זאת חנוכה - על סמלים וזהויות

אחד הדברים המרכזיים שקרו כתוצאה מאירועי חנוכה של ימי החשמונאים, היה הפיכתה של המנורה לסמל היהודי האולטימטיבי. מהדורות האחרונים לקיומו של הבית השני אנחנו מוצאים מנורות וציורי מנורות בבתים פרטיים בחפירות בירושלים, ואחר כך בפסיפסי בתי כנסת ועל מצבות יהודיות עד לאמצע ימי הביניים. שום סמל אחר לא היה מובהק כל כך. על מטבעות טבעו עוד אביזרים מהמקדש, מזבחות וארונות ולולב ושופר ואתרוג וכלים מכלים שונים, אבל שום סמל לא תפס כמו סמל המנורה. כל השאלות אם היה או לא היה נס, מתגמדות נוכח העובדה הברורה הזו.

ציור מנורה על קיר אחד הבתים ברובע ההרודיאני, שלהי ימי הבית השני

ארון ומנורות משני צדדיו - בית הכנסת העתיק בחמת טבריה

היהדות שלפני החשמונאים, זו של ימי האימפריה הפרסית ואחריה של ימי הממלכה התלמית ההלניסטית, לא כל כך ראתה בארץ ישראל את מרכזה המובהק. ההיסטוריה היהודית של אז התרחשה בחוץ. יהדות ארץ ישראל היתה חלק מעולם גלובאלי, והממצא החומרי מימים אלה איננו מרשים כלל, אולי קצת כמו בתקופת ההתנחלות והשופטים המקראית; כל מבני הציבור והמטבעות הם נכריים. לא ידוע לנו על סמלים יהודיים מימים אלה. הספרות היהודית הגדולה של התקופות ההן נכתבה בחוץ: מגילת אסתר במרכז היהודי בשושן, ותרגום השבעים במרכז היהודי באלכסנדריה. המרכזים האלה המשיכו להתקיים, ועוד ישובו ויתפסו מקום מרכזי בעתיד, אבל מימי החשמונאים והלאה, עד עליית הנצרות, תיכתב ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. וההיסטוריה הזו, מאז והלאה, גם אחרי חורבן הבית ונדידת המרכז היהודי שוב החוצה, סמלה יהיה המנורה. 

מצבה יהודית מבית הקברות העתיק בצוער, המאה החמישית 

בה בעת התלבטה גם הנצרות בבחירת סמליה. תחילה היו אלה הדגים הסמל הנוצרי המובהק; עם התנצרות האימפריה וחלומו של קונסטנטינוס תפס הצלב את מקומם. דומה שהצלב הביע טוב יותר את עובדת הפיכתה של הנצרות לדת המדינה והפוליטיקה הרומית. הדגים, סמל הנס והחמלה, כבר לא הספיקו, וסמל החרון והכוח המרטירולוגי תפס את מקומו. 

פסיפס מכנסיית הלחם והדגים, טבחה, התקופה הביזנטית

אצלנו המשיכה המנורה לסמל את מה שעמד במוקד חיי העם. כבר מזמן לא המקדש, אלא החכמה, האור, התורה. למרות אירועי הגזירות והמלחמה, שום סמל מרטירולוגי לא תפס את תודעת העם, אלא סמל הטהרה והאור. 

*  *  *

ברבות השנים החליף סמל המגן דוד את המנורה. היום הסמל המובהק שבעזרתו יודעים על אתרים יהודיים הוא המגן דוד המתנוסס בשער בתי הכנסת ובתי הקברות. נסיבות החלפה לא ברורות לגמרי, ויש סבירות גבוהה לכך שהדבר קשור לעלייתה של הקבלה ושל המימד המיסטי בתודעה הלאומית. המגן דוד הוא סמל לסוג של סדר קוסמי, מספרי, והאור והטהרה נדחקו קצת הצידה.

*  *  *

אגב כתיבת הדברים נזכרתי בדבריו של אולמרט אחרי בנייתו של גשר המיתרים: "לכל עיר בעולם יש סמל מאפיין, עכשיו גם לירושלים יהיה". כאילו הסמלים הקודמים שכל העולם מכיר כבר לא רלוונטיים. ומה באמת מרשים בקיר אבנים מכוסה אזוב ולשלשת יונים? או בכיפות, מוזהבת למוסלמים ולבנה עם ממטרות ליהודים? זה סמל קצת חלשלוש כזה, אולי אפילו נשי מדי. העמוד המזדקר לשמים, שמיתרים מניפים אותו אל על, נראה לאולמרט סמל נאות יותר לדמות הישראלית החדשה והמתריסה, המצליחנית והמכריזה על מרכולתה. 

גשר המיתרים

אבל כיפת היכל הספר רק מרמזת על האוצר האמיתי שבפנים, באפלולית. והאוצר הזה הוא דפים בלים, קרועים ומשחירים, רגישים יותר מתינוק בן יומו וזקוקים להגנה מתמדת. האוצר הזה הוא טקסט. 
ודומה, שבינתיים הסמל הזה הוא עדיין הסמל היותר מוכר. 

היכל הספר. האוצר של העם היהודי: טקסטים