס

בשלשה מקומות, מלמד אותנו רש"י, כעס משה, ומשבא לכלל כעס – בא לכלל טעות. האחד, בפרשתנו: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" (ל"א י"ד), ומשבא לכלל כעס נשתכחו ממנו הלכות גיעולי נכרים והוצרך אלעזר ללמד אותם במקומו. כך חוזר רש"י ומסביר גם את טעותו של משה ביום השמיני, עם מותם של נדב ואביהוא – "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם". ושם מסביר לו אהרון מדוע היה עליו לעשות כך, בשל היותו אונן, כלומר אבֵל ביום המיתה. וכך מסביר רש"י גם את חטא מי מריבה (פרק כ) – על ידי הכעס, שאמר "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", טעה, שנאמר  "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". אמנם, זהו המקום היחיד מהם שבו אין כתוב ""ויקצוף, אולם את החסר פה משלים מזמור תהלים (קו) "וַיַּקְצִיפוּ עַל-מֵי מְרִיבָה, וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם".

על שלושה מקומות אלה, הלקוחים ממדרש ספרי במדבר, מוסיף המדרש בספר ויקרא (ויקרא רבה יג):

"אמר רב הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ובאונן.  בשבת מניין? שנאמר  (שמות ט"ז) "ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירום תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה". כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת, אמר להם (ט"ז כ"ג) "הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום, כי שבת היום לה'". 

בשלושה מהמקומות מתבטאת טעותו של משה בשכחה: במעשה המן שכח משה חלק מהלכות שבת, ונזכר בהן רק כשבאו לשאול אותו על פשר המנה הכפולה של יום ששי. במעשה ימי המילואים נשכחו ממנו הלכות אבלות עד שהזכיר לו אהרון, ובפרשתנו שכח להורות חלק מהלכות גיעולי נכרים והוצרך אלעזר ללמדם במקומו. שונה מהם מעשה מי מריבה, שבהם שכח משה מה עליו לעשות וטעה במעשה ממש – וזהו גם המקום שבו לא כתוב קצפו בצורה מפורשת.

אבל רש"י בוחר למעט בסיפור כעסו של משה. ראשית, הוא איננו מביא את כל הארבעה, אלא שלושה בלבד, אולי מפני שבראשון, במעשה המן, נענשו אנשים על חטאם, ונמצא כעסו מוצדק, מה עוד שמשה עצמו נזכר בהלכה, שלא כמו בשלושת המעשים האחרים. שנית, רש"י בחר לספר לנו כל זאת רק במעשה האחרון, ולא באף אחד מהקודמים.

נראה מכאן שרש"י ביקש להדגיש שני דברים: האחד, והוא הפשוט והגלוי, עניין הכעס. אף משה עצמו, שדבריו תורה, שכח גופי תורה מפני כעסו; עם כל מדרגתו – אדם היה, ואדם העשוי לכעוס, וכעסו עלול היה להעלים מאיתנו תורה לדורות, אלמלא אהרון ואלעזר, תלמידיו ושומרי דבריו.

אבל דומה שהלקח השני הוא החשוב, ולכן עיכב רש"י את מדרש הכעס עד לפרשה זו. נראה שרש"י בחר ללמד אותנו דווקא כיצד להתנהג עם הכועס והשוכח – כפי שעשה אלעזר הכוהן: הוא החל פשוט ללמד את העם את ההלכות החסרות, כשהוא פותח "זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה". ללא ויכוח, ללא לקיחת כבוד לעצמו ("תלה ההוראה ברבו", אומר רש"י שם). בכך לימד אותנו רש"י לקח חשוב אף יותר מלקח הכעס המביא לכלל טעות – כיצד ינהג אדם המזדמן למקום כעסו של אחר, ויהיה זה רבו, חברו או בן או בת זוגו. לא אתה החשוב, ולא כעסו וצדקתך, אלא העניין עצמו, במקרה זה ההלכה. אל תתחיל להתווכח, אל תביא גם את עצמך לכלל כעס שלא רצית בו מלכתחילה. אל תסתער קדימה. אל תהיה בהול להוכיח את טעותו ואת צדקתך. בנחת, בכבוד, פשוט המשך הלאה. וסוף המריבה לדעוך.