למה ירושלים

וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, עֲלֵה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה, וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה. וַיַּעַל שָׁם דָּוִד, וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית, וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר-עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד, אִישׁ וּבֵיתוֹ; וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן. (שמואל ב ב)

בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד, בְּמָלְכוֹ; אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ. בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל-יְהוּדָה, שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ, שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר, לֹא-יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד, אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר, וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים, שנאו (שְׂנוּאֵי) נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ, עִוֵּר וּפִסֵּחַ, לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת. וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד; וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. (שמואל ב ה)

דוד לא שאל בה' האם לעלות לירושלים. בניגוד לחברון, שעליה שאל וקיבל תשובה מפורשת שנקבה בשם העיר, החליט דוד על דעת עצמו להעתיק את בירתו לאחר המלכתו על כלל ישראל, ובחר בירושלים. אין הוא המלך הראשון וגם לא האחרון בהיסטוריה שהחליט לעשות כך. קדם לו אחנאתון, בן המאה ה14 לפנה"ס, שהעתיק את בירתו דרומה לאל-עמארנה של היום, ובנה אותה על החול הבתולי, כדי להתרחק מממסד כוהני אמון, שאותם ביקש לנטרל, ומשם ביקש להשליט את דתו החדשה. אחרי דוד עשה כך עמרי, שהעתיק את בירתו מתרצה המושחתת והשרופה לשומרון, עיר חדשה לגמרי, שאותה בנה על קרקע חקלאית קנויה. בימינו נוכל למנות את אטאטורק והכרזת אנקרה כבירת טורקיה תחת איסטנבול, ויש עוד דוגמאות.

אף דוד כן: העתקת עיר בירה היא מעשה פוליטי מובהק, בעל מימד מינהלי והצהרתי גם יחד. בעיר החדשה לא היה ממסד זקנים ישראלי שינשוף בעורפו, ולא מסורת יהודאית שתדרוש את זכויותיה, ולעומת זאת בעיר החדשה יוכל דוד להקים את חצרו בצורה עצמאית; ולא עוד, אלא שהעיר, הממוקמת בנחלת בנימין, תעניק מעין לגיטימציה של המשכיות לשלטונו – דבר שדוד היה מודע לו היטב, ובשלו ביקש להחזיר אליו את מיכל בת שאול אשתו מידי אישבושת יריבו. גם תנאיה הפיסיים היו לא רעים. אמנם, היום היינו מסמנים אותה כ"עדיפות שניה" מבחינת מיקומה (דרכים ומים), אולם גם זה לא יהיה המקרה הראשון או האחרון בהיסטוריה של בחירה בעדיפות שניה שהפכה להיות קבועה ומוצלחת במיוחד.

 

דוד היה מודע לכך שעיר בירה כזו צריכה גם מסורת קדושה, ועל כן ניסה להעלות אליה את ארון ה'. כזכור, הניסיון הראשון הסתיים בכישלון: עוזא מת תוך כדי העלאת הארון, "כי שמטו הבקר". דוד, שעקרונית היה יכול להמשיך במסע הארון ירושלימה (הלא גם חנוכת המשכן לא בוטלה אחרי מות נדב ואביהוא) רואה בזה אות מבשר רע, ומבטל את ההעלאה. נראה שהוא היה מודע לכך שדבריו אינם נעשים על פי ה'. הדבר ניכר גם מחוסר הבטחון שבו הוא שואל את נתן " רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"; ואת תשובת נתן,"הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים" (שמואל ב ז), הוא מפרש בדבריו לשלמה "וַיְהִי עָלַי דְּבַר-יְהוָה לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" (דהי"א כב), דבר שנתן לא אמר כלל.

תשובת ה' עצמו בפי נתן גם היא ברורה: "הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?" עדיין אין מקום למקדש. בעתיד, כשיהיה לך בן (בניו הקיימים של דוד לא היו סיפור הצלחה מזהיר, כזכור) והוא ילך בדרך הנכונה, יהיה על מה לדבר. אבל כרגע, אין מה למהר. אפשר להסתפק בבמה הגדולה בגבעון, ששלמה עצמו הקריב בה עם המלכתו. "המקום אשר יבחר ה'", במאות השנים עד לימי דוד, קויים במקומות מספר – שילה, נוב וגבעון, בית שמש ועוד; איש לא חש שיש בעיה עם מקומות אלה, איש לא חשב על ירושלים, ודבר ה' התקיים במלואו במקומות אלה.

כללו של דבר, בחירתה של ירושלים נעשתה משיקולים פוליטיים טהורים, ולא מפני שום מסורת דתית (שהמקרא נמנע בעקביות מלהזכיר, ולאו דווקא מפני שלא היתה כזו).

אבל דווקא הבחירה הזו, הנובעת ממניעים אנושיים רציונליים וגשמיים, היא היא זו שקבעה את מעמדה של ירושלים לאלפי השנים הבאות. כל הערים שנבחרו דווקא בשל מסורת קדושתם – שכם, בית אל, דן – נגוזו ואינן, וירושלים הפוליטית עדיין איתנו, וכל העולם ממש נושא אליו את עיניו.

ללמדנו, שככה נבנית קדושה. דווקא מתוך מעשי אדם ותחבולותיו, דווקא מתוך הרצון למשול בעם ישראל, דווקא מתוך צרכי החיים, נבחרת העיר מלמטה והקב"ה מאשר מלמעלה. כי עם ישראל וצרכיו קודש הם, הפוליטיקה קודש היא, ואין הקודש נבנה אלא על החול ומתוכו, ולא יורד מן השמים למקום שאיננו מקום ואיננו ארץ ארצית של ממש. "אנשי קודש תהיו לי", אמר הרבי מקוצק. אין הקב"ה צריך מלאכים, אלא אנשים, אנושיות, שתהיה קודש.

יום ירושלים שמח!

 

 

(עוד על יום ירושלים: http://misgav.blogspot.co.il/2012/05/blog-post_19.html)