רוז'דא

בערוב ימיה, הלכו הגבולות בהכרתה של אמי והטשטשו. פרצופים ושמות התערבבו אלה באלה, יחסי קרבת משפחה לבשו פנים חדשות, אירועים התנתקו ממקומם בזמן וצפו להם ערפיליים. לעתים גם חפצים ושימושיהם לא היו מובנים מאליהם. לא תמיד, לא בכל, אבל עולם ההקשרים הלך והתפוגג.

כנגד זאת, הלכו חושיה והצטללו. גווניו השונים של הירוק בגינה הקסימו אותה. כל שלט חוצות זכה לעיונה, ובמהלך נסיעות מביתה לביתנו היתה קוראת את כל השלטים והכתובות על הבניינים, נהנית מהצלילים ומהאסוציאציות, מחפשת שמות מוכרים. המילים מצאו חן בעיניה. דברים יפים קסמו לה כפי שלא קסמו לה מעודה. כגודל שנאתה את הזיקנה כך היה גודל התמוגגותה מתמונות תינוקות. פרחים העתיקו לעתים את נשימתה מיופי. הילדה, שמעולם לא חדלה להיות, נשאה את ראשה והתפעלה מהעולם, שאותו ראתה בחדות ובצלילות של ילדים.

בעונה הזו היינו מביאים אותה לביתנו, ופותחים את הדלת המובילה לגינה. לעיניה נגלה העץ שעומד במרכז הדשא, כולו עולה באש פריחה אדומה (למעשה פירות), זוהר באור הרך של הסתו, וצמרתו חופה על כל סביבתו. אמא היתה נעצרת על סף הדלת, נתמכת בידה האחת על השולחן, ובידה השניה מכסה על פיה בתדהמת התפעלות, עיניה מתרחבות למראה היופי שהטבע מפזר באדישות. "רוז'דא", היתה אומרת, כלומר צבע חלודה (בהונגרית), אבחנה מדוייקת, כהרגלה. "מלך הגינה" היא קראה לו.

מחר חל יום הזכרון השלישי של אמא. מחר נביא לה, רבקה ואני, ענף רוז'דא ממלך הגינה להניח על קברה. היא תשמח.

 

 

 

(עוד על אמא, מהשנה שעברה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_30.html)