יום רביעי, 5 ביולי 2017

הסיפור על ר' דוסא ויונתן בכור שטן



רקע
היתר "צרת הבת" עמד במוקד אחת המחלוקות החריפות בין בית שמאי לבית הלל. כשמת אדם ללא בנים, אחיו צריך לייבם את האלמנה; אולם כשיש יותר מאלמנה אחת, ואחת מהן היא בתו של האח החי, פוטרים בית הלל את שתי האלמנות מן החליצה ומן הייבום ומתירים אותן לכל אדם, אף לכוהנים (חלוצה אסורה לכוהנים), וממילא אוסרים אף את האלמנה השניה על האח החי כדין אשת אח, שתוצאתו עלולה להיות ממזרות. ובית שמאי מחייבים את האלמנה שאיננה הבת בחליצה או ייבום; כל זמן שלא נעשה כך היא אסורה לכל אדם, בניה אם ייוולדו לה מאחר יהיו ממזרים, ובכל מקרה היא אסורה לכהונה. המחלוקת הזו קשה ממחלוקות אחרות, כי לכאן או לכאן, התוצאה עשויה להיות ממזרות (למרות שהגמרא מדגישה כי בסופו של דבר לא נמנעו בית שמאי ובית הלל מלהתחתן אלה באלה). השמועה כי ר' דוסא, החכם הזקן, פוסק בזה כבית שמאי, כנראה עוררה תגובות נסערות בעולם החכמים, ושני הסיפורים שלפנינו משקפים אותן, כל סיפור בדרכו. הבה נבחן את הסיפורים.

הסיפורים
הנה שתי הגרסאות, זו של הבבלי וזו של הירושלמי:
(בבלי יבמות ט"ו)
בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין. והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה, ועיניו קמו  מלבא לבית המדרש. אמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להן רבי יהושע: אני אלך. ואחריו מי? רבי אלעזר בן עזריה. ואחריו מי? רבי עקיבא.
הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו אמרה לו: רבי: חכמי ישראל באין אצלך. אמר לה: יכנסו, ונכנסו. תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב.
אמר לו (ר' יהושע לר' דוסא): "רבי! אמור לתלמידך אחר וישב". אמר לו: "מי הוא?" – "רבי אלעזר בן עזריה". אמר: "ויש לו בן לעזריה חבירנו"? קרא עליו המקרא הזה (תהלים לז כה) "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם!" תפסו והושיבו על מטה של זהב. אמר לו: "רבי! אמור לתלמידך אחר וישב". אמר לו: "ומי הוא"? – "עקיבא בן יוסף". אמר לו: "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב בני, שב, כמותך ירבו בישראל!"
התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו לו: "צרת הבת מהו"? אמר להן "מחלוקת בית שמאי ובית הלל". – "הלכה כדברי מי"? אמר להן: "הלכה כבית הלל". אמרו לו: "והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי"? אמר להם: " 'דוסא' שמעתם, או 'בן הרכינס' שמעתם"? אמרו לו: "חיי רבי! סתם שמענו". אמר להם: "אח קטן יש לי, בכור שטן, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי; והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת; אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים: צרת הבת אסורה; עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית; ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים".
תנא: כשנכנסו - נכנסו בפתח אחד, כשיצאו - יצאו בשלשה פתחים; פגע בו (יונתן) ברבי עקיבא; אקשי ליה ואוקמיה (=הקשה לו ר' עקיבא ותירץ לו יונתן על כל קושיותיו); אמר לו (יונתן): "אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר"! אמר לו רבי עקיבא: "ואפילו לרועי צאן".

(ירושלמי יבמות פ"א ה"ה)
ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי: מעשה שנכנסו זקנים אצל ר' דוסא בן הרכינס לשאול לו על צרת הבת. אמרו לו: "את הוא שאת מתיר בצרות"? אמר לון: "מה שמעתון (=בשם מי שמעתם את דבר ההיתר), דוסא (או) בן הרכינס"? אמרו לו: "בן הרכינס". אמר לון: "יונתן אחי הוה בכור שטן, ומתלמידי בית שמאי; הזהרו ממנו, שלש מאות תשובות יש לו על צרת הבת".
אזלון לגביה. שלח וכתב ליה: "היזהר, שחכמי ישראל נכנסין אצלך". עלון ויתיב להו קומוי. הוה מסביר להון ולא סברין, מסביר להון ולא סברין. שריין מתנמנמין. אמר להן: "מה אתון מתנמנמין"? שרי מישדי עליהון צרירין. ואית דמרין: בחד תרע עלון ובתלתא נפקין. שלח אמר ליה: "מה שלחת לי בני נש בעו מילף, ואמרת לי 'אינון חכמי ישראל'!"
(הלכו אליו, ליונתן בכור שטן. שלח (ר' דוסא) וכתב לאחיו: היזהר, שחכמי ישראל נכנסים אליך. נכנסו וישבו לפניו. היה מסביר להם ולא קיבלו, מסביר להם ולא קיבלו. התחילו להתנמנם. אמר להם: מה אתם מתנמנמים? החל לידות בהן אבנים קטנות. ויש אומרים, נכנסו בשער אחד ובשלשה יצאו. שלח יונתן לאחיו: מה שלחת לי אנשים שעוד צריכים ללמוד, ועוד אמרת לי שאלו חכמי ישראל!)
אתו לגביה (חזרו אל ר' דוסא), אמרון ליה: "את מה את אמר"? אמר להן: "על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים: על צרת הבת שתינשא לכהונה; ועל עמון ומואב שהן מעשרין מעשר עני בשביעית; ועל גירי תדמור שהן כשרין לבא בקהל".
אמר: "תלון שני עיני, דניחמי (=שאראה) לחכמי ישראל". ראה את רבי יהושע, וקרא עליו (ישעיהו כח) "'את מי יורה דעה', זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת, בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה". את ר' עקיבא, וקרא עליו (תהילים לד) "'כפירים רשו ורעבו', מכירו אני שאדם גיבור בתורה הוא". ראה את רבי לעזר בן עזריה, וקרא עליו (תהילים לז) "'נער הייתי גם זקנתי', מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא, ועינוי דמיין לדידיה". 

מאפיינים
שני הסיפורים משתמשים באותם החומרים: היתר צרת הבת ומחלוקת בית הלל ובית שמאי, השמועה על ר' דוסא ושאלתו "דוסא שמעתם או בן הרכינס", אחיו הקטן של ר' דוסא, יונתן בכור שטן ושלש מאות תשובותיו, שלשת חכמי ישראל, האזהרה מפני בואם של החכמים או מפני חכמתו של יונתן, היציאה בשלשה שערים, ברכותיו של ר' דוסא לחכמים, שלש ההלכות של חגי הנביא.

במבט ראשון, הקצב של שני הסיפורים שונה. בבבלי רובו סטטי ומתרחש בביתו של ר' דוסא וביציאה ממנו, המשתתפים יושבים או עומדים. נזכר עוד מקום אחד, בית המדרש, שאליו לא בא ר' דוסא ומפני כך יש צורך להעתיק את זירת ההתרחשות אל ביתו; אבל ניכר שהנוכח הנפקד הזה הוא המקום האמיתי. רק מה שקורה בבית המדרש קובע. לעומת זאת, בירושלמי התמונה דינמית: חכמים הולכים מבית לבית וחוזרים שוב אל ר' דוסא, יונתן זורק אבנים, חכמים בורחים מפניו ונפוצים לכל רוח ממש. אין בית מדרש כלל, אלא יש שני בתים שבהם נושאים ונותנים בהלכה – בתיהם הפרטיים של שני האחים לבית הרכינס.

המעמד ומשמעותו
הסדר שונה בשני הסיפורים. בבבלי האזהרה היא כלפי ר' דוסא; שפחתו מזהירה אותו מפני בואם של החכמים. לפני כן מסופר על ההכנות למשלחת, על ההתלבטות, על ההחלטה. המשלחת נשלחת במילים "מי ילך ויודיעו". התחושה היא שלמשלחת יש משהו מאד לא נעים לומר לר' דוסא, מפני שחכם גדול הוא, ומנסים לתלות את דבריו בטעות מפני שלא בא לבית המדרש מחמת עיוורונו ולא שמע את נימוקי האוסרים. והמשהו המאד לא נעים הזה נשמע בדיוק כמו משלחת אחרת, זו שנשלחה לר' אליעזר, כדי להודיע על נידויו. שם עשה זאת ר' עקיבא לבד. כאן באים שלושה, שמא מפני שיש צורך בשלושתם כדי לבוא לעצם ההחלטה לנדותו. השלושה, איפוא, הם בית דין; ור' דוסא עצמו מושיב אותם על כסאות זהב ומאשר את גדולתם לפני שמתחילה השיחה. והשיחה, מפני הנושא הטעון, אינה ישירה, והם "מסבבין אותו בהלכות" לפני שמגיעים אל הנושא.

בירושלמי המעמד המאיים הזה איננו. חכמי ישראל פשוט נכנסים אל ר' דוסא כדי לשאול אותו על עמדתו. אמנם סגנון השאלה מעיד שהדבר אינו מוצא חן בעיניהם או מתמיה אותם – "את הוא שאת מתיר בצרת הבת?". אבל השאלה ישירה, ונשאלת בתחילת הדברים, ללא הליכה סחור סחור. הם באו לברר את דעתו. והם באים אליו לגמרי לא כסמכות, אלא כתלמידים; רק לאחר תום המעשה הוא מבקש לראות מי לפניו ואז מעניק להם את אישורו.

בשני המקורות חושד ר' דוסא בשאלה, ומפנה את האש אל אחיו; אולם בבבלי, מפני ההקשר, זו נראית כהתגוננות, וגם השאלה הגיעה בהפתעה – לאחר ששאלוהו כאילו בסתם על דעתו, הטיחו בו את ההאשמה "והלא משמך אמרו". בעוד שבירושלמי מדובר בתשובה על שאלה ישירה: אתה מתיר? לא, כנראה הוטעיתם. ופה, ר' דוסא הוא שמכין להם את ההפתעה.

שני האחים
בעקבות זאת אנחנו מתוודעים למערכת יחסים שונה בין ר' דוסא לאחיו הקטן. בבבלי הקשר הוא אקראי; יונתן בא לבקר את אחיו לקראת סוף הסיפור, והעימות מתרחש רק לאחר שההלכה כבר ברורה ומוכרעת על דעת כל המשתתפים. העימות בין יונתן לר' עקיבא הוא שולי ואינו בא אלא להבליט את מידותיו של ר' עקיבא מול יהירותו של יונתן. שמו הועלה רק כדי לנקות את ר' דוסא מסכנת הנידוי. 

בירושלמי, לעומת זאת, הויכוח, ויונתן עצמו, תופסים את מרכז הסיפור, הוא בא לפני קביעת ההלכה, וחכמי ישראל אינם יוצאים ממנו כל כך טוב. ולא עוד, אלא שנראה שר' דוסא דואג לכבוד אחיו ומכין אותו לעימות הצפוי. אלמנט האזהרה מופיע רק כאן, והוא בא מפי ר' דוסא עצמו ובא להגן על אחיו, שהוא באמת איש בית שמאי. מה היתה איפוא דעתו האמיתית של ר' דוסא? מדוע אין הוא אומר אתה אלא לאחר שחכמים חוזרים אליו, כביכול רק לאחר שנוכחו לדעת שאינם מסוגלים לגבור על ראיותיו של יונתן?

שלשת השערים
בבבלי, שלשת החכמים שבאו כאיש אחד יוצאים בשלשה שערים, כנראה כדי לסמל את התפזרותו של בית הדין. שם נתקל ר' עקיבא ביונתן בכור שטן, שם הוא מפסיד בויכוח נגדו ויוצא ממנו בענווה. בירושלמי איננו יודעים מה היה מספר החכמים – ברכותיו של ר' דוסא בסוף הסיפור אינן אומרות דבר על מספרם הכולל. אבל אנחנו שומעים על בריחתם מפני יונתן ויידוי האבנים שלו בשלשה שערים; שלושת השערים כאן הם בריחה מרוגזו של בכור השטן, שאינו רואה בהם פרטנרים ראויים, ולעגו רודף אחריהם עד חזרתם לבית אחיו הגדול. שני האחים מתכתבים ביניהם מאחורי הקלעים, וניכר שיתוף פעולה מסויים ביניהם. החכמים אינם מהווים עליהם איום לכל אורך הדרך.

זקנותו של ר' דוסא
שני המקורות מדגישים את זקנתו המופלגת של ר' דוסא, אולם דומה שהירושלמי עושה את זה ביתר שאת. בבבלי מוזכר עיוורונו החלקי; את ר' יהושע הוא מזהה לבד, וכנראה מצליח לראות גם את שני האחרים, אלא שמפני שזמן רב לא הגיע לבית המדרש, לא הכיר אותם. מציין הגיל האפשרי היחיד שלו הוא עדותו על חגי הנביא, כביכול ראה אותו במו עיניו, אבל הביטוי בהחלט יכול להיות ביטוי מפליג. 

לעומת זאת, בירושלמי הוא אינו רואה כלל את החכמים ויש לעזור לו לזהות אותם, ורק בסוף הסיפור. הוא זוכר את ר' יהושע בתור תינוק בעריסתו, והוא מעיד שעיניו של ר' אלעזר דומות לעיניו של עזרא (בעוד שבבבלי הגיע זכרונו רק עד עזריה אביו), ובכך הופכת עדותו על חגי הנביא כביכול לעדות ראיה ממש, ומעניקה לר' דוסא כמה מאות שנות חיים. אבל הנתון הזה קשה מאד. הלא אחיו, שמכל מקום צריך להיוולד לפחות לאחד מהוריו העתיקים של ר' דוסא, הוא מתלמידי בית שמאי, כלומר בן הדור הזה שבו מסופר הסיפור. גם כאן מסתבר שמדובר בלשון הפלגה, אבל נראה כי לירושלמי חשוב יותר להדגיש את זקנותו של ר' דוסא, ואולי לחזק בכך את סמכות עמדתו.

בין ממסד לשיקול הדעת
בסיפור הבבלי נשמר זכר סכנת העימות הקשה בין בית שמאי לבית הלל, וחרב הנידוי מרחפת מעל ההתרחשות. הסיפור הוא סיפור פוליטי. על כן חכמים מוצגים בסיפור הזה ללא צללים. הם נזהרים בכבוד הזקן ו"מסבבים אותו בהלכות", מרכיבים את המשלחת בתשומת לב, אינם מנסים לבדוק את דבריו על יונתן, אין מקום לערעור על דעתם הנתונה מראש, ומשנחה דעתם הם הולכים. הכל בסדר, כולם מסכימים, ההלכה במקומה עומדת, ואותו יונתן סתם פרחח.

אבל הירושלמי אינו חושש כל כך לתדמית הממסד. לעומת הסיפור הבבלי כבד הראש, הסיפור הזה קליל הרבה יותר, אבנים מתעופפות, וואצאפים נשלחים בסתר, וחכמים נמלטים על נפשם. ההירארכיה בין ר' דוסא לחכמים אינה ברורה כלל, והכף אולי אף נוטה לטובת ר' דוסא, שכלל לא ברור מה דעתו באמת; בסופו של דבר, הכרעתו לטובת בית הלל נובעת משיקוליו שלו ולא מפחד סמכות חכמי הדור. חכמי הדור עצמם מוצגים מנקודת מבטו של הזקן שזוכר אותם בחיתולים ומדבר עליהם כפי שמדברים על ילד קטן – למי הוא דומה, העינים שלו כמו של סבא. הם גם לא מצליחים להבין את חריפותו של יונתן. בבבלי ר' עקיבא יוזם את הויכוח ויונתן מתרץ, אולם בירושלמי יונתן הוא המסביר שאין יורדים לסוף דעתו, ובסופו של דבר גם נרדמים לו באמצע השיעור.

כרגיל, הסיפור הבבלי מעובד הרבה יותר, חלק הרבה יותר, קוהרנטי הרבה יותר, וסכמטי הרבה יותר. הסיפור הירושלמי מורכב מאותם מרכיבים, אבל הסדר שונה, המתח רב יותר, הדמויות אינן חד מימדיות, והאמת איננה כה ברורה. (על עוד סיפור המייצג הבדלים דומים בין גירסת הבבלי לירושלמי, לחץ כאן). המילה האחרונה בבבלי שמורה לר' עקיבא, ומציגה את יתרונו לעין כל; הסיפור הירושלמי שומר את המילה האחרונה לר' דוסא, המביט על חכמי דורו ממרום גילו, ועצם הערכתו להם היא המהווה אישור לחכמתם, כלומר הוא חכם הדור והוא מייצג המסורת והוא הפוסק בשמה.

איך נקבעת הלכה
ההלכה עצמה, אגב, אינה משתנה. זהו כמעט האלמנט היציב היחיד והשווה בשני הסיפורים: על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלושה דברים, וביניהם שצרת הבת אסורה ליבם ומותרת לכהונה. שתי ההלכות האחרות נוגעות לחוץ לארץ; מעשרות של דברים הבאים מעמון ומואב, וגרי תדמור, והצד השווה שבשלושתן שהוא מתיר דברים מסופקים לבוא בקהל. אין דין שביעית בעמון ומואב, אין ספק ביהדותם של גרי תדמור, אין איסור בצרת הבת. למרות הכל, הגבולות פתוחים.

דומה ששני הסיפורים מייצגים יחס שונה להלכה ולפסיקתה. בעוד הבבלי מדגיש את חשיבות הממסדיות וקבלת המרות, הירושלמי כאילו משחק בסמכות, מפחית מערכה, ונותן מקום חשוב הרבה יותר לשיקול הדעת מזה (שלש מאות ראיותיו של יונתן) ולמסורת הקדומה מזה. בהקשר הזה, דמותו של חגי משמעותית הרבה יותר: מקור סמכות ההלכה הוא נביא, ולא אחד החכמים (ויש לזכור כי חגי הנביא הוא הנביא היחיד השולח ידו בהלכה ממש – בוחן כוהנים בדברי הלכה ומעניק להם ציונים). בבבלי הכרעתו של חגי באמת אינה מעלה ואינה מורידה, אלא לגבי דעתו של ר' דוסא בלבד, אבל מבחינת ההלכה – היא נפסקה עוד קודם וללא צורך בעדות על דברי הנביא.

בבבלי המסורת מובאת כדי להעניק יתר תוקף לממסד, שדעתו כבר נקבעה ואין בכוחם של איש, לא יונתן ולא ר' דוסא ואף לא חגי, לערער עליה. לא הצעיר ולא הזקן ולא הנביא יוכלו לה, אלא חכמי הדור. ובאופן נוח מאד, מתברר שבאמת המסורת והנבואה עומדים לצד הממסד. ויונתן? כבר אמרנו: סתם פרחח.

 אבל הירושלמי די מסמפט את הפרחח הצעיר, ואף נהנה להראות את שיתוף הפעולה המפתיע בין הזקן המופלג והצעיר מיידה האבנים, החוברים ועושים יד אחת כדי להעמיד את הממסד במקומו. אני אסכים אתכם, אומר ר' דוסא, אבל רק אחרי שתברחו ממנו ותחזרו אלי כדי לבקש עזרה. ואז, רק אז, אברך אתכם, וגם אז אזכיר לכם מאיפה באתם ומי ראה אתכם בעריסתכם.



צפת. הוא לא גר כאן יותר









אין תגובות: