יום שני, 10 ביולי 2017

ירמיהו: על קו הסיום


חמישה מגיעים, על גחונם, אל קו הסיום.

האחד, העורך. קרעי מגילות בידו: מגילת התוכחות, מגילת הנחמות, מגילת הגויים, מגילת סיפורי החיים, וכולן קרועות וחרוכות בשוליהן, וקרעיהן מתבלבלים זה בזה, ואין הוא יודע כיצד לצרף, כיצד לאחות, כיצד לקרוא. בסופו של דבר הוא מניח את קרעיו בערימה, וטומן את ראשו בין ידיו בייאוש.

השני, הקורא. בשום אופן לא יוכל לשחזר את הדרך בה הגיע עד הלום. מה היה לפני מה? מתי אמר הנביא את מה שאמר? האם הפרק הזה נאמר קודם? ואיזה חלק ממנו? ומדוע שב הדיבור ובצבץ שוב חצי ספר אחרי שכבר נאמר? מתי נודע לנביא מיהו הבא מצפון, ומדוע שב ונעלם ממנו? ובכלל מי יוכל לומר מה הוא מנבא ומה הוא בוכה, מה הוא אומר ומה הוא כועס, מה הוא רוצה ומה הוא מסרב, איפה מתחיל האלוהים ואיפה נגמר האדם?

השלישי, הנביא. ונפשו עייפה מאד. עוד זוכר הוא כיצד  גילה להפתעתו שהוא נביא עוד בטרם היה לנביא, ואיך עמד מול הנביא חנניה ולא ידע מי משניהם הוא הנביא, ומתי גילה שאין הוא מסוגל לסיים בשלום שום נבואה שלו עצמו בלי להתפרץ אל תוכה בבכי ובכעס ובקינה ובזעם ובהשלמה ובשקיקה, ואיך נוכח שאין הוא אלא כעומד בתוך אקווריום וצועק וצועק וכל המביט מבחוץ נד בראשו ושואל מה היה לו לאיש הזה שם בתוך בועת הזכוכית ומדוע הוא מנופף כך בידיו, וכיצד קלט שאולי נביא הוא אבל שום דבר בו לא דומה לשום נביא אחר, אין הוא עושה ניסים, איננו חווה חוויות של חזיונות מלאכים ומרכבות, איננו קורא אפילו לאמונה ולהצלה ולעמידה על העקרונות אלא רק לבכי ולנסיגות ולכניעה, ומתי ראה נביאים אחרים ניבאים בזמנו ובמקומו וזוכים לקהל ולתלמידים ואילו הוא אין לו אלא את ברוך בן נריה, ואיך נכלא ושוב נכלא ונתפס והושמץ והושתק וגילה שבסתר ליבם אפילו השרים והמלך מאמינים לו אבל אין הם מסוגלים לומר זאת בקול, וכיצד לאימתו הבין שלא יהיה לחייו עלי אדמות שום המשך ושום הקשר, לא אשה ולא ילדים ואף לא משפחה אחרת תומכת אלא רק מגור מסביב, ושדבר לא יפריע לבני עמו לשוב ולהרוס את עצמם במו ידיהם שוב ושוב. והוא לא חזה חזונות ולא רצה דרמות. בעיניו, הגאולה תהיה שמחות קטנות: זוג נישא, ילד צוחק, כינור מנגן, איש קונה שדה. בלי מרכבות מרקדות, בלי הרים נישאים, בלי גויים רבים הנוהרים; וידע שגם את זה לא יזכה לראות. ורק דבר אחד נותר, איכה ישב בדד.

הרביעי, האלוהים. בשלהבת רעמת האריה הדועכת מעל ההר העשן, בשאגת הקינה ההולכת מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, בכוס היגונים המתמלאת, בגעגועים ובנוחם לב על מה שעולל לעצמו ולאהוביו, לא היה יכול למצוא מראה שתשקף טוב יותר את רעש הגעש הקוסמי הזה יותר מהאיש הזה, שכולו אש, שכולו דמע, שכולו נוחם, שכולו זעקה ושתיקה ואכזבה ותקווה וקרע שאיננו מתאחה לעולם. לא היה עוד נביא כזה, שהוא וחייו ונבואתו וספרו כה אחד הם. כה אחד, וכה בדד. בודד לנפשו, נבגד בעמו, קרוע בימיו, תלוש במקרא, ורק הוא ואלוהיו עומדים זה מול זה, זה משתקף בזה, נפש באל ואל בנפש, תהום אל תהום.

ואחריהם, מי שלמענו ובגללו הכל, האשם והשופט והמוציא לפועל, מי שידע והתכחש, מי שרדף והציל, מי שנזרק מצד לצד במערבולת הכוחות האדירים של ההיסטוריה, מי שרדף את הנביא מפני שידע שרק הוא באמת מבין אותו עד תום, מי שכלא את הנביא מפני שידע שהוא היחיד שמשחרר את הרוח שיודעת את האמת, מי שנפשו קרועה היתה כמו נפש הנביא עצמו, מי שאהב מפני ששנא ושנא מפני שאהב, מי שבלעדיו אין נבואה אבל איתו אין לה שומע, העם.


על קו הסיום החרוך עומדים החמישה. ומצדו השני כבר בוטשות ברגליהן ארבע חיות מרכבתו של יחזקאל, הלאה, הלאה, גלגל הזמן אינו עוצר. אל הגאולה, ואל החורבן, ואל הגאולה שתבוא אחריה, שמוכרחה לבוא אחריה, כי אי אפשר אחרת.

(התמונה מתוך: http://mapio.net/o/5544625/)

אין תגובות: