יום רביעי, 9 במאי 2012

בין רשב"י לאפימנידס: על הקיצוניות ועל הפשרה

בכמה וכמה מקומות מספרים חכמים את סיפורו המופלא של ר' שמעון בר יוחאי, המסתגר במערה שלש עשרה שנה, ולאחר מכן יוצא ומטהר את העיר טבריה מטומאת הקברים שנבנתה עליהם. מצירוף ובחינת הגירסאות השונות של הסיפור הזה, ששתים מהן ניתנות פה למטה, ניתן לשחזר את הרקע ההיסטורי לסיפור: רדיפות הרומאים שלאחר מרד בר כוכבא ולאחר הוצאתו להורג של ר' עקיבא, הביאו את רשב"י להתבטאויות קיצוניות כלפי השלטון, והביאו עליו רדיפה. שנות ירידתו למחתרת ארכו עד לביטול הגזירה, ויציאתו ממנה היתה טראומתית למדי. הגירסה הבבלית אף שולחת אותו למערה לתקופת הסתגלות נוספת למשך שנה שלמה. אחר יוצאים הוא ובנו, ובסופו של דבר מסייעים לתושבי טבריה בחייהם על ידי מציאת פתרונות הלכתיים לסוגיית הטומאה שהעיבה על העיר מאז בנייתה על קברים קדומים. להלן שתי גרסאות של הסיפור, מתורגמות לעברית ומודפסות בקטן, לנוחות הרוצה לעיין והמעוניין לדלג כאחד:

"...ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב אתם יהודה בן גרים. פתח ר' יהודה ואמר: 'כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות!' ר' יוסי שתק . נענה רשב"י ואמר: 'כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן! תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס'! הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו" 'יהודה שעילה - יתעלה. יוסי ששתק - יגלה לציפורי. שמעון שגינה - יהרג!
הלך הוא ובנו, ישבו בבית המדרש כל היום, והיתה אישתו מביאה להם לחם... הלכו וישבו במערה. התרחש נס, נברא להם חרוב ומעיין, והיו יושבים מכוסים בחול עד הצוואר. כל היום למדו, ובזמן התפילה התלבשו והתפללו, ולאחר מכן היו מורידים בגדיהם כדי שלא יתבלו. ישבו שתים-עשרה שנים במערה. בא אליהו ועמד בפתח המערה. אמר: 'מי יודיע לבן יוחאי שמת הקיסר ובטלה הגזירה?' יצאו מהמערה, וראו אנשים זורעים וקוצרים. אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?' וכל מקום שנתנו עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: 'להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!'.
חזרו וישבו במערה שנים עשר חודש... יצתה בת קול ואמרה: 'צאו ממערתכם'. יצאו. וכל מקום שהיה רבי אלעזר מזיק - היה מתקן רבי שמעון. אמר לו: 'בני, די לעולם אני ואתה'. כשהגיע בין השמשות של ערב שבת, ראו זקן רץ עם שני הדסים בידיו. אמרו לו: 'אלה למה לך?' אמר להם: 'לכבוד שבת'. אמרו לו: 'די לך אחד!'. אמר להם: 'אחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור'. אמר רשב"י לבנו: 'ראה כמה חביבין מצות על ישראל', והתיישבה דעתו.
שמע רבי פנחס חתנו, ויצא לקראתו. הכניסו לבית המרחץ, והיה מטפל בבשרו. ראה שהיו בו סדקים בעורו, והיה בוכה, ונשרו דמעות עיניו וציערו אותו. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו: אשריך שראיתנו בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך. ...
אמר: הואיל והתרחש לי נס, אלך ואתקן דבר. דכתיב: "ויבא יעקב עיר שלם", ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו, "ויחן את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם ; ושמואל אמר: שווקים תיקן להם ; ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.
אמר: היש דבר שצריך תקון? אמרו לו: יש מקום שיש בו ספק טומאה ויש צער לכהנים להקיפו. אמר: היש אדם היודע שהייתה מוחזקת כאן טהרה? אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן-זכאי תורמסי תרומה. עשה גם הוא כן, כל מקום שהיה קשה - טיהרו, וכל מקום שהיה רפה - ציינו. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחאי בית הקברות! אמר לו: אילמלי לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? נתן בו עיניו ומת. יצא לשוק, ראה את יהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות. (שבת לג-לד)

"ר' שמעון בן יוחי היה טמון במערה שלוש עשרה שנים, במערת חרובים של תרומה, עד שהעלה גופו חלודה. לסוף שלוש עשרה שנים אמר: אין אני יוצא לראות מה קול בעולם? יצא וישב לו על פתח המערה. ראה צייד אחד שצד ציפורים פרס מצודתו. שמע בת קול אומרת: שחרר (או: פטור), וניצלה (=הציפור). אמר: ציפור מבלעדי שמים לא תאבד, כל שכן בן אדם.
כשראה שנרגעו הדברים, אמר: נרד ונרחץ במרחצאות של טבריה.. אמר: צריכים אנחנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים. (שנאמר) "ויחן את פני העיר" (בר' לג, יח) - שהיו עושים שווקים (ללא מכס) ומוכרים בשוק. אמר: נטהר את טבריה. והיה לוקח תורמוסים ומקצץ וזורק, וכל היכן שהיה מת, היה צף ועולה לו למעלה. ראהו שומרוני אחד, אמר: איני הולך ומלעיג בזקן יהודי זה? לקח מת אחד, הלך והטמינו במקום שטיהר. בא אצל ר' שמעון בן יוחי, אמר לו: לא טיהרת מקום פלוני? בוא ואני מוציא לך מת משם. צפה ר' שמעון בן יוחי ברוח הקודש שנתנו שם, ואמר: גוזר אני על העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו. וכן היה לו (ומת). כשעבר לפני מגדל (העיר הסמוכה), שמע קולו של מלמד תינוקות אומר: זהו בר יוחי מטהר טבריה. אמר לו: יבוא עלי אם לא שמעתי שטבריה עתידה להיטהר. אפילו כן, לא היית במנין (שותף עמנו באותה החלטה)? מיד נעשה גל של עצמות." (ירושלמי שביעית ט א)

המערה

מעניין לציין, כי שהותו של רשב"י במערה מתוארת בצבעים על טבעיים ונסיים, ומכילה בתוכה גם יסודות של אידיאולוגיה נזירית וסגפנית: חיים במערה שאיננה מעשה ידי אדם כלל, אוכל בדרך נס שגם הוא אינו זקוק לאדם, ואף אי שימוש בלבוש מעשה ידי אדם. כביכול, בריחתו של רשב"י איננה רק הכרח, אלא גם סמל לכל אותם הדברים שהטיף להם בעצמו: דחיית הישגי התרבות האנושית מעיקרם בשל התוצאות השליליות הנלוות אליהם. להשקפתו זו מתקשרת יפה גם מחלוקתו הידועה עם רבי ישמעאל, התובעת לימוד תורה בלבד, ללא דאגה לפרנסה כלל. על רקע זה, הוצאתו מהמערה על ידי "בת קול" ו"אליהו הנביא", האם אינם מהווים ביקורת מלמעלה על מעשיו ודבריו?
יציאה

כך או כך, ברור שלתחושתו של רשב"י עצמו מוטלת עליו חובה לתרום משהו לעיר שהשיבה לו את חייו. האירועים שהובילו לתחושה זו מתוארים במקורות בדיוק באותם המונחים שרשב"י עצמו הוקיע בחריפות שלש עשרה שנה קודם – רחיצה מרפאת במרחץ הרומי השנוא, והמדרש על יעקב, המתקן שווקים, שגם אותם הוקיע רשב"י בחריפות גדולה אף יותר. גם כאן ניתן לזהות ביקורת על דרכו, ואף קבלה מצידו של ביקורת זו; הוא מבין עתה את הישגי התרבות הרומית כדוגמה לדברים שהוא עצמו צריך לעשות – היינו דאגה לתושבי העיר; אמנם, זו קבלה חלקית, וניתן לראות זאת בכך שהוא איננו פוסק ממעשי ההשמדה שלו כלפי החולקים על דרכו, וכשהוא נותן עיניו בשומרוני או במלמד התינוקות הוא עושה אותו גל של עצמות. הוא מתעניין יותר ברווחתם הרוחנית ולא הגשמית של תושבי טבריה, על ידי טיהור העיר מטומאתה ולא על ידי הקמת שירותים לאזרח, כמעשה יעקב או הרומאים.
העיר

האירועים בטבריה עצמה סבבו, כאמור, סביב נושא טומאת המתים. על פי עדותו של יוספוס פלוויוס, טבריה אכן נבנתה, בימי הורדוס, על קברים, ובכך הביאה טומאה על כל הנכנס בשעריה. קיים פער בין הגירסה הבבלית, המרוככת, של הסיפור, לבין גרסתו הארץ ישראלית: הגירסה הבבלית מדברת על דרך מסויימת שהיתה בה בעייה, ועל טיהורה של דרך חלופית על סמך עדות זקן אחד. הירושלמי מדבר על טיהורה של עיר שלמה, על ידי הוצאת המתים מאדמתה. בגירסה זו בולט עוד יותר הניגוד שבין סילוק המתים הקיימים לבין המתתם של אחרים על ידי אותו רשב"י עצמו; ומכל מקום, המוות והעיסוק בו עומדים במרכז סצנה זו, החותמת את הסיפור כולו.
אגדה זו, הפותחת במחלוקת פוליטית ומסיימת בויכוח הלכתי, שבשניהם סכנת מוות בצידם, יוצרים בעינינו דמות, החיה על סף החיים והמוות. נאמן לדרכו ההלכתית הדורשת "טעמא דקרא" הוא מסרב לראות בדברים את עצמם ושופט אותם על פי סופם, ובכך פוסל תחומי תרבות שלמים בשל היותם מייצגי התרבות הרומית, שהביאה לדיכוי המרד ולרצח רבו הנערץ, רבי עקיבא. חייה של עיר שלמה, החיה על הספק ההלכתי, אינם נראים לו תקינים, והוא מוכן אף לחטט בעברה הקבור עמוק בקרקע כדי לחשוף את טומאותיה ולטהר את אדמתה. האמת נשפטת בעיניו על פי קריטריון אחד: לא מספיק שיהיה בה פן חיובי, אסור שיהיה בה ולו פן שלילי אחד, וכשיש כזה – כולה שלילה.
נעורים

"בוצינא מקטפיה ידיע", ואת תכונתו זו היה ניתן לזהות בשמעון בר יוחאי הצעיר, עוד כתלמיד לפני רבותיו:

מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: רשות. בא (התלמיד) לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא ר' יהושע אמר לי רשות? אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר לו ר' יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר לו: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת; ועכשיו, שאני חי והוא חי, היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד... ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי היה. (ברכות כז-כח)

האמת חייבת להופיע. גם אם יגרום הדבר לסכסוך טראומתי בעולמם של חכמים, גם אם יגרום הדבר לערעור סמכות האוטונומיה השבירה שהשיג ר' יוחנן בן זכאי, על ידי חוכמת הפשרה שבו, ביבנה וחכמיה. אין רשב"י הצעיר מוכן לקבל מציאות של שתי דעות שחיות זו בצד זו בלי להפריע זו לזו – חייבת להיות הכרעה, ויהי מה.

התרככות

סיומו של סיפור המערה אכן מעיד על התרככות. כבר אין רשב"י המבוגר דורש מאנשים "הדס אחד" בלבד בידם, והוא מוכן לחיות עם "שני הדסים", עם תמיכה בשני ערכים בו זמנית. הוא מכיר בחולשות האנושיות, בחיים על פי הקבר המנסים להתעלם ממנו כמיטב יכולתם, ועל פי גירסת הבבלי אף מוכן לחפש דרך עוקפת. בנו, שבשלב הזה בחייו מוצג כקיצוני אף יותר מאביו, עוד יהפוך את דרכו וייעשה שוטר בשרות הרומאים עצמם, שמהם נמלט בנערותו, ואין לדעת איזה חלק היה לרשב"י המאוחר במהפך זה.

אבל על השקפתם של הדורות הבאים עדיין קיימת השפעתו של רשב"י המוקדם, הזועם והשונא, ולא דווקא רשב"י המאוחר, המפוייס במקצת והרוצה לתקן. כך דורש ר' שמלאי את דרשתו הפותחת את מסכת עבודה זרה במילותיו של רשב"י ממש  בשיחתו עם שני החכמים האחרים, ללא כל הסתייגות, ושם את הדברים בפיו של הקב"ה עצמו. ספק אם רשב"י עצמו, בזקנתו, היה דורש דרשה זו.


*  *  *
אפימנידס

סיפור יווני עתיק, המופיע בחלקים שונים בכמה מקורות (דיוגנס לארטיוס ופלוטארכוס), מספר אודות איש חכם, אפימנידס שמו, אשר רעה את צאן אביו בקנוסוס שבכרתים. ובעודו רועה את הצאן, נכנס למערה שהזדמנה לו ושם נפלה עליו תרדמה. שנים רבות ארכה אותה תרדמה, ויש הנוקבים במספר – חמישים ושבע שנים. עם יקיצתו, דומה היה עליו כי אך שעה קלה עברה, והוא המשיך לחפש את הצאן שאבד לו; אולם עד מהרה גילה כי העולם שזכר נראה שונה לחלוטין, בתים ואחוזות שייכים לאנשים אחרים משזכר, ואין אדם מוכר. לאחר תלאות מצא בעיר את אחיו הצעיר, שהזדקן בינתים, וממנו למד, להפתעתו ולכאבו, על הזמן שעבר; ואולם הוא גילה גם כי השינה העניקה לו מתנה מאת האלים – מתנת נבואה.

עד מהרה החל שמו להתפרסם בארץ, כאדם קדוש היודע את סודות האלים והעולם. עד לאתונה הגיע שמעו, והעיר שסבלה ממגפות חוזרות ונשנות החליטה לקרוא לו לגלות איזו קללה רובצת עליה וכיצד לפטור אותה מקללה זו. אפימנידס אכן הגיע, ובסדרת פעולות, שכללו הקמת מזבחות ומקדשים ושינוי סדרי הלוויות, טיהר את העיר מהטומאה שרבצה עליה עקב חטאי שליטיה הרוצחים מן העבר, וגאל את העיר ממכותיה. הוא סירב לקבל שכר, ורק ענף עץ זית מקודש שנשא עמו היה עדות למעלליו. הוא מת בביתו זקן ושבע ימים.


בין רשב"י לאפימנידס

כמובן, קשה להשוות בין שני הסיפורים האלה, ועם זאת, הדמיון מפתיע (וכבר עסקו בו חוקרים, דוגמת י. לוין, קתדרה 22). בשניהם קיים ניתוק מהעולם במערה; בשניהם הזקן, היוצא מהמערה, מטהר עיר מטומאתה. אולם הישיבה במערה היוונית והניתוק מהעולם הפכו את האדם לקדוש, בעוד שהמערה היהודית מטרתה היתה להחזיר את הקדוש הזועם והמתנתק אל העולם, לגלות בו את החיוב, לראות באי הוודאות את החיים עצמם. לא השהות במערה גילתה לרשב"י את בת הקול ואת אליהו, אלא היציאה ממנה.

בסופו של דבר, המסורת העממית לא זכרה לרשב"י דוקא את קיצוניותו, אלא את עומק הסודות, את גילוי העינים, את חבורת התלמידים והאש הסובבת סביבם, את הדבקות בתורה. אמנם לעיתים הדברים עלולים להיות כרוכים זה בזה, ואידיאולוגיית הניתוק לכתחילה וחוסר ההתפשרות עם העולם נתפסת בעיני רבים כתנאי הכרחי לחיים של תורת אמת; המערה היא האידיאל ולא היציאה ממנה. רשב"י הצעיר ורשב"י המבוגר עדיין נאבקים ביניהם על דרכם של תלמידיו.

מסקנות אפשריות

נמצאנו למדים, שהגותו ודרכו של אדם יש להם חיים עצמאיים משלהם, ואף לאחר שהוא עצמו משנה את טעמו, אין בדבר הבטחה להכרה בשינוי מצד התלמידים ושאר ממשיכי הדרך. וככל שהדרך הראשונה קיצונית יותר, כן יקשה על המייסד לנתב אותה אחר כך למחוזות מעשיים יותר, שיש בהם פשרה כלשהי. האם בשל כך יש להימנע מדרישת האמת בכל מחיר? האם היה רשב"י המבוגר מוותר על נעוריו? האם ייתכן רשב"י מבוגר ומפוקח, ללא רשב"י צעיר ומתלהם?

ולחילופין: מה יעשה ההוגה והמנהיג, כדי להבנות בתוך שיטתו שלו דרך לעדכון ושיפור, לבל תקפא על שמריה הראשוניים לנצח, ללא מחשבה חדשה?

ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות.


אין תגובות: