רות: סיפור פשוט

מגילת רות היא הקטנה שבין חמש המגילות. קריאתה בשבועות קיבלה טעמים רבים: החסדים העומדים במרכזה הם כסמל לתורה, שהיא תורת חסד. המצוות התלויות בארץ, המתקיימות בה, מאפיינות את תקופת השנה, ימי הקציר. אף ייחוסו של דוד המלך, שעל פי מסורת חז"ל נולד ומת בשבועות, מתקשר לחג. גם סיפור גיורה של רות עומד בזיקה לקבלת התורה הקולקטיבית של ישראל בצאתם ממצרים.

מהבחינה ההיסטורית מעמידה המגילה את עצמה בימי שפוט השופטים, שהיא תקופה שלא נזכרה בהכרח לטוב בתולדות ישראל. מסורות מסויימות מימי בית שני – מסורות היהדות ההלניסטית, המתבטאות בתרגום השבעים - העמידו אותה בסדר ספרי המקרא בהמשך לספר שופטים, ויצרו בכך סדרת ניגודים והשלמות המקשרת בין ספר שופטים לספר שמואל. סיפורי המשפחה (בניגוד לסיפורי השופטים השבטיים), החותמים את ספר שופטים (י"ז – כ"א), מציגים מודלים של משפחות מעוותות, ובהן גניבה של בן מאמו, בגידה של פילגש בבעלה ובגידה חמורה בהרבה שלו בפילגשו, סיפורי גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. הסיפור הפותח את ספר שמואל מציג את סיפורה של משפחה אחת, נורמלית למרות הבעיות השכיחות שלה, העולה לרגל, מאמינה ותומכת, שמתוכה יצמח ממליך המלכים. בין אלה לבין זו נכנס סיפורה של רות, המהווה ניגוד של ממש לרוב סיפורי ספר שופטים, וכמין הכנה לספר שמואל. רות מקימה משפחה שנהרסה, והיא עושה זאת על ידי אהבה ואמונה, ומניחה בכך את היסוד למשפחת המלוכה העתידית, שתעמוד במרכז ספר שמואל.

פשטותו וממדיו המצומצמים של הסיפור מאפשרים לנו במסגרת זו לעבור על כל המגילה, לסקור את המבנה המיוחד שלה, וכן כמה מן הנושאים העיקריים הנידונים במסגרת לימוד הספר הזה, בפרשנות ובמחקר.

רקע המגילה

הריאליה המשתקפת מתוך תיאורי המגילה היא פסטורלית; ארץ חיטה ושעורה, העיר היא עיר חקלאית, נכבדיה בעלי אדמות העובדים בגורנם. הסחר איננו מפותח כלל, וקניינים נחתמים בשליפת נעל, ולא בכתיבה וחתימה. שער העיר הוא המקום שבו מתנהלים חיי התושבים, ונכבדי החברה הם הזקנים. נשים בודדות מתקשות להתפרנס, אף אם יש ברשותן הפורמלית שדה, ולנעמי היה שדה, כפי שמעיד בועז עצמו – "חלקת השדה אשר לאחינו אלימלך מכרה נעמי" (ד 3). עם זאת, נראה כי לאלמנה היו זכויות ירושה מסויימות (בניגוד להלכה הרווחת בישראל המאוחרת יותר). אמנם, אין זה מקרה יחיד במקרא – גם האשה השונמית כנראה ירשה את שדה בעלה הזקן אחרי מותו, והוא נגזל ממנה (מלכים ב ח 1-3). בכלל, מעמדן של הנשים נראה כעצמאי למדי, איש אינו תמה על הליכתה של רות לבדה ללקט בשדה, הנשים הן המסבבות את ענייני הזיווגים והנחלות, למרות שהגברים הם בעלי הסמכות הפורמלית. זוהי תכונה האופיינית כנראה לחברה כפרית, שכן בחברה העירונית החוק ממוסד הרבה יותר, היחסים פורמליים יותר, ובחוק הפורמלי של התקופה בודאי שיש יתרון לגברים בכל עניין. אין כל זכר במגילה למלוכה או למשטר מרכזי אחר. עניין הזהות הדתית אינו מהווה בעיה, שכן מושג הדת והלאום אינם נפרדים כלל. כנגדו דומיננטי הרבה יותר מושג הנחלה.

על כל הנתונים האלה יורחב בהמשך, אולם כבר כאן ניתן לומר כי כל המרכיבים האלה מתאימים מאד לכותרת המגילה, "ויהי בימי שפוט השופטים", התקופה הקדם-מלוכנית, שבה החברה עדיין היתה בתהליך התנחלות, החקלאות הפשוטה עמדה ביסוד חיי הכלכלה, ואין זכר לתרבות ספר כלשהי. נתונים אלה עומדים בסתירה למסקנות אחרות, הנשמעות במחקר המגילה, הנסמכות על ניתוחים לשוניים, והמוצאות בה ביטויים הקרובים יותר לארמית וללשון חז"ל. מחקרים אלה נוטים לתארך את כתיבת המגילה לתקופה מאוחרת הרבה יותר, והדבר תואם את רצונם למצוא במגילה פולמוס נגד הרחקת הנשים הנכריות, שהוא פולמוס שהתלקח במלוא עוזו בימי שיבת ציון, וגם על כך ידובר להלן. כל אלה הן עדויות חיצוניות, במקרה הטוב. במגילה עצמה אין כל עדות לאיחור, לא ברקעה, לא בנושאיה ולא בעיצובה.

חובטים חטים: מצרים, 2500 לפנה"ס

מאפיינים – בין אסתר לרות

כדי לעמוד על מאפייניה של המגילה, דומה שקל יהיה יותר לבחון אותה על רקע מגילה אחרת, הדומה לה מבחינות מסויימות ומנוגדת לה באחרות, הלא היא מגילת אסתר. שתי המגילות הן סיפור, בניגוד לשלש האחרות, שהן שירה או דברי חכמה, ושתיהן נקראות על שם אשה העומדת במרכזן. אך בעוד אסתר היא מגילה שכולה המולה, משתאות, מזימות, יצרים, משרתים מתרוצצים, שרים תככנים, עיר והמונה ומהומת מלחמה, הרי שרות היא מגילת הכפר והשדה, שקט ושלוה חרישית, איפוק ועידון, אמון הדדי ושמחת קטנות היום יום. בשושן והמונה האדם הבודד הוא אנונימי, ואם לא תגיד אסתר את עמה ומולדתה לא ידע איש את מוצאה, אף לא בחצר המלך שכולה אזנים לכותל; אבל בבית לחם יהודה אין מי שאיננו מכיר את הנערה המואביה השבה עם חמותה ואת סיפורה. אפייני הדבר, שבעוד שבמגילת אסתר עיסקאות נכתבות ונחתמות בחותם המלך, במגילת רות עיסקאות נעשות בעל פה ובשליפת נעל, ללא צורך במעמד סופרים רשמי, ישירות וגלויות. משרתיו של אחשורוש אינם מחמיצים הזדמנות לשים רגלים ואף להביא למותם של מי שנדמה שחולשתו תחזק אותם עצמם, ולעומתם נעריו של בועז כל כולם רצון לעזור. חצר המלך הפרסי משופעת בריבוי נשים, ובאוסף בתולות, הבאות בערב אל הארמון ושבות בבוקר אל ההרמון, וסריסים מפרכסים אותן; ובבית לחם אשה אחת, אלמנה צעירה וקשת יום, הרוחצת ושמה שמלותיה ויורדת בלילה אל הגורן ושבה לפנות בוקר לבית חמותה, ואין רואה. המלך אחשורוש, כטוב לבו ביין, מבקש להראות את אשתו קבל עם, בכתר מלכות, ולפי המדרש בעירומה, לפני כל שריו; אבל כטוב לבו של בועז ביין אנו מוצאים אותו לבדו, בגורן, במקום עבודת יומו החקלאית, ואת האשה שהוא מוצא להפתעתו למרגלותיו, לבושה במיטב שמלותיה הכפריות ("שמלותיך" קרי, אבל "שמלתך", האחת והיחידה, כתיב (ג 3)), הוא מבקש להסתיר מעין כל, לבל ייפגעו כבודה וכבודו.

הצד האחד המשותף בין שתי המגילות הוא דוקא דמות האשה שבמרכז: שתי הנשים, רות ואסתר, אין דעתן נוחה ממעמדן במרכז הסיפור. אסתר נדחפת בעל כורחה אל לב עולם התככים הפרסי, וגם אז היא מזמנת משתה לשלשה אנשים בלבד, בניגוד בולט לכל המשתאות הראוותניים שבשאר המגילה. רות אף היא עושה כמצוות חמותה, לרדת אל גורנו של בועז בלילה, אבל בלי מילים, בניגוד לדיבוריה הלא מעטים בתמונות הקודמות בבית נעמי ובשדה בועז, דבר המעיד על פסיביות ואולי אף אי נוחות. צניעותה של אסתר מובלטת על רקע האקסטרווגנטיות של כל סובביה, וכל מגילת אסתר כולה ניגודים, צבעים עזים וכמעט פסיכדליים, מהפכים ומעברים חדים. צניעותה של רות בולטת דוקא על רקע חיוביותם הבסיסית של כל דמויות המגילה, וכל מגילתה כולה השלמה, יד ביד, רצון טוב, צבעים רכים של תמונת נוף.

דבר נוסף הבולט על רקע השוואה זו היא המשפחתיות. אסתר היא יתומה, ואף מבית דודה המאמץ היא נלקחת, ואף בביתה החדש קשה מאד לראות משפחה: הרמון מלא תככים, שסכנת מוות צפויה בו אף לאשה מיד בעלה המלך, איננו תחליף לשום מסגרת משפחתית. מרדכי מוצג בתחילת הסיפור דרך שושלת אבותיו, אבל נשאר לבד בסוף הסיפור, ונצחון עמו מושג על ידי הרס המשפחה השלמה היחידה בסיפור הזה, היא משפחתו של המן. הפכו של דבר במגילת רות. הסיפור מתחיל גם הוא בהרס משפחה ובמות ראשיה, אבל כולו חותר לעבר הקמת המשפחה מחדש, חידוש שם המתים, גאולת הבודדים. רות מוצאת את בועז, בועז את רות, ונעמי את עובד, הנכד החדש שיכלכל את שיבתה. פסוקי הסיום של המגילה מעבירים לפנינו, אחרי המשפחה התלת דורית שעמדה במרכז המגילה, את המשך השושלת עד הדור החמישי, דוד.

 רות – גוסטב דורה

מבנה המגילה

המגילה בנויה במיטב המסורת של הסיפור המקראי, מתמונות תמונות מעוטות משתתפים, המתוארות באמצעות פעולות ודיבורים, ללא תיאורים מיותרים. הגבולות בין התמונות אף הם ברורים למדי: כל תמונה מתרחשת במקום אחד מובחן, ומשתתפיו מוגדרים לכל אורך המעמד. ניתן לומר שהמגילה מורכבת מפתיחה – המציגה את הרקע לסיפור, ואת הבעיה המרכזית של גיבוריו – רעב, עוני, ניכור, אבדן; שבע תמונות, המתרחשות לחילופין בדרך לבית לחם, בבית נעמי, בשדה בועז, שוב בבית נעמי, בגורן בועז, שוב בבית נעמי, ובשער העיר; ותמונת סיום, ובמרכזה נעמי ונכדה הטרי בחיקה. נספחת למגילה רשימת שושלת היוחסין של דוד, תוצאתה של סיפור המגילה. התמונות בבית נעמי הן תמונות קצרות יחסית, האחת בת פסוק אחד או שנים (ב 1-2), השלישית בת שלשה פסוקים (ג 16-18), ורק השניה ארוכה יותר, בת שנים עשר פסוקים (ב 18- ג 5). אמנם באמצע תמונה זו נזכרת יציאתה של רות לשדה בועז (ב 23), אבל לא כתמונה נפרדת, אלא כפעולה חוזרת של שגרה, שאיננה אלא רקע והשלמה לשתי השיחות המתנהלות בתמונה זו. תמונה סימטרית זו, בעלת המבנה הכיאסטי, שפעולת השגרה באמצעה, עומדת במרכז המגילה מבחינה מבנית, ומהווה את המפנה בגורל כל גיבוריה.

הפתיחה (א 1-5)

א וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב וַיִּהְיוּ-שָׁם. ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

חמשת הפסוקים הראשונים מוקדשים להצגת רקע העלילה והדמויות. אנו מתוודעים למשפחה שהתפרקה, לשלש הנשים שנשארו, כל אחת ומחויבויותיה, כל אחת ועברה, וכל אחת ועתידה המעורפל. סיומו של קטע זה נקבע בהתאם ללשונותיו – תקופת הרעב, ארץ מואב, "ותשאר האשה".

בדרך לבית לחם (א 6-22)

ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. ז וַתֵּצֵא מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. ט יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ. יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה. יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. טו וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. יח וַתֵּרֶא כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים.

תחומיה וגבולותיה של תמונה זו נקבעים על פי פתיחתה וסיומה המקבילים – "ותקם היא וכלותיה ותָשָב משדי מואב" (א 6), "ותָשָב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדה מואב" (א 22). תחילתה ביציאה וסופה בכניסה, וכולה בדרך בין לבין. התמונה מתחילה בשלש נשים ומסתיימת בשתים, ובמרכזה בכי, נשיקה, פרידה ודביקה. מסביב למעמד זה דו – או תלת – שיח בין נעמי לכלותיה, הראשון עיקרו יאוש ומרירות מפיה של נעמי, והשני עיקרו אומץ והחלטה נחושה ומפוכחת מפיה של רות. בין תקות השמועה על הלחם בתחילת התמונה (א 6) לבין מראה הקציר המוחשי בסופה (א 22), קשרה אשה אחת צעירה את גורלה באשה אחת קשישה, הפכה את כיוון הסיפור מן הפנים אל העבר לעבר העתיד, ושינתה את ההיסטוריה.

בבית נעמי (ב 1-2)

א וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי.

זוהי, כאמור, הקצרה בתמונות המגילה. אין בה אלא שני פסוקים, שהאחד אף אינו התרחשות בבית אלא מידע אודות בועז. השני הוא דבריה של רות ויזמתה, והסכמתה הקצרה של נעמי, שהיא ספק מין יאוש שקט של אשה עניה שזכרונות ימי עשרה מענים אותה, ספק ניצוץ תקוה, שמחת עניים בבתה החדשה, כלתה הזרה והנאמנה, המחפשת לה בכל זאת שדה ומציאת חן. הנעורים נוטלים רשות מן הזיקנה ויוצאים לחפש את עולמם החדש, תוך הבטחה לחזור.

בשדה בועז (ב 3-17)

ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. ד וְהִנֵּה-בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. ו וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. ז וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם-נַעֲרֹתָי. ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. י וַתִּפֹּל עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה. יא וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יב יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו. יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. טו וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן-הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ. יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד-הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

גם לתמונה זו גבולות ותחום מוגדרים: התמונה פותחת ומסיימת בפסוקים מקבילים – "ותלך ותבוא ותלקט בשדה" (3), "ותלקט בשדה עד הערב" (17). פעולת הליקוט נזכרת בתמונה זו שבע פעמים, ועוד פעם אחת "ותחבוט את אשר לקטה" (17). בתמונה זו משתתפים רות ובועז, הנער הניצב על הקוצרים מופיע כדמות משנית, וכל הקוצרים כסטטיסטים; בתמונה הבאה בה ייפגשו שניהם הם יהיו לבד. הדובר העיקרי בתמונה זו הוא בועז: הוא בעל הבית השליט, המברך את פועליו בבואו, מברר את זהותה של הנערה אצל הנער, מדבר אליה שלש פעמים, וחותם בציווי לנעריו לגביה. דבריו רובם הוראות: בראשונה פניה אל רות, בנטיית חסד, כשהוא מזכיר "הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך" (8-9). בשניה הזמנתה של רות לאכול לידו (14), והציווי האחרון הוא לנעריו, לנהוג בה בנדיבות ואף לרמות אותה קצת, כדי להגדיל את מנתה (15-16). בין דבריו לרות שזורות תשובותיה: באחת דברי ענוה "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" (10), ובשניה דברי תודה, שהם הד לתקוותה מהתמונה הקודמת, "אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני" (13). מול הבטחון האדנותי שמפגין בועז, נוהגת רות בהכנעה, כמעט במבוכה, ובנימוס מושלם. כמעט ונדמה שבועז עצמו הוא זה שבא במבוכה לנוכח סירובה הדומם להצטרף לארוחתו, וכשהיא מתיישבת לצד הקוצרים, כיאה למעמדה הנחות, הוא ניגש אליה ובמו ידיו צובט לה קלי. למרות פער המעמדות המתבקש, אין ריחוק מנוכר ביניהם. כל התמונה כולה אומרת משפחתיות: נער הקוצרים יודע את כל פרטי הסיפור על הנערה המואביה, ואף את דבריה לנעמי הוא מצטט כמעט במדויק. בועז, איש בית לחם, אמנם כנראה איננו מכיר את רות, אבל את נעמי וסיפורה היא מכיר היטב, ואפשר שהיכרות זו עומדת ביסוד נשיאת הפנים שהוא נוהג ברות. החברה המשתקפת בתיאור זה היא חברה שאולי יש בה מעמדות, אבל פער מעמדות אין בה.

תמונה זו, אם כן, הציגה לנגד עינינו את שני גיבורי הסיפור: בעל האחוזות העשיר וטוב הלב, המודע למעמדו ומשתמש בו להיטיב, ואף מרשה לעצמו לצורך זה "להחליק קצוות", ומולו הנערה המואביה הזרה והדלה, המכירה את מקומה אבל מכירה גם בערך עצמה, ונועם הליכותיה מטה אליה את לב הסובבים.

רות בשדה בועז – רמברנדט ון ריין

שוב בבית נעמי (ב 18 – ג 5)

יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן-לָהּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ. יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז. כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא. כא וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם-כִּלּוּ אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי. כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר. כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת-חֲמוֹתָהּ. א וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. ב וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת-נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ) וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. ה וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי (אֵלַי) אֶעֱשֶׂה.

כאמור לעיל, יש פה למעשה שתי תמונות שהן אחת. הראשונה מסכמת את שאירע, והשניה מתכננת את העתיד. שתי השיחות מתרחשות במרחק זמן זו מזו – הראשונה לאחר היציאה הראשונה אל השדה בתחילת קציר שעורים, והשניה עם תום עונת קציר החטים. ביניהם פסוק המתאר את שיגרת היציאה של רות לקציר מדי יום (ב 23). בכך הופכת התמונה הזו לארוכה בתמונות המגילה מבחינת זמן התמשכותה, והיא נמשכת קרוב לחדשיים, לעומת התמונות האחרות, שכולן נמשכות יום אחד או לילה אחד ואף פחות מכך (רק תמונת השיבה לבית לחם ארוכה אולי מעט יותר, ונמשכת ימים מספר, אך גם שם הדגש הוא על השיחה הנמשכת זמן קצר). גם כאן מתחילה התמונה ומסתיימת במילים דומות – "אנה עשית... ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו, ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" (ב 19), "והוא יגיד לך את אשר תעשין... כל אשר תאמרי אלי אעשה" (ג 4-5).

הדוברת העיקרית בתמונה זו היא נעמי. בשיחה הראשונה, כבועז בתמונה הקודמת, היא פותחת בבירור קורות היום; מדברת אל רות פעמיים, וחותמת בהוראה – "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו" (ב 22). דבריה רובם הודאה על הטוב. תשובותיה של רות בין דבריה של נעמי קצרים, והיא כביכול מעיזה לומר יותר רק כשקיבלה את אישורה של חמותה שהכל בסדר (ב 21). בשיחה השניה, לעומת זאת, דבריה של נעמי ארוכים ומתוכננים, כולם מעשה מבוים היטב, ולעומתה אין רות אומרת כמעט דבר. מחמש המילים שבפיה אין הכתוב כותב אלא ארבע, ואחת היא קרי ולא כתיב – "אלי" (ג 5); רות מצטנעת וכמעט מעלימה את עצמה לקראת המעשה החריג שעליה לעשות, אולם היא מקבלת את הדין.

בגורן בועז (ג 6-15)

ו וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ. ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. ט וַיֹּאמֶר מִי-אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה. י וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם-דַּל וְאִם-עָשִׁיר. יא וְעַתָּה בִּתִּי אַל-תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה-לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם ( ) גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי. יג לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי-יְהוָה שִׁכְבִי עַד-הַבֹּקֶר. יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו עַד-הַבֹּקֶר וַתָּקָם בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אַל-יִוָּדַע כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן. טו וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר.

רות נוהגת בדיוק לפי התדרוך של נעמי, ואינה מכבירה מילים. גם במעמד זה בועז הוא הדובר העיקרי. אלא שנראה שזו הפעם הראשונה שהוא מפגין סערת נפש: משפטיו אינם סדורים – "ועתה, כי אמנם כי (אם) גואל כי – וגם יש גואל קרוב ממני – ליני הלילה"; כביכול הוא מתחיל משפטים ואינו מסיים אותם, ואף תכניתו אינה סדורה – "אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי". סערת נפשו נובעת מכמה גורמים אפשריים: ההפתעה שבעצם הופעתה של רות; הרגשות שאפשר וכבר התעוררו בו כלפיה עוד קודם לכן; התסבוכת שאולי תמנע אותה ממנו, בדמותו של הגואל הקרוב ממנו; ובודאי הסיטואציה, שאיננה נעדרת מתח מיני. מוסיף למתח הנסתר כאן לשונה של נעמי בתמונה הקודמת, המורה לרות "הלא בועז מודעתנו... אל תוודעי לאיש... וידעת את המקום אשר ישכב שם" (ג 2-4), בלשונות שכולם יש להם גם משמעות מינית. שום דבר מזה לא נאמר במפורש, אבל איש ואשה לבד בלילה, בגורן שמחוץ לעיר, איננו מעמד תמים. מאמץ גדול נדרש, הן מבועז והן מהקורא, לא להכניס משמעות שאיננה קיימת לאשר אירע בגורן, ואף את המאמץ הזה עושה הכתוב בהצנע, דרך פעלים ספורים, "ליני הלילה", "ותשכב מרגלותיו עד הבוקר", שברור מתוכם שדבר לא אירע. חז"ל מדגישים את המתח הרב שבו היה נתון בועז, עד כי היה זקוק לשבועה שגזר על עצמו כדי לא לגעת ברות.

מעמד זה מזכיר כמה וכמה סיפורים דומים במקרא, ובראשם סיפור יהודה ותמר, שאף היא נכריה, הנוטלת גורלה בידיה ומביאה את יהודה לקחתה לאשה, וגם שם הוא נותן לה דבר; אולם דוקא ההקבלה מבליטה את השוני, בין מעשה שנעשה למעשה שלא נעשה, בין מפגש בהסתר פנים אבל על אם הדרך, לבין מפגש גלוי עינים אבל בסתר לילה על הגורן, ובין סמל מעמד העובר מיד ליד לבין שש שעורים הניתנות מבעל הגורן למלקטת.

שוב בבית נעמי (ג 16-18)

טז וַתָּבוֹא אֶל-חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי-אַתְּ בִּתִּי וַתַּגֶּד-לָהּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ הָאִישׁ. יז וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי כִּי אָמַר (אֵלַי) אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. יח וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

מעמד אחרון זה בין שתי הנשים, כולו רגישות. הנערה חוזרת לביתה, לאחר הבטחה מפורשת לעתידה, על פתחם של חיים חדשים. ובבית מחכה לה הזקנה, שאיש כבר לא יגאלנה, ועתה אולי גם כלתה עומדת לעזוב אותה. שאלתה "מי את בתי" מגלה מעט את אשר בלבבה, ורות אינה מכזיבה אותה, ומלבד סיפור המעשה מוסיפה על דברי בועז את אשר לא נאמר בכתוב קודם, "כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך". אין ספק שהדברים הם הד לדברי נעמי בתחילת הספר "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" (א 21), ורות רומזת לנעמי, כי גם בחייה החל עתה פרק חדש.

אין נעמי מגלה בדבריה דבר מסערת נפשה שלה, ודבריה האחרונים כולם עידוד לרות, ואין היא מזכירה את עצמה כלל.

בשער העיר (ד 1-13)

א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה וַיֵּשֵׁבוּ. ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם-תִּגְאַל גְּאָל וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת קניתי (קָנִיתָ) לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל. ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה-לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.

זהו המעמד היחיד שבו רות איננה נוכחת. בועז הוא הדומיננטי בכל התמונה, ונוכחותו מאפילה על כל שאר המשתתפים, שכולם אינם אלא עושי דברו, אבל אנו הקוראים זוכרים שכל דבריו עומדים בסימן התמונה בגורן, "כל אשר תאמרי אעשה לך". לכאורה שני אנשים עיקריים שותפים במעמד זה, הלא הם בועז והגואל, אבל הגואל איננו אלא דמות משנית בסיפור המגילה. גם שמו איננו נזכר, ממש כשמו של הנער אשר על הקוצרים, שלא היה אלא דמות משנית שנועדה להבליט את המערכת שנוצרה בין רות ובין בועז. אף פה הדבר כך, ולאמיתו של דבר גם בתמונה זו יש שני שותפים עיקריים – האחד גלוי והשניה נסתרת, בועז ורות. אין דמותו של הגואל באה אלא כדי להבליט את מעשיו של בועז, שהמניע העיקרי שלהם הוא רות. ואין לנו, הקוראים, אלא לעמוד משתאים מול תמונת המעמד הזה בשער העיר, ולשאול את עצמנו מי היא באמת הדמות הדומיננטית – בועז הגלוי או רות הנסתרת. כביכול, השפעתה של רות הולכת וגוברת ככל שמתקדמת עלילת המגילה, לכל אורך תמונותיה, בעוד שדבריה הולכים ומתמעטים, ובמקום שבו נעלמה לגמרי – דוקא שם הגיעה לשיא, לגאולה, ולהולדת הבן. הפסוק היחיד במעמד זה שבו בכל זאת נזכרת רות, בפסיביות כמעט מוחלטת, הוא פסוק הסיום: "ויקח בועז את רות, ותהי לו לאשה, ויבא אליה, ויתן ה' לה הריון, ותלד בן" (ד 13). אפילו לא "ותהר", כרגיל במקרא. אבל המקרא איננו מותח את החבל עד סופו, והולדת הבן, מטרתו של כל הסיפור הזה, כבר מיוחסת לה ישירות. זאת ועוד: זהו המקום היחיד במגילה שבו ה' יוצא מאחורי הקלעים ופועל בגלוי, "ויתן ה' לה הריון"; בכל המקומות האחרים במגילה, בהם נזכר שם ה', הוא נזכר רק בפי הדוברים השונים או במחשבותיהם ("כי שמעה כי פקד ה' את עמו" – א 6).

המעמד הוא משפטי בעיקרו, וזה אופיו; רוב המשפטים הנאמרים בו נושאים משמעות משפטית, שלא כולה נהירה לנו היום, ועוד נדון בזה הלאה. עם זאת, גם כאן ניכרת דרך התנהלותו של בועז כמו בתמונות הקודמות, והוא נותן הוראות, מעמיד כל אחד על מקומו, מחלק תפקידים, ומוליך את כל העניין לגמרו הטוב. זהו המעמד היחיד שיש בו כדמות הערמה, ובועז מוביל את הגואל לסגת בבהלה מהסכמתו לאחר שהוא מגלה לו פרט שהעלים קודם – ההצמדה בין רות לנחלה. רבים התקשו בהצמדה זו, שאין לה מקור בהלכה הנוהגת הידועה לנו, אולם לענייננו חשובה האוירה הנוצרת, שבה, כביכול, נזכר עניינה של רות כאילו בדרך אגב, לאחר שהעניין כבר נסגר. בועז נזהר מלהפגין להיטות, ונזהר מלהיראות ככופה דבר על איש. אמנם, אנו זוכרים שגם בדבריו אל נעריו ידע בועז לסובב את המציאות כך שתענה על דרישותיו, "וגם שול תשולו לה מן הצבתים" (ב 16), ובשתי הפעמים המטרה היא לתת לרות אוכל ובית.

מעמד הסיום (ד 14-17)

יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. {פ}

במעמד זה יוצאים בועז ורות מן התמונה, ונעמי ניצבת בו לבדה, כבתחילת הסיפור, אלא שהפעם נכד בחיקה, שכנות מברכות ומעורבות מסביבה, ואהבה באויר. אין מקום לשאול מדוע אין רות ובועז נזכרים פה. באוירתו המאופקת הכללית של הסיפור, הזוג הטרי פורש לו לביתו, ומכאן והלאה אין המקרא מפנה את מבטו אליהם. כל המעגלים נסגרו: רות נגאלה מאלמנותה ועקרותה, המשפחה שבה לנחלתה ושמה נקרא עליה, והמוות ששלט בתחילת המגילה הומר בלידה ובחיים חדשים. נעמי, שסימלה באסונותיה את עומק המשבר, במעין דמות של איוב נשי, עומדת בסיום המגילה, וחייה הם סמל לשיקום, ללידה מחדש, לגאולה.

רות ונעמי – חיתוך עץ, יעקב שטיינהרדט

סימטריה

בהתאם לאוירת התמימות והשלמות המאפיינים את המגילה, ניכרת הסימטריה בין חלקי המגילה. התמונה הראשונה והאחרונה מתרחשות בשער בית לחם; השניה והשישית בביתה של נעמי, בשיחות קצרות; השלישית והחמישית בשדותיו של בועז – בשדה ובגורן; והתמונה האמצעית, המרכזית, שהיא עצמה נחלקת לשתי שיחות, ובה, כאמור למעלה, המפנה. זה המקום שבו מתאוששת נעמי ונוטלת את העניינים לידיה, זה המקום שבו נסוגה רות לירכתי הבמה ומניחה לעניינים, שעד כה היא הוליכה אותם, להתגלגל הלאה, וזה המקום שבו בועז, מבלי לדעת על כך, מקבל את תפקיד הגואל. זה המקום שבו נפרד העתיד מן העבר, בין השיחה הראשונה שמתמקדת במה שהיה, לבין השיחה השניה שמתמקדת במה שיהיה. ובתווך, בין שתי השיחות, מנהגה היומיומי של רות, היוצאת מדי בוקר ושבה מדי ערב מן הלקט אל בית חמותה, בפשטות שאיננה מבקשת לה הכרה ותהילה.

גרות

כידוע, דבריה של רות לנעמי (א 16-17) "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" נחשבים בהלכה כאבטיפוס להתגיירות. רות נחשבת לגיורת בה"א הידיעה, וגיורות נקראות על שמה עד היום הזה. אמנם, במגילה עצמה אין לעניין זה חשיבות מרכזית. רות ממשיכה להיקרא מואביה גם לאחר שבתה בבית לחם, וברור שההתפעלות ממנה נובעת מהחסד שעשתה עם נעמי יותר מאשר מהמהפך שחל בהכרתה הדתית. מסתבר שאף דבריו של בועז "ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (ב 12) אינם מדברים רק במעבר אמוני, אלא יש בהם משמעות לאומית, כפי שמשתמע מדבריו בפסוק הקודם, "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". כך גם יאמר לימים נינה, דוד, "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א כ"ו 19), כשכוונתו לגירוש מארץ ישראל, שכמוהו כגירוש מהעם, וממילא מאלוהיו. כמעט ואין למצוא במקרא עדות להפרדה בין מושג הדת למושג הלאום, ובעיית הנשים הזרות נתפסה בדרך כלל כבעיה תרבותית או לאומית, ופחות כבעיה דתית.

ימי שיבת ציון היו התקופה הראשונה שבה עמד העם מול ההפרדה המושגית הזו, שכן לראשונה נכלל עם ישראל בין עממי אימפריה חובקת עולם, שמושג הלאום בה הפך להיות משני. הזהות הלאומית התמקדה מאז והלאה בדת ובמצוותיה, ובעיית הנשים הנכריות החלה להוות בעיה מציקה יותר. האיום על הזהות הלאומית היהודית הפך להיות קשה יותר, בשל העדרו של המרכיב המדיני והטריטוריאלי ממנה. בשל כך אנו מוצאים את עזרא ונחמיה נלחמים בנישואי התערובת מלחמת חרמה, שנצחונה לא ברור (עזרא ט'; נחמיה י"ג 23-31). חוקרים ניתלו בהתנגדותם של עזרא ונחמיה אף לנשים מואביות ועמוניות, כדי להראות כי ההלכה "מואבי ולא מואבית" (המתירה נישואין למואביות על אף איסור התורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"), היתה שנויה במחלוקת, ואף תלו בה את נסיבות כתיבתה של מגילת רות, שלדעתם נכתבה בתקופה זו כדי להתפלמס עם מעשיהם של עזרא ונחמיה. אולם אין ספק כי שם התואר "עמוני ומואבי" בעזרא אינו ריאלי, והוא משמש כסמל בלבד. מכל מקום, ברור הוא שבמגילה אין כל ספק בדבר כשרות בואה של רות לקהל ישראל. עם זאת, חז"ל עצמם תלו את רתיעתו של הגואל מנישואין עם רות בדבר זה עצמו, בחשש לפסילת זרעו מחמת התערבותו במואביה (רות רבה ט).

עם כל חשיבותו של דיון זה, במגילה עצמה אין הוא אלא משני. הנסיונות לראות במגילה חיבור פולמוסי, אין להם על מה להיתלות במגילה עצמה. כפי שראינו, עיקר תשומת הלב במגילה ניתנת לעיצוב הדמויות, למשחק התפקידים בין הדמויות, הנעות בין דומיננטיות לקבלת הדין, לעיצוב האוירה המאופקת ומלאת החן, להמנעות מדרמטיות וממלודרמטיות, להעלאתו על נס של המעשה הטוב היומיומי, ואין בה כל רצון לפולמוס. גרותה של רות היא חלק בלתי נפרד מתיאור אישיותה: הנכונות ללכת עד הסוף בעשיית הישר והטוב עם מיטיביה, היכולת לקבל כל קושי כדי להביא אושר, היא שהביאה להחלטתה של רות ללכת אחרי נעמי, עמה ואלוהיה, אף במחיר עמה ואלוהיה שלה. הדרך היתה פתוחה בפניה לא לעשות כך בלא לזכות לגינוי, כפי שמעידה ערפה גיסתה. רות החליטה אחרת, והפכה להיות מופת לדורות.

ייבום

המעמד בשער העיר סובב סביב עניין הגאולה והייבום. אלו הם שני מושגים שונים, שהאחד מתייחס לקניין שדות והשני לנישואין, אבל מטרתם אחת – לשמר את הנחלה בידי המשפחה והשבט. בתורה הגאולה אכן מתייחסת למדרג הולך ומתרחק של קרובים, בעוד הייבום מיוחד לאחֵי המת בלבד. אמנם, סיפור יהודה ותמר מעיד על כך שבתקופות קדומות גם עניין זה נתפס כנרחב יותר (כפי שעולה גם מקבצי חוקים של כמה מעמי המזרח הקדום). אולם ימי השופטים, שהם רקעה של המגילה, אינם אמורים להיות כאלה. בשל כך, ההצמדה שעושה בועז בין השדה לבין רות מעורר קושי. למעשה, אף דבריה של נעמי בתחילת המגילה על בניה העתידים, "הלהן תשַֹבֵּרנה, הלהן תֵעָגֵנה" (א 13), אינם תואמים את ההלכה, הדורשת שאחי המת המייבמים יהיו דוקא אלה שכבר היו בחיים במותו.

פרשני המגילה המסורתיים ראו בדברים אלה במגילה ביטוי למנהג שלפנים משורת הדין, שמטרתו למעשה זהה למצוות הייבום – להקים את שם המת על נחלתו. סירובו של הגואל בא משום שכל עניין הגאולה לא היה ביוזמתו, והסכמתו לקנות את השדה, שכנראה לא רצה בו מאד מלכתחילה, לא עמדה בעומס של הקניין הנוסף, של האשה הזרה. חוקרי המגילה שאינם מסורתיים ראו בעניין זה ביטוי להלכה אחרת שנהגה בישראל בתקופות שונות. שתי הדעות האלה לא בהכרח רחוקות כל כך זו מזו. כפי שראינו לעיל, חז"ל עצמם מדברים על תקופה שבה היתר המואבית איננו נפוץ ולא כולם מודעים ומסכימים לו. סוף סוף, אף מנהג זה שלפנים משורת הדין כבר אינו נוהג בישראל, ובעבר כן נהג.

מכל מקום, עניין זה, של הקמת שם המת, הוא העילה הרשמית לכל גלגולי המגילה. עניין זה עומד ברקע בואה של רות ארצה, כפי שמשתמע מדברי נעמי אליה ואל ערפה (א 11-13). נעמי כלל אינה מעלה אפשרות של נישואין למישהו שאינו מהמשפחה. מרגע שנודע לה על זהות מיטיבה של רות היא חותרת להסדרת המפגשים ביניהם, בשלבים ולאט לאט, במשך כל הקיץ ועד לעת הגורן. בועז מגדיר את בואה של רות אל הגורן כמעשה חסד, בכך שלא הלכה אחרי הבחורים. ומעמד הסיום מדגיש עניין זה במיוחד – "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום וייקרא שמו בישראל" (ד 14). שמו של המת לא נכרת מישראל, וזהו העיקר בעיני הנשים, כמו גם בעיני הזקנים – "וקרא שם בבית לחם" (ד 11). הנחלה היא המושג המרכזי המדריך את תודעתם של אישי המגילה.

סיכום

מגילת רות היא סיפור פשוט. אין בו סיבוכי עלילה נפתלים, אין בו דמויות רבות, אין בו זירות עלילה רחוקות זו מזו ומתחלפות. אין בו דמויות רעות כלל, ואין בו חילופי מעלות ומורדות. הסיפור עולה בקו רצוף, מאוירת הנכאים של תחילתו, הרעב, העקרות והמות, ועד לסופו – שמחת הגאולה, החתונה והלידה. מבנהו שלם וסימטרי, וכל הדמויות פועלות בו בהרמוניה זו עם זו. כל הדמויות בסיפור הזה בשלות. ביותר בולט הדבר לאחר המגילה הקודמת שעסקנו בה, שיר השירים, שגם היא העמידה את האהבה בלבה, אבל אהבה עזה ומתלהבת, שרשפיה רשפי אש שלהבתיה. אין זקנים בשיר השירים ואין בה זיקנה. מגילת רות ממלאת את האהבה ההיא בתוכן, שכולו מסירות, יצירה, אחריות וכבוד; ואינטימיות שקטה, משפחתית, רב דורית, שעברה איתן ועתידה מובטח.