יום ירושלים: מנתצי הבמות

לפני ימים מספר, בבוקרו של יום שרב, טיפסתי עם קבוצת סטודנטיות במעלה טרשים וקוצים, אל שעריה של חרבת קיאפה שעל יד צומת האלה. התל מתנשא מעל סביבת גבעות מיוערת, בראשו גדר אבנים בולטת למדי, ומחומתו ושעריו נשקפת תצפית יפה על צומת האלה, אל תל שוכה מצד אחד ואל תל עזקה מצד שני, והוא כמזמין שיעור תנ"ך, על הקרב ההוא, בין שוכה ובין עזקה, שבו ידה נער אחד אדמוני אבן במצחו של לוחם פלשתי ענק והחל את מסעו אל פסגת ההיסטוריה העולמית.

אלא שהתל ההוא אינו מספר על הקרב, אלא אולי על תוצאותיו. חופר האתר, פרופ' יוסי גרפינקל, הסיק מממצאיו כי האתר הינו עיר מבוצרת, שנבנתה בידי יהודים (ישראלים, ליתר דיוק) ממש בתחילת המאה העשירית לפנה"ס, כלומר בימיו של דוד, כמלך על ישראל. תאריך האתר מבוסס על בדיקות פחמן 14. מספר ראיות תומכות בדעתו:  מסורת הבניה של חומת הסוגרים, העדר הצלמיות והעדר עצמות החזירים מכל האתר, ואוסטרקון שהתפרסם לפני כמה שנים והיכה גלים בכל עולם הארכיאולוגיה ומחקר המקרא, בהיותו, כנראה, הכתובת העברית הקדומה ביותר בעולם (החרס פוענח לראשונה ופורסם על ידי הח"מ).  יש המגדילים לעשות ומציעים קריאה שלמה לחרס, מהם שרואים בו מניפסט מוסרי בסגנון נביאי ישראל, ומהם שרואים בו סיפור דברים על המלכת מלך בישראל (אולי שאול?). בעיני נראים הדברים מעט מוגזמים. מכל מקום, עברית דובר החרס, ובו פעלים ומונחים מוסריים/משפטיים ואף פוליטיים. עיר יהודאית מבוצרת מתחילת המאה העשירית  מעידה על מעברה של ארץ ישראל מתקופת התנחלות – המאופיינת ביישובים קטנים, פרוזים ועניים – לתקופה עירונית, המעידה על קיום משטר מרכזי ומאורגן, קרי, ממלכה. במילים אחרות, העדות הזו מתאימה לנרטיב המקראי, ועשויה להעיד על נכונותו.

הדברים כמובן לא נשארו ללא תגובה. הוצעו הצעות אחרות להסבר הממצאים, הוצעו הצעות זיהוי לאתר עצמו וליושביו, ואף הוצעו קריאות אחרות לחרס. כל אלה אינן בגדר ראיות לסתור, אלא בגדר דחיות: הממצאים אינם מוכיחים את דבר ממלכת דוד, מכיון שניתן גם להסביר אחרת. ואם אין זו עיר יהודאית, כי אז אין ראיה לתרבות עירונית ישראלית לפני המאה הבאה (המאה התשיעית לפנה"ס), דהיינו ימי בית עמרי בישראל ומקביליו ביהודה, ואז לא התקיימה ממלכה של ממש בישראל בימים שאמורים להיות ימי דוד, ואז סיפור המקרא אינו אלא אגדה יפה, שנועדה לפאר את מלכי יהודה המאוחרים על ידי המצאת היסטוריה אידיאלית, של ימי ממלכה מאוחדת בראשות מייסדי השושלת, דוד ושלמה בנו, המלכים האגדיים.

תוך כדי הדברים התגנבה ללבי שאלה. איזו היסטוריה אני מלמד, ומה מכל זה שומעים התלמידים? כשאני מציע את דוד כאותו המלך שאחראי לבניית העיר, איזו ממלכה אני מעלה מן האוב? הלא חירבת קיאפה מספרת את סיפורה של ממלכה ריאלית, שבה מהנדסים מתכננים ופועלים קשי יום עמלים בבניה, ואיכרים מזיעים ביום חמסין כזה בדיוק בעונה זו של השנה בקציר, ומנגד משקיף האיום הפלשתי, והמלחמה ניטשת ואין לה סוף, ואנשים נהרגים, ואלמנות בוכות, ותרועות ניצחון וחוזר חלילה, אל העבודה והקציר והשמיר והשית. האם אלה ימי דוד מלך ישראל? מה רואים תלמידים ותלמידות בעיני רוחם כשאני מזכיר את שמו? האם מעייניהם נתונים להוכחת קיומה של האגדה, או להחייאתה הריאלית של המציאות האפורה והאדומה והשחורה?

*

עד היום אני נושא בלבי את זכרו של אבי מקשיב לחדשות מהחזיתות השונות בימי ששת הימים, ובכל פעם שמדווח על כיבוש איזור חדש הוא ממלמל "בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה?". בעיני, עיני ילד בן תשע, נשמעו הדברים מוזרים. הלא כל ילד רוצה שיהיו לו הכי הרבה צעצועים. מה זאת אומרת "בשביל מה אנחנו צריכים את זה"? שאלתי אותו. הוא אמר משהו על זה שאחר כך גם צריך יהיה לנהל את כל העסק, וגם ככה לא פשוט לנו, ושקע שוב בחדשות. אבל כשהגיעה הידיעה על ירושלים – אורו עיניו. אינני זוכר אם שאלתי אותו בתחושת ניצחון "נו מה אתה אומר עכשיו?", אבל היה ברור, שזה כבר משהו אחר. ירושלים? זה נותן טעם אחר להכל, ועם הקושי נסתדר.

כיבושה של ירושלים החזיר את המימד ההיסטורי למרכז קיומה של מדינת ישראל. בעיני רבים רק עתה ניתן הפשר למאורע הגדול הזה, של תקומת המדינה, שעד עתה כביכול חיפשה את משמעותה. בניגוד לימי הקמת המדינה לא התלבטה הרבנות בדבר ההלל – הקביעה של "הלל שלם בברכה" היתה חד משמעית, ולא היה עליה חולק.

אבל בניגוד לאותן תחושות ראשוניות, ירושלים פתחה מסע שטרם הסתיים, של שאלות שלא נשאלו קודם לכן, על מקומה של ההיסטוריה בחיינו, על חובותינו כלפי החברה, המדינה, אזרחיה שאינם יהודים, על מוסר והלכה, על שחרור וכיבוש, על חיים ומוות, ובבת אחת התחלקנו מחדש לפי עמדות כביכול פוליטיות, אבל למעשה מקיפות הרבה יותר מזה. ירושלים הפכה את הקיום הישראלי למורכב הרבה יותר. בהפתעה מצאנו שאיננו חיים עוד את האגדה ואת הנס, אלא דווקא הפלא והאירוע ההיסטורי הגדול הזה מחייב אותנו להיכנס עמוק יותר אל המציאות, אל הקיום היומיומי, אל חיים של חול ואפילו של בוץ, ואולי לתהות מחדש על משמעות המושג החמקמק הזה, "גאולה", שכולנו - דתיים וחילוניים – פועלים בשמו. לפתע התברר לנו שגאולה משמעה בירוקרטיה, וניהול שוטף, וקשיים יומיומיים, וחול וזיעה, וקוצים וטרשים, ותהייה שאיננה פוסקת על הדרך הנכונה. הגאולה שחשבנו שהגשמנו לא פטרה אותנו מהחלטות קשות נוספות, אלא רק הוסיפה עליהן, על ידי הגדלת האפשרויות העומדות בפנינו. התברר לנו שהנגאל איננו מגיע אל המנוחה ואל הנחלה במובן הבטלני של המילה, אלא אל המקום שבו עליו לקבל החלטות קשות הרבה יותר משקיבל קודם לכן, מפני שקודם לכן אחרים החליטו בשבילו.

פעמים רבות אנו מתארים לעצמנו את הגאולה כ"החזרת עטרה ליושנה", או "חידוש ימינו כקדם". אבל פתאום מסתבר לנו, שכך היה מעולם. גם אותם ימי הקדם הזוהרים היו ימים של פוליטיקה, שלטון, קשיים ואפרוריות. ואם כך, לאילו ימים אנו מבקשים לחזור, ואיזו עטרה אנו מבקשים לחבוש?

רבים מאיתנו אינם שבעי רצון מהמהפך הזה. לא כך תיארו לעצמם את ימי הגאולה – הדתית וגם החילונית. כדרכם של מהפכנים, היום שאחרי נראה לפני כן כיום שכולו טוב, והנה התברר שלמעשה דבר לא השתנה; החיים ממשיכים, צריך להתפרנס, אלא שהפעם, בעמדת המחליט, ולכן גם הרבה פעמים בעמדת הרשע, עומד המהפכן עצמו. ואז, מעדיפים להתנתק, להפנות עורף ולרטון – לא לזה ציפינו. לא זו הגאולה, ועלינו להמשיך לחכות. הרטינה הזו מובילה את הרוטנים גם להתכחש לעברם, לאותו עבר עצמו שאל חידושו הם נושאים את עיניהם. כלומר, לא להתכחש אליו, אלא רק לדמותו האמיתית. והעבר עוטה מעתה ערפילי הוד קדומים, כימים של זוהר, של מלכים צדיקים ושל עם שכל מעייניו בקודש, של משיחי ה' יושבים על כסאותיהם, והעולם מתנהג בדיוק לפי חלומותינו העכשוויים. וכל המגלה במקרא פנים של פוליטיקה, או מרמז על כך שההלכה המוכרת לנו לא בדיוק היתה מוכרת גם להם, מוקע מיד כפורץ גדר, כמי שהוא הוא זה שאינו באמת מאמין בגאולה השלמה, כמי שאין לשמוע אליו כלל.

*

לא הייתי צריך להרחיק לכת כדי לראות את שברו של החלום, שם על התל בעמק האלה. ידעתי שמיד נראה על יד שער העיר חדר מיוחד במינו, שנחשף בחפירה, והוא אינו חדר מגורים או עבודה ואחסון; חדר זה הכיל בתוכו ספסל, כמין מעגל אבן, ובמרכזו אבן עומדת ולפניה טס. ברור היה לחופרים שהחדר הזה שונה מכל האחרים, והוא – לא פחות ולא יותר – חדר פולחן. יש לזכור שבימים אלה אין עדיין מקדש, פולחן הבמות נפוץ בכל מקום, ובחדר זה היתה מין גירסה אחרת שלו – מצבת פולחן, שלפניה כנראה הקריבו מנחות, ניסכו נסכים וכדומה.

מה אומר הממצא הזה על דמותם הרוחנית של יושבי האתר? למעשה, דברים צפויים. קיום התורה בימי המקרא היה כנראה די שונה ממה שאנו מתארים לעצמנו, וידיעתה לא היתה נפוצה כלל. אבל הממצא הזה, שבא מהאתר שהצית את דמיונם של כל מחפשי ההוכחות הארכיאולוגיות לנכונות המקרא, העמיד את אותם מוצתי דמיון עצמם במצב מביך מעט. אם אלה הישראלים, אלה אנשי מלכות דוד, מה היתה דמותם הדתית של אבותינו אלה? ושוב, לאיזה עבר אנו מבקשים באמת לחזור?

והנה, לפני, ניצב – יותר  נכון שכב – הפתרון לדילמה הקיומית הנוקבת הזו. המצבה, שעמדה על מקומה שלושת אלפים שנה ועוד שנתים לאחר חשיפתה, שכבה מנותצת על האדמה, עקורה ממקומה. מישהו, שהעבר לא מצא חן בעיניו, החליט להראות לו מה זה. ובאיבחת מכוש, או פטיש, תיקן את העבר והשיב את האגדה למקומה.

*

על פתחה של ירושלים של מטה, עומד לו עני ורוכב על חמור, ומהסס האם להיכנס. די היה לו ציפיית אלפיים בירושלים של מעלה. עני הוא, והוא מבקש מלבוש ומרחץ ומאכל; וחמורו גם הוא עייף מן הדרך, והוא מבקש אבוס ואורווה, וקש טרי. מה תוכל מכל אלה לספק לו העיר, אם היא חפצה גם היא להיות ירושלים של מעלה? חסר סבלנות עומד החמור, מניף את זנבו ומגרש זבובים טורדניים, בעוד רוכבו מתלבט בשרעפיו. לשם מה להיכנס לעיר כזו, שלא אל המציאות היא נושאת עיניה, אלא אל חלום שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה?

והנה לפנינו, על טס מנותץ של אבן, כל הסיפור כולו.