מקץ: סיפורי סביבונים

שנים אחרי שנאלץ לעזוב את ביתו מפני מאבקי ההעדפות בין הוריו, יחזור יעקב על טעות דומה, יעדיף בן אחד בגלוי, ויגרום להרס המשפחה. יש לו צידוק: הבן הזה הוא יתום, ובאין אם על אביו לתפקד גם כאם אוהבת. אבל לאחר מכירת יוסף מתפרקת המסגרת, יוסף איננו, יהודה נפרד מאחיו (אם כי שומר על קשר), יעקב שוקע באבלו, ודומה שהבית מפסיק לתפקד. ויכוח ראובן ואחיו במצרים מביע היטב את הדבר:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. אִם- כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ כֵן. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ -

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, המשפחה עודה תקועה בטראומה ההיא. לכאורה אין סיבה לקשר את הסיפור ההוא לאירועים שבפניהם הם ניצבים עכשיו. גם ראובן לא ראה במכירת יוסף סיבה של ממש, אולם הדבר מנקר בו, ואירוע עכשווי מצית בו מחדש את העלבון ההוא, שבו לא שמעו בקולו ורימו אותו, שבו למעשה ניטלה ממנו השליטה, המקום שבו התפרקה למעשה המשפחה. במצרים שוב מנסה המשפחה לפעול כגוף אחד, אולי בפעם הראשונה מאז אותו אסון; אבל הדבר אינו עולה בידם, אלא להיפך - מוביל לפירוק נוסף, בלקיחת שמעון ובנימין. לכן הזכרונות הרלוונטיים הם עדיין אותו אירוע ישן, אותו צל לא פתור הרובץ בין האחים, עשרים שנה מאוחר יותר. דומה ששום דבר לא התקדם ביניהם כל הזמן הזה. כשמנסים האחים לפייס את יוסף, ולעורר את רחמיו על אביהם הזקן, ובעצם עליהם, אין להם סיפור אחר לספר, אלא אותו המעשה הישן מלפני דור, כאילו לא קרה אחריו דבר בעולמם.

וכך ישובו האחים ויספרו את הסיפור שוב ושוב, ליוסף, לעצמם, ואחר כך ליעקב בשובם לביתם, ויסתובבו במעגלים שוב ושוב, ללא יכולת לצאת.

ראשון יפרוץ את המעגל יעקב. הוא זה שיטיח בפני האחים "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". גם אני פה, הסיפור הוא עלי, לא רק ליוסף עשיתם מה שעשיתם, אלא לי, אני, זה שהתחיל את הסיפור. אחר כך יאמר לראשונה " לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת". דומה שניתן לזהות פה השלמה עם מה שכבר נסגר, עם הדאגה לפרוייקט הבא, בנימין.

ורק עם עמדם שוב לפני יוסף, בפרשה הבאה, כשיחזור שוב יהודה ויספר את הסיפור, אבל הפעם במיקוד אחר, כשבמרכזו האב הזקן ולא הם עצמם, יתעורר הסיפור הישן שוב לחיים ויתבע לעצמו סוף. זאת הפעם, יספר יוסף את הסיפור, עד סופו, כשהוא מחזיר את האחים למרכזו, אבל עם משמעות אחרת (פרק מ"ה):

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי –

וסַפְּרוּ לו את סוף הסיפור, ובעצם את כל הסיפור מחדש. יש לסיפור סוף, יש לו משמעות.

*

אלף וחמש מאות שנה אחר כך, יבואו חכמים, מול חורבותיה העשנות של ממלכת החשמונאים, וישאלו את עצמם, לאן הלך הסיפור הזה? סיפור המרד, המלחמה, השיקום, מה עלה בסופו? האם נגזר גם על הסיפור הזה, כמו על כל כך הרבה סיפורים אחרים, להסתובב בעולם ללא סוף, ללא משמעות?

על כן, כשבאו חז"ל לספר שוב את סיפור החג, לא חזרו שוב על אותו סיפור ישן, אלא עמדו וסיפרו את סיפור פך השמן. וכך אמרו חכמים לחשמונאים: אתם, בעלי הנס, לא הבנתם את נסכם. לא ירדתם לסוף משמעותם של המעשים שעשיתם, ולסוף משמעותו של החג שתיקנתם. לא שחזור יש כאן, לא שיקום של מקדש שניזוק ונעזב, לא השלמה של חג סוכות שהוחסר. יש כאן גילוי של משהו חדש. יש כאן דבר שהיה גלום בהיוליותו במעשי דורות קודמים; יש כאן פך אחד, חתום וסתום, שסודו בתוכו, ואף חותמו הכוהן הגדול לא היה יכול לדעת לאן יגיע; יש כאן מציאת משמעות חדשה למקדש, הוצאתו מרשותו אל כל איש וביתו, אל רשות הרבים, אל הפרסום. יש כאן למעשה חילופי משמרות, מן הכוהן הנכנס אל הקודש אל החכם הבא מן העם ויוצא מביתו לרשות הרבים. יש כאן בריאה חדשה לגמרי.

ומני אז, חוזרים אנו וקוראים מדי שנה בשבת חנוכה את סיפור יוסף ואחיו, שכל עיקרו סיפור החוזר וסובב ומסופר שוב ושוב, כאותו סביבון שאנו מסובבים לאור הנרות, עד שמוצאים בו סוף סוף פנים חדשות וגואלים אותו מסיבובו.

ובכך, קבעו חכמים הלכה לדורות: לעולם לא ניתן להחזיר עטרה ליושנה, אלא רק להתקדם. לשון אחר: אין שבים אל תהילת העבר אלא אם מחדשים בו דבר. אין אדם נחלץ מתסבוכות חייו ומסיפורו הישן החוזר וסובב ולוכד אותו שוב ושוב, אלא אם יספר סיפור חדש לעצמו ועל עצמו. והוא הדין בעם שלם.

 

 

פיטר ברויגל האב: משחקי ילדים. ילדים משחקים בסביבון

 

 

 

 

(עוד לפרשת מקץ: http://misgav.blogspot.co.il/2011/12/blog-post_22.html)