היכן
שוכנת אור כשדים? במחקר לא מוכרת עיר בשם זה. יש העושים את השם "אור"
לעיקר, ומחפשים אותה בתחומי דרום מסופוטמיה, בקרבת המפרץ הפרסי, בעיר השומרית אור;
על פי זה "כשדים" הוא כמין הערת זיהוי מאוחרת, המסבירה לקורא בן הזמן
לאיזו עיר הכוונה, ומפנה אותו לתחומי ארץ הכשדים. ויש הרואים בשם "אור כשדים"
שם אחד, ומזהים את העיר "אורקש" שבצפון סוריה, מזרחית לחרן, כמקום מוצא
המשפחה.
מחלוקת
אחרת נחלקו רמב"ן ואבן עזרא בדבר מקום הולדתו של אברהם: האם אור כשדים היא או
שמא חרן, שכן דברי ה' "מולדתך ובית אביך" לכאורה נאמרו בחרן. במקרה זה
לא מדובר במחלוקת על זיהוי אתר, אלא בפירוש המקראות, אולם כך או כך לפנינו שתי
שיטות בדבר מוצאו של אברהם: האם מדרום מסופוטמיה או מצפונה, האם מהתחום השמי מזרחי
או מהתחום השמי מערבי.
בשני איזורים
אלה ישבו ממלכות שנבדלו זו מזו בתרבויותיהם ובלשונותיהם, וגם משפטיהם שונים היו.
ממלכת
בבל של תחילת האלף השני לפנה"ס, שישבה בדרום מסופוטמיה, נודעה בעולם כולו
כאימפריה גדולה, ומבין מלכיה התפרסם במיוחד חמורבי. מלך זה, ששלט ככל הנראה במרוצת
המאה ה18 לפנה"ס, הוא זה שפרסם את קובץ החוקים הקרוי על שמו. חוקים אלה יש
בהם קרבה רבה לחוקי התורה, וביניהם יש גם חוקים שעל פיהם מוסברות פרשיות לא מעטות
בסיפורי האבות עצמם, דוגמת האשה הנותנת את שפחתה לבעלה ומאמצת את ילדיה של אותה
שפחה. תרבות זו היא שסיפרה סיפורי בריאה ומבול שקרבתם לסיפורי התורה ידועה.
חמורבי לפני אל הירח: אסטילת חמורבי
מקום
מוצא זה, אם כן, עשוי לתת רקע מסתבר לכמה וכמה מסיפורי התורה והאבות בפרט. אם זהו
המקום, עלינו להניח שמשפחת תרח היתה בת התרבות העירונית המפותחת של דרום
מסופוטמיה, ומסיבה כלשהי החליטה לשנות את ארחות חייה, לפתוח בחיי נדודים, להגר לחרן
הרחוקה ולשנות את לשונה. ואם אכן כך הדבר, כי אז אברהם הפך כיוון באופן קיצוני. הוא
איננו עירוני בשום אופן, איננו עוסק במסחר, ולעולם לא יגלה כל עניין באותו איזור
מרוחק.
לעומת
זאת, זיהויה של צפון מסופוטמיה כמולדתו של אברהם מעמיד אותו בתחומי תרבות אחרת.
בפרת התיכון ישבו ממלכות בעלות זהות שונה. מארי, המפורסמת שבהן בתקופה זו, נשלטה
על ידי שושלת מלכים ממוצא שמי מערבי. שפת השליטים –לא השפה הרשמית שבה נכתבו
התעודות עצמן, אלא זו המשתקפת משמותיהם - לא היתה האכדית המדוברת בבבל, אלא גילתה
קרבה דוקא לשפות שהילכו במערב המזרח התיכון, ובהן העברית והארמית. המחקר היום
מגדיר את אותה שפה כאמורית, על שם הקבוצה האתנית שבלטה בתחומי הממלכה. בממלכה זו
ובשכנותיה אנו מוצאים הרכב חברתי שונה מזה של ממלכות דרום מסופוטמיה היציבות,
ובמקום חברה עירונית ואחידה יש כאן גם יסודות נודדים אמוריים וגם יסודות עירוניים אכדיים
המקיימים ביניהם יחסי גומלין מסובכים. כמה וכמה מהתפיסות החברתיות משותפות למארי
ולמקרא, דוגמת הרכב השבט ובתי האב, ירושת הנחלות, ואף נביאים ונבואותיהם.
חורבות מארי
זיקה כזו
הופכת את הגירתו של תרח לחלק מגל נדודים מערבה שרווח אז במזרח הקדום, ומעמידה את
אברהם לא כפליט של תרבות עירונית שאולי צררה אותו, כפי שמרמזים חז"ל בסיפורם
הידוע על כבשן האש, אלא כנציג של חברת נודדים, וכאחד המכובדים שבה. הוא ראש בית אב
נודע ועשיר, בעל קשרים בחרן ובנחור, שעושה דוקא את הדרך ההפוכה – לא מהעיר אל
הנדודים אלא מהנדודים אל הארץ המובטחת.
*
המחלוקת הזו
איננה רק מחלוקת גיאוגרפית, ואף לא מחלוקת בפרשנות פסוקים. האיש אברהם, היוצא מכל
אחת מהערים האלה, איננו אותו האדם.
מאור הדרומית
יצא אברהם אחד, שהוא "אברהם העברי", כפירושם של חז"ל, העומד מצד
אחד וכל העולם מהעבר האחר. זהו אדם המנתק כל קשר עם עברו, וכל ארחות חייו הפוכים
לארחות חיי מקום מוצאו. עימותיו (המדרשיים) בעלי הגוון הפילוסופי עם אביו, שכניו
ומלכו הם שהפכו אותו לאבי המאמינים. והאמונה שהוא אביה נושאת בקרבה זכרון צרוב של
מאבק אידיאולוגי, עד מסירות נפש, מאבק המוכן לשלם מחיר יקר של עקירה ממקום ההולדת
ומבית האב. עיקר בחירתו של אברהם באה מהמאבק, ולקורות חייו מצמידים חז"ל
פעילויות שונות של הפצת אמונה בקרב עמי האיזור הטועים.
אולם
מאור הצפונית יצא אברהם אחר. הוא משנה את מקומו, אבל דפוסי חייו ממשיכים עקרונית
להתקיים גם במקומו החדש. על פי פשטי המקראות אין מאבקים ולא שליחות גלויה של הפצת
אמונה בחייו של אברהם הזה, והוא דוקא האדם הסולד מעימותים. "עברי" הוא
מונח שאיננו מציין את תכונתו אלא את מוצאו, ובחירתו בידי האלוהים אינה תוצאה של
מלחמות אמונה, אלא של היותו מצווה "את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט",
בשל היותו ראש בית אב שהנהגתו היא למופת מוסרי. לא ה"נגד " מאפיין את
האברהם הזה, אלא הבעד.
יש רגלים
בפירושי הכתובים גם לאברהם הזה וגם לאברהם הזה, ואף האמונה הישראלית מכילה את שני
טיפוסי המאמינים האלה. אנו, כקוראי מקרא וכתלמידי חז"ל, צאצאי שני האבות האלה
גם יחד, אולם בידינו הדבר, להכריע מי בראש. ושמא אין צורך בזה.
18 תגובות:
ישנה כמובן האופציה השלישית, העיר אורפה הסמוכה לחרן וממנה יצאו האורפלים שבית הכנסת שלהם עומד עד היום ברחוב בצלאל בירושלים. לפני השיגעון המוסלמי הטורקי, הם עשו מאורפה עיר תיירותית שהתהדרה באברהם אבינו וסחבה לשם תיירים מכל הדתות המאמינות בתנ"ך. היום זהו איזור קרבות כורדי-טורקי וגם סמוך לסוריה הבוערת.
אהבתי.
אהבתי את רעיון שני ה"אברהמים". ואפשר להוסיף עליו רובד נוסף של כפילות: בכל עקירה מתקיימים, זה לצד זה, ההליכה מ- וההליכה אל- . לאיזה מהם קרוב יותר אברהם?
כמו בשאלת דמותו/מוצאו של אברהם, אפשר לומר ששניהם מתקיימים בו. ובכל זאת, אם צריך להכריע ביניהם, נדמה לי שאברהם שייך לסוג ההולכים מ-. זהו הציווי הברור שמוטל עליו: "לך לך מארצך ומבית אביך". היעד, לעומת זאת, אינו מוגדר, אלא רק מצויין בצורה מעורפלת - "הארץ אשר אראך", ומתברר רק בהמשך הדרך. מלכתחילה, זה איננו מחוז חפץ נחשק. אולי משום כך אברהם אינו מצליח ליצור קשר רגשי חזק עם הארץ, ומייד בהתעורר הקושי הראשון - הרעב, הוא שוב הולך מ-.
התחושה הזאת של תנועה מתמדת קדימה, לעבר יעד חדש, אופפת את כל הפרשה והופכת למשהו בסיסי מאוד בתולדות העם היהודי. לא בכדי האירוע המכונן שלנו הוא דווקא *יציאת* מצריים, ולא ההגעה לארץ.
כלומר, אנחנו חסרי שורשים בהגדרה? ומנין בכל זאת הכיסופים לארץ? מיצחק? זה נותן לו מקום מאד מעניין בשלשת האבות הזאת.
אל מול הנוכחות המתמדת של יהודים בחזית של כל מהפכה או שינוי, נראה שאכן "היהודי הנודד" טבוע עמוק ב-DNA שלנו.
יצחק, הניצול, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הטראומה שעבר גורמת לו להעמיק שורשים במקומו הבטוח. והארץ, מצידה, גומלת לו במאה שערים.
התיאוריה על אור הצפונית (עיין גרינץ , מוצאי דורות, עמ' 71-69) פותרת בעיה של סתירה כביכול בין בראשית יב שם יוצא אברהם מחרן לבין בראשית טו בו מדבר ה' על הוצאתו של אברהם מאור כשדים(טו,ו). ההבדלים בין הצפון לדרום, בין אם הם גדולים בין קטנים, בין כאלה הקשורים באורחות החיים ובין אלה הקשורים בתרבות, עדיין אינם מספיקים כדי לפסול את ההנחה שגם אברהם שיצא מאור הצפונית היה אידיאולוג לא קטן. לטעמי, הציווי האלוקי "לך לך" היה בגדר פעולת חילוץ עבור אברם שבנפשו לא התאחה עם העולם האלילי ששלט בצפון כמו בדרום. יש רגלים לדבר שאברהם לא התאחה עם העולם האלילי כבר בשלב מוקדם מאד בחייו. התיעוב שתיעב את העולם האלילי הוא שחיבר אותו בכל מאודו ונפשו עם הציווי "לך לך"(דבר שאיננו מוריד מגדולתו אלא מקדים אותה לציווי זה).
ועוד, לעניות דעתי, אדם שמתעמת עם עובדי עבודה זרה בצורה חריפה איננו חייב להיות אדם שאיננו סולד מעימותים. לעתים הסלידה מעימותים מובילה אדם להיאבק ולהתעמת באופן חריף עם מנמיכי צלם האלוקים שבתרבות האנושית, מתוך ראייה ארוכת טווח שאם לא יעשה כן, ייאלץ להיאבק פעמים רבות יותר, ואולי אף בסביבה מושחתת יותר.
כדי לממש את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, שלפי פרופ' ויינפלד פירושה חסד ורחמים, יש צורך במאבקים לא פשוטים. לעתים ההתנזרות מדרכים שאין בהן חסד ומשפט היא סוג של מאבק לא פשוט. העובדה שאפילו אחרי מות אשתו שלח אברהם את עבדו הרחק מכנען כדי להמשיך את השושלת, מעידה על התהום שהיתה פעורה בין אברהם לבין התרבות האלילית, ואין זה משנה אם היתה זו בצפון מסופוטמיה, בדרומה, או בכנען. ובל נשכח מה אמר אברהם בעימות חריף עם מלך סדום ברגע שצפוי היה שאולי ידבר אחרת: "הרמתי ידי אל אל עליון קנה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". (יד, 23-22)... "ולא תאמר" – רוצה לומר כפי שאני מכיר אותך שאתה כפוי טובה סדרתי. ..
לטעמי "ויקרא בשם ה'" (בראשית יב, 8) היא פעולה של הפצת האמונה.
ולעניין ארץ ישראל ואהבת הארץ של אברהם אני מקבלת את דבריו של רש"י לבראשית יב 10 לפיו למרות שהרעב סימן לאברהם את הדרך החוצה כדי לשרוד, וזאת – מיד עם הגיעו לארץ, הוא לא הרהר אחר ההבטחה האלוקית שהארץ שלו. לא מצאתי אוהב ארץ ישראל גדול מאברהם. יצחק הוא שלוחה של אברהם מבחינה זו, עם סגנון משלו וייחוד משלו. אהבת הארץ נבעה מהעובדה שהיא היתה שלוחה של אהבת ה' שלו. מבחינה זו כל מי שבא אחריו הוא תלמידו.
תוספת קטנה
ושימו לב: אברהם שלח את עבדו מחוץ לארץ כנען כדי לקחת לו אשה מבני משפחתו, לא מכל המשפחות אשר שם.
אני לא חולק על כל זה, אבל זו בדיוק השאלה - במה הוא היה "אידיאולוג לא קטן". האם במלחמה הרעיונית נגד עבודת האלילים, או בהיבט הפוזיטיבי של חסד ורחמים. לאורך ספר בראשית אין ולו מאבק אחד שאברהם מנהל כנגד האידיאולוגיה האלילית או אמונותיה. מה שאת מציינת, אינם מאבקים. הביטוי החריף ביותר שהצלחת למצוא בספר, אצל מלך סדום, מעיד על כך. ברור שהוא מאמין בדברים אחרים מאשר שכניו, זו אינה שאלה כלל.
בתור נודד שאינו מוצא את ביתו אני מוצא את הפוסט (ואת התגובות) נהדר.
שלום חגי,
שכחתי לשבח אותך על ידיעותיך הרבות בענייני המזרח הקדום ועוד.
לגבי הערתך, אני תלמידתו של הרמב"ם שעבודת אלילים גופה קשורה בקשר גורדי עם חוסר מוסר וכזב רוחני.
עיין ערך איזבל עובדת הבעל שביימה משפט שקרי מזעזע לנבות.
סדום היא סדום היא סדום. זוהי עיר שהמוסר שלה על הפנים ובוודאי גם המוסר של מלכה. בדרכו של הרמב"ם זוהי שלוחה של האלילות. לעניות דעתי, חוסר מוסריות בסיסית מובילה אל הפולחן האלילי. מה שאי אפשר לדעת בבירור בוא האם סדום היתה משבעת עממי כנען. הבעיתיות כאן נובעת מהכתוב בבראשית י, יט:"וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד-לָשַׁע".
שאלות לדוקטור רחמן: מדברייך עולה שאין צורך לכתוב במפורש את עניין עבודת האלילים, כי היא מסתברת מאליה. האמנם הזיהוי עובדי אלילים= אנשים לא מוסריים בהכרח עובד גם הפוך, כך שכל מי שעולה בעיה מוסרית מהתנהגותו הוא עובד אלילים?
האם מעשהו של דוד כלפי אוריה החתי (ללא הפלפולים המאוחרים שנועדו להכשיר אותו) אינו ליקוי מוסרי חמור לא פחות מזה של איזבל?
ואיפה זה שם אותו, לשיטתך?
אבי, גדלי-הו רחמן זצ"ל, לימדני שנכונות משפט איננה אוטומטית הוכחה לנכונות המשפט ההפוך. לדוגמה: המשפט: "אם יורד גשם, המדרכה רטובה", איננו מוכיח את נכונות המשפט ההפוך: "אם המדרכה רטובה, סימן שירד גשם", משום שהמדרכה יכולה להיות רטובה מסיבות אחרות. והוא הדין כאן:כשאדם עובד עבודת אלילים בכל מאודו, הוא רחוק כמטחווי קשת ממוסר ( אף כי מתוקף הבחירה החופשית ואם יתאמץ מאד, לא אפסו סיכוייו). לעומת זאת, אם אדם חטא בחטא מוסרי, אפילו כבד, אין פירושו בהכרח שהוא בגדר עובד אלילים, אולם כן פירושו שאם לא ייעצר ויעשה תשובה, הוא עלול להגיע למדרגה הזאת. המהות של האלילות היא מצב נפשי, היערכות רוחנית ושחיתות בפועל. לעתים, עובד האלילים שהפולחן הוא לחם חוקו עשוי להיות אלילי פחות במכלול ישותו. יש תיאור של עובד אלילים כזה בספרו של הרמן מלוויל "מובי דיק"). רמב"ם מציין שהגיע למסקנותיו בדבר הקשר בין אלילות, כזב ושחיתות לאחר שקרא את כל ספרי העבודה זרה בתקופתו.
במקרה שלפנינו מדובר בעיר שנאמר עליה "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד"(יג 13) אלא שדינה נחתם על החטאים החברתיים הקשים. בל נשכח שאלילות היתה לחם חוקם של כל העמים אז.
יחד עם זאת, לענישת סדום הקדים ה' עיכובים והשהיות (עייני מאמריי על הסיפור על סדום ועמורה בתוך ספרי "הסיפור בכתבי הקודש").
כאן צריך להזכיר את ספר איוב לפיו לא כל מי שמוכה, חטאיו נובעים מחטא. אני מציינת זאת כי ברור שבן תמותה רגיל איננו יכול לסקור את כל הסיבות לכל העונשים בעולם ולכל הכאבים, אך התורה לא נכתבה על ידי בני תמותה. כך אנו מצהירים בכל פעם שאנו קוראים בתורה על פי ה' ביד משה. זוהי קבלת אבותינו מדורי דורות ועליה קידשנו שם שמים במהלך כל הדורות.
לגבי אוריה ודוד:לכאורה הדברים דומים: אחאב גזל את כרם נבות,ואילו דוד - את כבשת הרש.
השונה:
1. הרקע שקדם: דוד מתואר כמי שעשה משפט וצדקה עם עמו (שמואל ב ח 15) ואילולי כן לא היו תולים בו את התקווה לאחרית ימים טובה, ואילו איזבל רצחה נביאי ה' רבים, ואין עדות למעשים רצופים טובים שלה.
2. איזבל ארגנה את רצח נבות במשפט מבוים שקרי, כאילו היא עושה זאת בשם החוק בישראל, היא שסעה את גדולי העם נגד נבות והחטיאה את כולם. לעומתה, דוד עשה זאת בסתר ("כי אתה עשית בסתר"- שמואל ב' יב 12) ולא ניסה להעמיד פנים שעשה מעשה תקין.
3. אצל דוד היה מאבק פנימי ולכן ביקש מאוריה לעלות לביתו בניסיון לסכל את עצת יצרו, וגם שלח אחריו את משאת המלך (שמואל ב' ,יא 8).
4. דוד כשנמשך אל בת שבע, לא ידע מראש שהיא אשת אוריה החתי. איזבל ידעה גם ידעה במי המדובר ומהי טענתו ולא נמשכה אל החטא אלא יזמה אותו.
5. גם אחרי מעשה דוד וגם אחרי רצח נבות הופיעו נביאים בסמוך למעשה ונבאו על עונש, אבל ברור מדבריהם כי דוד יש לו דו שיח עם הקדוש ברוך, מה שאין כן איזבל. אי הסליחה לאיזבל מעידה שלא היה שום צד מקל במעשיה ובמחשבותיה. לעומת זאת, לאחאב ה' סלח רק בחייו, ולא לבניו, משום שהשפיל עצמו והודה בחטאו.
6. דוד המלך גם בתקופה של כישלונו הגדול ביותר, אמר שאולי ה' יחיה את הילד. הוא צם ובכה ושכב לארץ (שמואל ב, יב, 21,16) וכששמעי בן גרא קלל אותו הוא ספג את הקללות מתוך הכנעה והודאה בחטאו כי רב.
כמה אנשים רמי מעלה מעזים להודות בחטאם כדוד? משום כך נאמר בספר מלכים ב טו 5: " אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא-סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי".
תיקון קל:
כתבתי: כאן צריך להזכיר את ספר איוב לפיו לא כל מי שמוכה, חטאיו נובעים מחטא
הנכון: כאן צריך להזכיר את ספר איוב לפיו לא כל מי שמוכה, ייסוריו נובעים מחטא
Regarding the statement that Avraham Avinu did not involve himself in commerce, Rav Yoel Bin-Nin disagrees with this in an article in Volume 25 of "Megadim". He shows that Avraham was already a merchant before he received his "Lech L'cha" command because he brings his "r'chush" with him to Eretz israel which apparently was quite substantial. Rav Bin-Nun points out that Avraham was NOT primarily a shepard, but most of his parnasa came from commerce, and the flocks were a secondary business. This would explain why he and Lot had to separate, there wasn't enough business for both of them and Lot decided to set up business in Sedom instead. In this week's Parsha, "VaYera", Rashi states that Avraham left the area of Hevron for Gerar because after the destruction of Sedom and 'Amora there were fewer people around to do business with.
Rav Bin-Num points out that Yitzhak Avina voluntarily gives up his family's business to become a farmer rooted in the land, much more so than his father...His father left the country during the first famine, but Yitzhak was not allowed to leave during his famine. A businessman can move around more easily than a farmer whose main possession is his land which he must stay attached to.
Yaakov goes back to being primarily a businessman and herder and he goes into galut at the end of his life, not attached to the land.
Dear Yaakov,
About Abraham parnasa I know only one thing: He earned it honestly...
למדנו המשכילים:
האם אין בשתי נקודות המוצא הללו - אור כשדים במסופוטמיה דווקא וחרן אשר בצפון סוריה לחבר את עליית אברהם ארצה שתי הגלויות ?
כמובן יש לצאת מנקודת הנחה כי הסיפור נערך בתקופה מאוחרת ונועד לסמן את הדרך (תרתי-משמע) לשבי ציון ההולכים סחור סחור במעגלי ההיסטוריה החוזרת של העם.. גם מבחינה גאוגרפית...
יש לצאת מנקודת הנחה? מדוע? כל מציאות החיים המשתקפת מהריאליה של סיפורי האבות היא של תקופת הברונזה התיכונה, ממפת ארץ ישראל של כתבי המארות ועוד. ודאי לעניין ההרכב החברתי המשתקף ממארי, ולמצב המשפטי שהזכרתי בפנים התואם גם הוא לברונזה התיכונה. שום דבר בסיפור איננו קושר אותו למציאות מאוחרת, ההיפך הוא הנכון. בתרופת שבי ציון לא היו מזכירים את אור, שכבר אינה קיימת, אלא את בבל, וודאי שלא את חרן. ואם כבר הזכרתי את גרינץ, הוא זה שטען שהכינוי "כשדים" כבר לא קיים מסוף המאה החמש עשרה, והחליף אותו הכינוי "כלדים". בקיצור, אין שום רגלים לסברה הזו.
הוסף רשומת תגובה