יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

וזאת הברכה: סודות מחדר העורך


"ב יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ------
  כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
הפסוקים האלה, הפותחים והחותמים את ברכת משה, נכתבו פה בהמשך אחד – בדילוג מפסוק ה לפסוק כו – וקל לראות שכך, ללא ברכות השבטים, למעשה מדובר בשיר רצוף אחד. נושאו הוא הניצחון על האויבים, המושג בעזרת אלוהים. אלוהים מופיע מסיני, שעיר, פארן, קדש ואשדת; שמות אלה  הם למעשה סיכום מקוצר של המסע במדבר, עד התחנה האחרונה בערבות מואב, תחת אשדות הפסגה. בגירסתנו הפכו השנים האחרונים בהם לקודש ואש-דת, ובכך אנו עשויים להחמיץ את המשמעות המקורית; אולם שינוי זה מחבר את הקורא לנושא התורה, המופיע בהמשך. אולי גם הברית, שתוכנה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ", והיא התורה שציוה משה, נזכרת כאן. בחלקה השני מספרת השירה על סיום המסע הזה, על סף הכניסה לארץ המערבית, על גירוש אויבים, על הישועה בה'.

השירה הזו יוצרת משחק משמעויות בין "ואתה על במותימו תדרוך" שבסוף השירה, שמשמעותו הבסת האויבים בדריכה על צואריהם, לבין "והם תכו לרגליך"  שבחלקה הראשון. אמנם "והם תכו לרגליך" כנראה מתייחס למעמד הר סיני של שבטי ישראל, אולם איזכור הרגליים מטרים כבר את אוירת המלחמה והניצחון שבחלקה השני של השירה אל חלקה הראשון, המהווה את המבוא למלחמה. אסיפת השבטים נעזרת ברוכב השמים, והוא מביא להתיישבותם של השבטים ב"ארץ דגן ותירוש".

השירה הזו, בצורתה הזו (ללא ברכות השבטים), אחידה מבחינת סגנונה, ובשני חלקיה חוזרים הביטויים "ישורון", "ישראל" ו"יעקב", וגם מוטיב הדריכה על האויב. השירה הזו היא איפה שירת ניצחון אחת, המסכמת בקיצור את נאומו של משה בכל הספר, פותחת ביציאה ממצרים ומסיימת בכיבוש הארץ, שגם נאום משה חוזר ומדבר עליו שוב ושוב.

בתוך השירה, בין "ישורון" הראשון ל"ישורון" השני, נכנסות הברכות לשבטים. מקום הברכות הוכנס בחלק המתאים – מיד אחרי המילים "שבטי ישראל". אותו פסוק פותח ב"ישורון", "ויהי בישורון מלך", ואחרי סיום ברכות השבטים חוזרת השירה שוב על המילה "ישורון" – "אין כאל ישורון", וזוהי למעשה "חזרה מקשרת", הקושרת את חלקה השני של השירה ה"מקורית" לחלקה הראשון. נראה שהשירה יודעת על הברכות, ומותירה להם כביכול מקום בליבה.

ברכת משה - לוקה סיניורלי, הקפלה הסיסטינית, 1481

* *

ברכת משה השלמה בנויה אם כך משירה אחת, שחולקה לשניים, ובתוכה שובץ אוסף אמירות או שירים קצרים או קטעים ייעודים שנושאם הוא השבטים. המסגרת השירית מעניקה הקשר לאותם קטעים, במקום ובזמן. והאמת היא שזהו מבנה הידוע גם ממקומות אחרים במקרא. הנה כמה דוגמאות:

המזמור ההיסטורי, תהלים ק"ו, מתחיל ומסיים בשירת תפילה ותקווה לגאולה:

 "ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵתד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. --- --
מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָמח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ."

גם פה הפתיחה והסיום מצטרפים לכדי שירה אחידה, הפותחת ומסיימת באותן מטבעות לשון, ובתווך, בין פסוק ה' לפסוק מ"ז - הקשורים גם הם ביניהם בביטויים וברעיונות, כגון "גויים", וברצף ביטויי הודיה כגון "לראות בטובה, לשמוח, להודות ולהשתבח" - משובצת סקירה היסטורית רחבה.

אף ספרים שלמים עשויים להיות בנויים כך. ספר איוב כולו נאומים המשובצים בתוך סיפור, שחציו קודם להם וחציו בא אחריהם, והוא חרוז ואחיד. סגנון הסיפור המפוצל, שכאמור אחד הוא, ואפילו טעמי המקרא המצורפים אליו, אחידים, ושונים מהחלק המרכזי של הספר, ששפתו שונה וטעמיו אחרים. למען האמת, הנאומים אינם הכרחיים להבנת הסיפור. על פי סיפור המסגרת ברור מדוע הוכה איוב, ברור שעמד בניסיון, ומעמדו ורכושו ומשפחתו הושבו לו; נאומי האמצע אפילו מפריעים לרצף, ואינם זקוקים לסיפור המסגרת, כי הם מתעלמים לחלוטין מסיפור השטן וקיטרוגו.

גם את ספר שופטים אפשר לקרוא כערוך בצורה דומה – פרקים המדברים על מלחמות של כלל העם בתחילה ובסוף, ובתווך סיפורי שופטים ושבטים בודדים. אמנם שם אין סיפור רצף מפוצל, אבל מכל מקום, התופעה דומה.

בכל המקרים האלה נוטים לא מעט חוקרי מקרא לומר שמדובר בהדבקת יצירות שונות זו לזו. אכן, הקטעים המשובצים שבפנים בהחלט יכולים לבוא מרקעים שונים; סיפורי השופטים שייכים כל אחד לזמן ומקום שונה, נאומי ספר איוב עניינם עצמאי ואינם זקוקים לסיפור המסגרת כלל. אולם כאמור, זו צורת כתיבה קיימת במיוחד בספרות השירה והחכמה, ומטרתה להעניק הקשר.

*  *


אף איפיוני או ברכות השבטים עשויים לעמוד בפני עצמם, ואולי מקורם אחר וקדום ושגור על פי הבריות בהקשרים אחרים; אולם חריזתם ליצירה אחת על ידי השירה המקיפה אותם נעשתה על פי התבנית המקובלת, ומטרתה לומר: אלה שבטי ישראל. נפרדים זה מזה, שונים מאד זה מזה, אך בעומדם יחד, ורק בעומדם יחד, הרי הם עמו של אלוהים ובני בריתו, ובידם תינתן הארץ. 


5 תגובות:

כלל ופרט וכלל - 'הברכה אחת היא' אמר/ה...

בס"ד כ"ח איתנים ע"ז

בברכת משה - חטיבה אחת היא, הבנויה כ'כלל ופרט וכלל'.

בפתיחה משמיע משה את שבחו של אלקיו, על התגלותו לעם ישראל במעמד הר סיני, שבו אתה מררבת קדש', ככתוב בתהלים סח,יח: 'רכב אלקים רבתים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש', ו'מינו אשדת למו', כש'אשדת' טומן בחובו דו-משמעות: 'אשדת', צורה פיוטית של 'אשדה'- זרם חזק של מים, שאליו נמשלה התורה הנותנת חיים לעולם כשעירים וכרביבים; ו'אש-דת', שכן התורה נמשלה לאש, הלא כה דברי נאם ה'כאש וכפטיש יפוצץ סלע'.

את שבחו של עם ישראל, משמיע משה בדברו אל ה' בלשון נוכח: כל קדשיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברתיך: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. ושוב חוזר משה לדבר בגוף שלישי על המלכתו של ה' 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. 'ראשי עם' הם 'זקני העם' שבפניהם מציע משה את הצעתו של ה' לכרות ברית עם עם ישראל (שמות יט,ו), הם שהביאו את ההצעה איש איש לשבטו, עד שענו 'כל העם יחדו' ('יחד שבטי ישראל'): 'כל אשר דבר ה' נעשה'.

בעוד בפתיחה (ובברכת יהודה, הלוחם ומתפלל 'שמע ה' קול יהודה'; ובברכת לוי, המופקד על עבודת המקדש והוראת התורה) יש פניה אל ה' בלשון נוכח כדרכה של תפילה - בדברי הסיום המכוונים אל העם בכללותו, פונה משה אל העם בלשון נוכח, כדרך המברכים (ויתן לך ה'...; בך יברך ישראל...; יברכך ה' וישמרך...). רק שמירת אחדות האומה, מזכה אותה בברכה פנים אל פנים.

בברכות הפרטניות של השבטים, מקבל כל שבט את חלקו בהגשמת הייעודים של כלל האומה: יש שבטים המופקדים על הנחלת התורה ושמירת אחדות האומה - עליהן מדובר בפתיחה; יש שבטים המופקדים על שמירת בטחון האומה כנגד אויביה, ויש שבטים המופקדים על טיפוח ברכת הארץ - שני הנושאים בהם מתמקד הסיום (החל מ'ברזל ונחשת מנעליך...').

בברכה, ש.צ. לוינגר

תיקונים אמר/ה...

בפיסקה 1, שורה 1:
... במעמד הר סיני, שבו 'אתה מרבבת קדש'

שם, שורה 2:
... 'ו'מימינו אשדת למו', כש'אשדת'...

הסערה משעיר - מרוח קדים ל'גשם נדבות' אמר/ה...

בס"ד כ"ח איתנים ע"ז

סערה היוצאת משעיר וומגיעה לשיאה בהתגלות אלקי ישראל בסיני, מתוארת גם בשירת דבורה (שופטים ה,ד-ה):'ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלקי ישראל'.

תיאור דומה בלי איזכור נקודת המוצא בתהלים סח,ח-ט: 'אלקים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה, טרץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלקים, זה סיני מפני אלקים אלקי ישראל'. גם בהמשך (פסוק יח) מתוארת הופעת בלוויית 'רכב אלקים רבתים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש'.

ייתכן איפוא, ש'אשדת', הוא הגשם השוטף שנטפו העבים על הר סיני לקראת התגלות ה' לעמו. רוח הקדים העזה הבאה משעיר, המאיימת לייבש את המחנה - נשברת בהגיעה להר האלקים והופכת לרוח טובה המביאה בכנפיה 'גשם נדבות' המזרים לעולם חיים.

כך יהיה גם 'בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ': 'משמים השמעת דין - ארץ יראה ושקטה' (תהלים עו,י-יא). וכן בתפילתו של חבקוק, מתואר מסעו של ה', היוצא משעיר (=תימן) ומהר פארן 'א-לוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן', שבהמשכו 'ראוך יחילו זרם מים עבר...', ושיאו 'יצאת לישע עמך לישע את משיחך, מחצת ראש מבית רשע...'. לאויבי ה' תתגלה 'אש-דת', אש דין; ולנאמניו - 'אשדת', זרם מים מחיים.

['דת' - עניינה 'דין'. קיצור מ'דנת', כמו 'בת' הוא קיצור מ'בנת', ו'עת' היא קיצור מ'ענת', וכיו"ב]

בברכה, ש.צ. לוינגר

Unknown אמר/ה...

תיקונים
-----

בפיסקה 1,שורה 2:
... ארץ רעשה אף שמים...

בפיסקה 2, שורה 2:
... מתוארת הופעת ה' בלוויית...

בפיסקה 4, שורה 2:
... שבהמשכו: 'ראוך יחילו הרים, זרם מים עבר...

הערה:
-----

אף בברכת משה, נרמז סדר 'המסע האלקי', מהר שעיר שבמזרח: 'וזרח משעיר למו' אל הר סיני שבמערב, מקום 'בוא השמש': 'ה' מסיני בא' ובאמצע היום 'הופיע' ביפעת האור, בהר פארן.

גילי אמר/ה...

יישר כח. נפלא ! וכאן ,לאור דבריך המחודשים והמחדשים-יש מקבילה נפלאה לשירת דבורה שגם היא :א. מזכירה את השבטים.ב. לשונה קדום. ג. ובעיקר קושרת בין התיאופניה של התגלות סיני אל הנצחון לחימה על האוייבים! (וכך גם בחבקוק המתאר את התגלות ה' בסיני וקושר אותה לנצחון על האוייבים)

דיי מפתיע שהדימוי של אל הגעש שרשף לרגלו וכו' כפי שמופיע בסיפור התורה אינו קשור כלל ללחימה. מדובר על מתן ברית לעם. ושמא-אני שואל,יש בהתגלות הגעשית מעין סנקציה על מקבלי הברית שיכלו באש אילו יפירוה? כך משמע בספר דברים המתאר בפרק ד' את ההגלות בסיני בצורה של אש ובסמיכות פסוקים מאיים על נקמת ה' בעובדים ע"ז :"כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא". גם בתהילים צז המביא הרבה מוטיבים ממעמד הר סיני משמע כך בפסוק ג:"
(א) יְהֹוָה מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים:
(ב) עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ:
(ג) אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו:
(ד) הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ:
(ה) הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ:
(ו) הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ:
(ז) יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים:
(ח) שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהֹוָה:
(ט) כִּי אַתָּה יְהֹוָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים:
(י) אֹהֲבֵי יְהֹוָה שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם: