פוסט שבועות: מה נתנה התורה לעולם - אז והיום

מרוב עיסוק בתורה ובהלכה, לעתים אנחנו שוכחים את השאלה ההתחלתית, הבסיסית: לשם מה? מה רצה מאיתנו אלוהים כשנתן לנו תורה ומצוות? אפשר לענות על שאלה זו על ידי עיון בספרי מחשבה ובמדרשים ובדברי חז"ל, אפשר להגות בעולם ומלואו ולנסות להבין כיצד משתלבת התורה בתכנית הגדולה, אבל בכמה וכמה מקומות בתורה עצמה, בנקודות מפתח, נמסרת תשובה ברורה ופשוטה, ישירה ומפורשת.

ראשונה, עם כניסתו של אברהם אל ההיסטוריה. סיפורו של אברהם מתחיל מהצו האלוהי "לך לך", ואינו מסביר מדוע זכה אברהם, ועל כן נצרך המדרש לספר סיפורים ידועים על פסילי אביו ועל כבשן האש, סיפורים שאין ילד יהודי שאיננו יודע. אבל הקב"ה עצמו, לפני הריסתה של סדום, אומר:

וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.  וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו. (בראשית יח)

הדברים מפורשים. אברהם נבחר להתחיל משהו חדש בעולם, עם בניו וביתו אחריו, מפני המשפט והצדקה שהוא עושה, ודווקא עם מי שאינם מביתו. זוהי, אם כן, מטרת הבחירה: לקדם את העולם, להוות לו דוגמה, להתסיס אותו בשאור מוסרי.

ערב מתן תורה, חוזר הקב"ה על אותם הדברים עצמם:

וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם,  וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, ואָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי - וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות יט)

גם כאן, דברים מפורשים. אתם תהיו הסגולה שבעמים, כוהני העולם, גוי קדוש, בתוך העולם, למענו, כשם שהכוהן הוא כוהן של העם ולמענו. זוהי הסגולה – נושאי הבשורה, נושאי הדגל, הדוגמה.

פעם נוספת אומר משה דברים זהים בפתיחת נאום המצוות, בספר דברים:

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו; וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. (דברים ד)

חוקי התורה, אומר משה, מיועדים להוות דוגמה לעולם כולו, כדי שילמד מהם ומיישומם בידי ישראל, ולכן יש לקיימם בחיי העם.

כאמור, לא מדובר ב"וורט", או בלימוד עקיף, או בפיתוח רעיון הגותי מסובך. אלה הם האמירות המפורשות, שהתורה רצופה בהן בכל נקודות המפתח של נתינת המצוות, ולמעשה אין מטרות נוספות ברורות כל כך. במקומות רבים מקבלים ישראל הבטחות מהבטחות שונות אם יקיימו את המצוות – ירושת הארץ, נצחונות וכד' – אבל כל אלה אינם אלא תמריצים. אפילו ההתקרבות לה' כמעט ואיננה נזכרת, ומכל מקום לא כמטרה בפני עצמה, כשם שבשום מקום אין התורה - וגם לא הנביאים – מציבים את הרוחניות כאתגר או כמטרה. עבודת ה', אומר ה' עצמו, היא היותכם דוגמה ומופת לעולם שאפשר גם אחרת.

בדרך זו יש להבין מקומות רבים שבהם התורה מתייחסת לנורמות המקובלות בעולם, לעתים בעקיפין אך גם בצורה מפורשת. לדוגמה, ספר דברים מכניס לתוך מערכת החוק נושאים שמעולם לא עלה על דעת איש במזרח הקדום להכליל בתוך שום מערכת חוק – חוק המלך וחוקי המלחמה. המלך הוא מקור החוק במזרח, ולפיכך איננו יכול להיות חלק ממנו; ואיסור האונס במלחמה – או הגבלתו – וכן איסור כריתת העצים וחיוב הקריאה לשלום, כחוק הדת וכעבודת האל, הם חידוש שלא נראה כמוהו. עצם קיומם הוא התרסה כנגד המנהגים הבולטים ביותר של התנהגות לאומית בעולם המקרא.

אולם יש חוקים שלא רק תוכנם, אלא גם ניסוחם, מכוון מפורשות כנגד חוק נוהג, שעל פי דעת התורה יש בו עיוות מוסרי. נדגים שנים כאלה, ודווקא מהפרשה העוקבת את סיפור מתן תורה, ומהווה את המשכה הטבעי:

במסגרת דיני שור נגח, לאחר פירוט חיובי הבעלים, מוסיפה התורה משפט: אוֹ-בֵן יִגָּח, אוֹ-בַת יִגָּח--כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, יֵעָשֶׂה לּוֹ (שמות כא). המשפט הזה, אין לו מקום ואין בו חידוש, שכן גם אם לא היה נאמר לא היינו מבדילים בין אדם לבין בנו – וכי אין הוא אדם גם כן? אבל התוספת הזו מתבהרת לאור המקבילה הידועה בחוקיו של חמורבי, מלך בבל בן המאה ה18 לפנה"ס: "אם איש את בת איש יכה... אם אישה זאת תמות, בתו תומת". "אם בנאי לאיש בית בנה ואת מלאכתו לא חיזק, והבית שבנה נפל, ואת בעל הבית המית – הבנאי ההוא יומת; אם את בן בעל הבית המית, את בן הבנאי הזה ימיתו". כנגד נורמה זו, מתריסה התורה ואומרת – חיי אדם הם קודש, כל אחד ואחד מהם, אינם רכוש המשפחה, אינן אמצעי תשלום, אינם ניתנים להחלפה; ושנית, האחריות למעשי האדם אינה ניתנת להעברה.

בנושא אחר, אוסרת התורה על עבד עברי להישאר ברשות אדונו עם תום שש שנותיו:

"ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני... לא אצא חפשי; והגיעו אדניו... אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שם). ההקבלה הבבלית אומרת, לעומת זאת, "אם אמור יאמר העבד אל אדוניו: "לא אדוני אתה" והוכיחו עליו כי עבדו הוא – את אזנו יקצץ". המעשה, וגם ניסוחו, עומדים ומעידים בכל באי עולם – אדם אינו רכוש.

כך עוברת התורה ומפנימה במקיימיה ערכי שיוויון, קדושת החיים, אחריות אישית. כך צריכה להיראות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

*

במסגרת דיון במסכת יבמות בדיני גרים, נודע לנו כבדרך אגב, כי חכמים גזרו על גרים חומרה, שאיננה נובעת ממעמדם ההלכתי. "גר שנתגייר כקטן שנולד", ולפיכך לכאורה רשאים אחים שנתגיירו להינשא זה לזו, שכן ייחוסם נעלם ואיננו עם הצטרפותם לעמם החדש. ובכל זאת אסרו חכמים על הדבר, "שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה" (יבמות כ"ג). הקדושה החמורה כאן היא מנהגם של הגרים בהיותם גויים, והקדושה הקלה היא עיקר הדין והיתרם להתחתן זה בזו. מי הוא זה, שמפניו חוששים חז"ל שמא יאמר משפט מעליב זה?

"ופירשו רבותינו שיאמרו הגרים באים מקדושה חמורה כו'. ותימה הוא, דהא אמרינן להו "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ונראה, דלאו על הגרים מפרשינן ליה, אלא על הגוים; שכשיראו (הגויים) שהגרים נושאין אימן ואחיותיהן, יאמרו - שוטים הם הגוים שמתגיירין, שמניחין קדושה חמורה, שהגוים מוזהרין על העריות; וכשמתגייר - נושאין את הערוה, וזו היא קדושה קלה" (ראב"ן, יבמות).

לדבריו של הראב"ן, הלכה זו תוקנה כנגד הנורמות המוסריות המקובלות בעולם. אמנם לא כדי ללמד את הגויים נורמות, אבל לפחות לא להיות פחותים מהם. הנורמה הנהוגה אצלם טובה ונכונה היא, ואין התורה יכולה להרשות לעצמה להיראות פחותה מהם!

הראב"ן לא הלך בדרך, שרבים הולכים בה היום, של התרסה הפוכה: מי אתם, אומות העולם המקולקלות, שתטיפו לנו מוסר, שכן התורה היא אמת המידה למוסר עצמו, דבריה מוסר נצחי ואמיתי, ואין לנו מה ללמוד, או בכלל להשוות או להתרגש ממה שיאמרו הגויים. לא כך, אומר הראב"ן, לימדו חז"ל: חז"ל לימדונו, שתדמית היהדות כתורה מוסרית בחזית המוסר העולמי – חייבת להישמר.

ובאמת, כדברים האלה ניתן למצוא בראשוני ימי הבינים במקומות נוספים. מפורסמים דבריו של ר' חזקיה בר מנוח, בעל פירוש "חזקוני" על התורה, בדבריו על עונש דור המבול, שכזכור לא נצטוו על דבר:

"ואם תאמר, איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו מצוות? אלא יש לומר, יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אף על פי שלא נצטוו עליהן, ולפיכך נענשו." (חזקוני בראשית ו)

דברים דומים נכתבו גם בידי חכמים מאוחרים יותר, וגם בידי חכמי דורותינו, והרוצה מוזמן לעיין בדבריו של ר' מ"ש גלזנר, נינו של החתם סופר, בעל פירוש "דור רביעי" למסכת חולין, שכתב בהקדמתו למסכת כי "עבירה המוסכמת אצל כל בעלי דעה, העובר עליה יצא מכלל אדם שנברא בצלם אלקים." מטעם זה הוא אוסר שם דברים שלא נאמרו בתורה, ואף עד כדי דחיית איסורים שכן מפורשים בה מפני אותן נורמות כלל אנושיות, דוגמת יציאה בעירום לרחוב או אכילת בשר אדם. התורה אינה המקור היחיד לנורמות מוסריות, וסברת הדעת, שגם נכרים ניחנו בה, אינה פחותה ממנה, וממילא מטרתה של התורה איננה הרעיון המוסרי עצמו, שהוא כאמור ניתן לכל אדם בר דעת, אלא קידומו. ואם אין התורה מקדמת את המוסר בעולם, כביכול אין בה תועלת.

*

דומה, שלמרות מרכזיותו של הרעיון הזה בתורה שבכתב ובעל פה, לא ניכר רישומו בתולדות ההלכה ובהתפתחותה. כמעט ואין מוצאים שיקולים מעין אלה אצל פוסקים, ומתי המעט שכן מדברים בשפה זו מקוטלגים אצל לומדי התורה ושלומי אמוניה כ"שמאל", ופסקיהם חשודים על הקונסרבטיביות רח"ל, ואף אם לא – הרי הם מוגדרים כדעת יחיד ואין להם השפעה. אביא כאן שני פוסקים מובהקים, בני המאה העשרים, שהרעיון הזה שימש נר לרגליהם, גם אם לא במלוא עוצמתו – הרי לפחות כגדר וסייג, של קביעת נורמת מינימום, שלא להיות פחותים מהעמים. האחד, הוא הרב הרצוג, שניסה בכמה מסות ומאמרים להציב את תורת המדינה היהודית על בסיס הלכתי רחב מזה של תקנות הקהילות וקטגוריות כגון "איבה" ודומותיה. בדבריו, טען הרב הרצוג, שמדינת ישראל . חייבת להתייחס למיעוטים בתוכה לא כפי העולה מפשטות דברי חז"ל ומהלכות מפורשות, אלא בשיוויון מלא, כנהוג בעולם המודרני והמתוקן:

"את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, על פי הסכמתם... וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, ודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המושלימים והנוצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו... ניתנת לנו האפשרות לקבל מהאומות כוח להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, אך בתנאים שנסבול בני דת אחרת, יהיו אפילו עובדי אלילים, שישבו בארצנו ויקיימו את הפולחן שלהם. ועל כל פנים אם יקבלו את הנתינות של המדינה היהודית לא תישלל מהם הזכות לרכישת קרקעות ונכסי דלא ניידי... דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסביר שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תורת הקודש (להפלות את המיעוטים), אפילו אם נניח שבקבלנו את המדינה בתנאי הנ"ל תעבור הממשלה היהודית עבירה כשתקיים את התנאי." (מתוך "תחומין" ב)

כך אומר הרב הרצוג: המדינה היהודית חייבת להיות מיוסדת על אדני מגילת האו"ם וזכויות האדם, ורב בעל מוח לא יעלה על דעתו לאסור על ישראל להשכיר נכס לגוי, למרות איסורי התורה המפורשים!

במקום אחר לגמרי, ועל בעיה אחרת לגמרי, במרוקו של תחילת המאה העשרים, התעורר דיון על יחסי בנים ובנות. עם כניסת המודרנה ותרבות צרפת למרוקו, רבו מקרי פיתוי נערות על ידי בחורים, שחלקם הבטיחו לנושאן לאשה ולאחר מכן זנחו אותן, כשהן הרות. רבי מרוקו התכנסו והחליטו להטיל קנס על המפר הבטחת נישואין, מתוך מחשבה שזה יגדור את הפירצה, אולם הדבר לא עזר. בשל כך, עמד הרב משה מלכה – לימים רבה של פתח תקוה – וטען כי התקנה נכשלה, ולא עוד אלא שהביאה לידי כעין זנות מאורגנת, והפתרון לפי דעתו טמון בהשבת המסגרות החברתיות ליושנן ובהידוקן כנהוג בקהילות ישראל מקדמת דנא, בצניעות ובהפרדה מחמירה. כנגדו עמד הרב שלום משאש, לימים רבה של ירושלים, צידד בהמשך התקנה ובהעלאת סכום הקנס, וטען:

"הלא צריך לדעת שזה לא נחשב לפריצות לפי הזמן, וכל בת שאינה מתלבשת כך ומייפה עצמה, אף שתהיה מבנות חשובות שום אחד לא ידרוש בה כי אומרים שהיא בת ישנה מדור ישן, ואפילו בחורים חשובים רוצים אשה מודרנית שתהיה מלובש לרוח היום ונקיה ויפה כבנות הזמן רק שתהיה חשובה... הא לאו הכי יהיו חוכא ואטלולא בעיני הדור ותישאר יושבת גלמודה, ובפרק שכולן עברו בבתי הספר הגבוהים וטעמו טעם הטבע להתקשט ולהתלבש בלי שום מחשבה רעה כלל... עוד זאת תמהני על כבודו שיש לו נסיון ומשפחה גדולה, האם הוא יכול למשול על בנותיו שלא יצאו החוצה בזמן שהן גדולות ועיניהם פתוחות לכל דבר, ואיך אפשר לחבוש אותן טמון בבית בזמן שהשוק מלא כל כך דברים יפים ובחורי חמד..." (שמ"ש ומגן אה"ע קכז; מתוך מאמרו של דוד ביטון, "לעשות המודרניסם בטהרה עם הדת", דעות 59).

לא כל המודרני פסול הוא, יופי וניקיון וטעם הטבע הם דבר טוב, ואין לדחות את רוח הזמן על הסף. כמובן, סייגים וחוקים הם דבר נצרך, תקנות והשגחה הכרחיים הם, אבל הגישה הבסיסית איננה שלילה, אלא חיוב. לא ייתכן שתורת ישראל תיתפס כמי שמגבילה את האדם ומשיבה אותו אחור, בזמן שהעולם התקדם.

*

אני מודה ומתוודה, שלאורך כל איסוף החומר הזה, לצורך שיעור בתיקון ליל שבועות, ציפיתי למצוא דברים אחרים. אף בחברי הפייסבוק הנאמנים נעזרתי, ורבים מדבריהם משוקעים כאן, אבל איש לא מצא דברי הלכה המתבססים על מה שהתורה תובעת מפורשות: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", לכו לפני המחנה לכתחילה, היו אתם לדוגמה לעולם, ולא רק מגיבים לנורמות המתחדשות. לכל היותר אפשר למצוא זעיר פה זעיר שם חכמים המוטרדים מכך שהתורה עשויה להיראות מפגרת אחר העולם; אבל המטרה המפורשת של התורה, לקדם את המוסר, איננה עולה כשיקול להלכה באף מקום.

מה זה אומר עלינו? הכיצד, ברוב הקפדתנו לשמור על ההלכה, שכחנו לשמור את ההלכה? האם זנחנו את העיקר מרוב רצון לסייג ולהיזהר? מדוע נגזר על מי שמעלה את הדברים בקול רם למודעות ההלכתית להישאר בשולי מחנה הפסיקה ההלכתית האורתודוקסית הנורמטיבית? מה, בשם אלוהים, יכולה התורה לתת לעולם במצבה הזה, היום, כשם שנתנה אז? ומה מועילים כל דברינו על נצחיות התורה בעולם המשתנה, אם את מטרתה העיקרית אין אנו מעלים על לב?

אשמח לתגובות שיוכיחו את טעותי, וכאמור – לא בהגות ובפילוסופיה ובמחשבה, אלא בפסיקה רבנית של היום.