ויחי: משחקי הרעב

מעולם לא היו בישראל שנים עשר שבטים. כלומר, היו, אלא שזהויותיהם התחלפו במהלך הדורות. בשירתו של יעקב בפרשתנו נמנים שנים עשר שבטים, כמקובל; אבל כמעט בכל מקום אחר במקרא המניה שונה. בדגלי המדבר אין דגל למחנה לוי, ואף מפקדם נפרד; ובמקומו נחלק יוסף לאפרים ומנשה. דגלים אמנם שנים עשר הם, אולם מחנות – שלשה עשר. כך קורה גם ברשימות ההתנחלות השונות בספר במדבר ואף בספר יהושע, שבהם נמנה מנשה כשבט אחד אבל נוחל כשנים, ובכן גם שם שנים עשר שבטים ושלש עשרה נחלות, אבל אחרות. דבורה מונה בשירתה עשרה שבטים, בהם מכיר וגלעד, ואין זכר לגד, שמעון, לוי ויהודה. משה בברכתו לבני ישראל אינו מונה את שמעון, ויש אצלו אחד עשר שבטים בלבד (למעשה גם יששכר אינו נמנה כשבט בפני עצמו אלא נכלל בברכת זבולון, ואולי נחשב כמשפחה מזבולון). בפרקי תהלים אחדים נזכר המונח ישראל ובצידו ארבעה שבטים (ס"ח: בנימין, יהודה, זבולון ונפתלי, או פרק ס', שאמנם אינו מזכיר "ישראל" אלא מזכיר "עמך", ומונה ארבעה אחרים – גלעד ומנשה, אפרים ויהודה).

החלוקה המשנית של יוסף לאפרים ומנשה שימשה כבסיס לשיטה שנשמעה רבות בחקר ישראל הקדום, בדבר ברית אמפיקטיונית של שבטי ישראל. מונח זה לקוח מההיסטוריה היוונית, והוא מציין ברית שבטים – שנים עשר בדרך כלל – מסביב למקדש. זו ברית שעיקרה פולחנית, והמספר שנים עשר נתפס בו כבעל ערך מקודש. עוררים רבים קמו על תיאוריה זו, ועיקרם סביב הנחת המקדש שבבסיס הברית, שאין לו עדות בכל תקופת השופטים ואף אחריה.

אולם האמת היא, כפי שנאמר כאן, שאף המניה הזו, של שנים עשר שבטים, איננה מקודשת, ולעתים קרובות הופחתה או הוגדלה. אפרים ומנשה אינם קבועים, יששכר אינו קבוע, לוי ושמעון אינם קבועים, שבטי עבר הירדן קובעים ברכה לעצמם. התודעה השבטית נזילה למדי. אף בימי השעבוד במצרים יש כנראה משפחות ישראליות שנשארו בארץ ואינן שותפות אף לתודעת השעבוד (דהי"א ז). אין לה מוקד טריטוריאלי מקודש אחד משותף לכולם אלא בתקופה קצרה של הממלכה המאוחדת. למעשה כבר תקופת ההתנחלות חוזה במזבח גדול של שבטי עבר הירדן המזרחי, שנותר על מקומו למרות משלחת המלחמה של שבטי ישראל המערביים בראשות פנחס. מלחמות אזרחים פורצות לפעמים בין השבטים השונים, כשם שהן פורצות בינם לשבטים אחים אחרים – מואב ועמון.

למעשה, אף ברכותיו של יעקב, שלכאורה מכירות בכולם כיורשיו, אינן מספיקות לקבוע תודעה משותפת וייעוד משותף. אברהם לא ברך את בניו כלל, ויצחק ברך את שניהם, והדבר לא מנע את ההכרה באחד ואת דחיית האחר. פחדם של בני יעקב מיוסף אחרי מותו משקף את התפוגגות הברית הזו, את הפחד מהדחייה והעדפת האחד, שוב, על פני כולם (מה שאולי הוביל למכירה עצמה; כמין הכרה עמומה בכך שרק אחד מרבים ייבחר, כפי שנבחר רק יצחק מבניו הרבים של אברהם משלש נשיו. האחים מרכיבים קואליציה זמנית להדחת החזק, מתוך תקוה מסותרת של כל אחד מהם שבסופו של דבר הוא זה שישרוד – ממש "משחקי הרעב"). לא די בכך שהברכה עצמה איננה מבשרת דבר, אלא יותר מכך – היא איננה ברכה לכולם. שבט אחד ננזף, שנים מקוללים, שנים מתברכים, ולגבי השאר מסתפק יעקב באיפיונם בלבד. מה ברכה יש ב"בנימין זאב יטרף" או ב"יששכר חמור גרם"? איפה הובטח לשבט אחר, מלבד יוסף ויהודה, נזר והשתחוויה? אף "דן ידין עמו" מכוון לשבט דן בלבד, הוא הוא "עמו".

הברכות, איפוא, אינן מהוות עבור הבנים סיכום והסכמה, אלא נקודת זינוק למאבקים עתידיים; ולמעשה, מעולם, כל ימי המלוכה, לא נוצרה תודעה לאומית של ממש בקרב שבטי ישראל. שופטים אחדים ניסו לעיתים לשפוך את שלטונם על סביבתם הקרובה, ולא יותר; יהודה מעולם לא השתתף במשחק השבטים של תקופת השופטים, ואף לא היה לו שופט כלל אלא אסיפת זקנים חזקה ומתפקדת. מלכים על ישראל משושלות שונות באו והלכו – מלך מבנימין, שני מלכים מיהודה, שנים מאפרים, כמה מיששכר (!), ועוד כמה אולי אף מעבר הירדן המזרחי. נסיונו קצר הימים של יהודה לשלוט בעם כולו לא צלח, כידוע, והוא נסוג עם פילוג הממלכה חזרה לעמדתו משכבר – שבט לבדד ישכון, עם שלטון משלו, שאינו משתתף במשחק ההפיכות הישראלי. זאת הפעם הוא סיפח אליו את שבט בנימין, שכמעט והוכחד ולפיכך היה חסר כוח פוליטי, ושמעון שלמעשה כבר נעלם מהמניינים השונים עוד קודם. זהותו השבטית של לוי היתה בעייתית תמיד. אפשר שתרם לכך העדר נחלה, ומכל מקום בשופטים י"ז אנו עדים לנער לוי שמציג את עצמו כבן יהודה; זהו שבט שנחלק למשפחות כבר בספר במדבר, ומהם נבחרה תת משפחה אחת לכהונה, מה שמגביר את הפיצול הפנימי בשבט ומחליש עוד יותר את זהותו וכוחו (גם כיום מחפשים הגבאים בנרות לוי לעליה לתורה, בעוד שכהנים יש בשפע).

ברור הדבר שאי אפשר לדבר במצב כזה על לאום. ובכלל, התודעה הלאומית הוא מושג מודרני למדי. כמעט בשום תקופה לא יכלה התודעה המעורפלת הזו, שמתבטאת בזכרון ההיסטורי המשותף על האב הקדמון והזקן שמת במצרים, ואחר כך בברית סיני, ליצור עם במובן המודרני של המושג. הנהגה כריזמטית וחזקה יכלה לעתים רחוקות להביא את הבליל הזה לפעולה משותפת, והיא כיבוש הארץ; אולם פעולה זו כמעט והתפרקה כבר בראשיתה (עם התנחלות שבטי עבר הירדן), ומכל מקום לא החזיקה מעמד אחרי עידן יהושע, לא יצרה התנחלות בארץ, לא יצרה גיבוש ולא שיתוף פעולה, אפילו לא צבאי.

עם זאת, ולמרות הכל, מושג "ישראל" הוא מושג עיקש, המופיע לאורך המקרא כולו, ומבטא בכל זאת תודעת אחדות ברורה, למרות כל הנאמר לעיל. ובכן, קערתנו הפוכה על פיה.

למדנו מכאן, שעם הוא מושג מצטבר, המורכב מרכיבים שונים הנוצרים בשלבים. יש בו מרכיב היסטורי – אב משותף. יש לו זכרונות היסטוריים: מאבקים שבטיים, חלקם מרים; מלחמות משותפות חלקיות או כלליות; חווית שעבוד ומסע במדבר (גם אלה אולי זכרונות חלקיים); טריטוריה; וכמובן, תורה. אף הגדרה פה איננה שלמה, אף אחת איננה מקיפה את כולם. אפילו המחוייבות לתורה איננה משותפת, ואין למחוייבות זו עדות של ממש במשך ימי המלוכה ולפניה, אלא להיפך – במות, עבודה זרה, אי חגיגת הפסח במשך רוב ימי המלוכה כעדות ספרי מלכים ודברי הימים. אבל מושג התורה, אי הנחת מאי קיומה, נאומו של אביה על הר צמרים (דהי"ב י"ג) ונסיונות ירבעם ליצור מרכז פולחן אלטרנטיבי בבית אל עם כוהנים, מעידים כולם על מושג של תורה ועל זכרון משותף שכולם חלקו, עם כל השוני.

מסתבר מכאן, שמקבץ התודעות החלקיות האלה בכל זאת כוחו רב לו ליצור עם ותודעה לאומית. אפילו זכרון עימותים פנימיים תורם את חלקו, ואיננו גורם להיפרדות סופית, אם קיימים המרכיבים האחרים. משקלו של כל רכיב משתנה במהלך הדורות, אולם המרק הזה הוא הוא שיצר בסופו של דבר עם, שהוא אולי הדבר היציב ביותר בהיסטוריה העולמית כולה.

*

אל תפחדו מפירוד. לא השד העדתי, לא הפוליטי, לא הכלכלי. הויכוח יכול להיות מר, ולעתים הרסני, אבל המרק הזה הפך עם הדורות להיות סמיך יותר ויותר, והצליח להתגבר אף על הבדלי שפות, מנהגים וטריטוריות הרחוקות זו מזו מרחק של חצי פלנטה. אנחנו כאן כדי להישאר.