הנביא והאמת ההיסטורית

שבע נבואות הקדיש יחזקאל למצרים ולעונשה. מצרים של ימי יחזקאל ניצבה כבר בתוך התקופה הנקראת בפי חוקרי מצרים "הממלכה המאוחרת". פרעה שבו עוסקות הנבואות היה ככל הנראה חפרע, בן השושלת הכ"ו, שנרצח כארבע עשרה שנה לאחר החורבן. עליו מנבא ירמיהו (מד ל) שייפול ביד מבקשי נפשו כגורלו של צדקיהו. פרעה זה עמד לצידה של יהודה בשנותיה האחרונות, וככל הנראה היה בין מעודדי המרד בבבל. על פי המסופר במקרא אף עלה והתערב בפועל בקרבות, וגרם בכך להסרה זמנית של המצור הבבלי; אולם כידוע העזרה הזו לא הספיקה. מצרים נותרה תומכת של מורדי בבל גם לאחר החורבן, ולאחר רצח גדליה פנו הפליטים וברחו למצרים מפחד הנקמה הבבלית.

יחזקאל, העומד בבבל ומנבא מערבה, רואה את מצרים במאמציה לזכות שוב במעמד של מעצמה בתהפוכות התקופה, אבל דינה נחרץ: זמנה עבר, חורבנה בוא יבוא. יחזקאל יודע את נפש שומעיו, והוא משתמש בדימויים ובביטויים המוכרים להם היטב, שאת חלקם הם עצמם המציאו. תיאוריו מדוייקים ומפורטים. בבואו לקונן על צור, לדוגמה, הוא איננו מסתפק באמירה המשווה את צור לאניה טובעת, אלא הולך ומפרט, לאורך עשרות פסוקים, את המפרט הטכני של הספינה ותפעולה, את מקורות חומריה, את מוצא כל אחד מאנשי צוותה, את הסחורות שהיא מובילה, ורק אז מנחית את מכת הטביעה – "ותימלאי ותכבדי מאד בלב ימים" (כז). אפילו התגלות ה', שנביאים אחרים צמצמו בתיאוריה, זוכה אצל יחזקאל לפירוט שאין כדוגמתו, בתיאור המרכבה ונושאיה, מרכיביה ומנגנוניה, ואף הרוכב עליה. חזון אחרית הימים שלו אינו מסתפק באמירה כללית "נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים" כישעיהו, אלא הולך ומפרט לאורך פרקים אחדים את תכניתה האדריכלית של העיר ושל המקדש, עד כי ניתן לבנות ממש דגם שלם שלו על פי התיאורים האלה.

כך גם דימויו של פרעה, הניצוד מתוך הנילוס בסצנה מרהיבה של ציד תנין, הנלכד בחחים ומועלה אל היבשה, כששובל של דגים דבוקים לקשקשיו והוא נזרק אל המדבר למות שם בהתייבשות, מחוץ למקור חייו (יחזקאל כט). אין תנינים בבבל, והסצנה האקזוטית הזו בלי ספק מרשימה מאד:

דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. וְנָתַתִּי חחיים [חַחִים] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ, וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק. וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה, אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל, לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ; לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה.

אלא שהמקורות הבבליים עצמם שותקים בקשר לפרשה הזו. אין לנו כל ידיעה על כיבושה של מצרים בידי בבל. מצרים נכבשה, ככל הידוע לנו, רק בימי כנבוזי, בנו של כורש, מייסד האימפריה הפרסית. אולי מתכוונות הנבואות לנצחון הבבלי בקרבות השליטה הגדולים שלאחר חורבן אשור, אולי מתכוונים לנסיגתה של מצרים חזרה אל גבולותיה, ומכל מקום חורבן גדול מידי הבבלים לא היה.

*  *

יחזקאל ניבא את הנבואה שבסוף הפרק בשנה העשרים ושבע, והיא הנבואה המאוחרת ביותר בספר. איננו יודעים מה היה עושה אילו היה מתברר לו כי בבל לא הצליחה בסופו של דבר לכבוש את מצרים. לעומת זאת, אנחנו כן יודעים מה עשה לכשהתברר לו שנבואה האחרת שלו התבדתה, היא הנבואה על צור.

 בפרק כו ניבא יחזקאל על צור, אויבתה הכלכלית המושבעת של יהודה וישראל קודמתה, נבואת חורבן נוראה:

 "הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן מֶלֶךְ מְלָכִים בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וְקָהָל וְעַם רָב. בְּנוֹתַיִךְ בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וְנָתַן עָלַיִךְ דָּיֵק וְשָׁפַךְ עָלַיִךְ סֹלְלָה וְהֵקִים עָלַיִךְ צִנָּה...  בְּפַרְסוֹת סוּסָיו יִרְמֹס אֶת כָּל חוּצוֹתָיִךְ עַמֵּךְ בַּחֶרֶב יַהֲרֹג וּמַצְּבוֹת עֻזֵּךְ לָאָרֶץ תֵּרֵד,  וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ וְהָרְסוּ חוֹמוֹתַיִךְ וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ יִתֹּצוּ וַאֲבָנַיִךְ וְעֵצַיִךְ וַעֲפָרֵךְ בְּתוֹךְ מַיִם יָשִׂימוּ...  וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. "

אבל נבוכדנאצר נכשל. צור לא נכבשה למרות שלש עשרה שנות מצור, ובשנה הזו, שנת עשרים ושבע לפי ספירת יחזקאל, הוא מודה בכשלונו: 

"כל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ" .(כט יט) 

פרשנים שונים מנסים ליישב את הנבואות, לומר שצור אכן נכבשה ורק שללה נשטף בים, אבל ההיסטוריה אומרת אחרת: הכרוניקות הבבליות עצמן מדווחות על צור העצמאית בשנים שלאחר מכן.

יחזקאל, למרות פרטנותו ובטחונו, למרות הדרמטיות והרצון העז להשפיע על שומעיו, נשאר נביא, כלומר איש האמת המוחלטת. היה בידו לעדכן את נבואתו, לא לכלול אותה בין נבואותיו, להתעלם ממנה. הלא גם חז"ל אמרו כי לא כל הנבואות נכתבו, ונבואה שלא נצרכה לדורות לא נכתבה. אבל יחזקאל, לא זו מידתו. אין הוא חושש לכתוב, לאחר שניבא נחרצות על חורבן צור בידי נבוכדנאצר, שהנבואה לא התקיימה. אדרבא, הוא יכתוב גם את זה, וגם פה ירחיב בתיאור ובדימויים ויעצים את האכזבה, כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה. כי האמת חשובה מהדרמה, וחשובה אפילו מהנבואה עצמה. הוא איננו מפחד שמי משומעיו יאבד את אמונתו בעקבות כך: כזו וכזו תתהפך לה ההיסטוריה, ודבר אלוקינו יקום לעולם, אם לא כך אז אחרת. להסתיר עובדות – זו אינה הדרך לשמור על אמונת התלמיד או הבן או העם. אי אפשר להסתיר עובדות. ועל כן עדיף לומר אותן, בפה מלא, בראש מורם, ולומר – גם נבואה יכולה להתבדות. ועדיין, ודווקא כך, וידעו כי אני ה'.



(התפרסם בספר "רצה בדבריהם", מסביב להפטרות בשמונים מאמרים, שיצא לכבודה של דינה אמיר ב2016)