יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

פפירוס "ירושלמה": הסיפור האמיתי?



"...מת המלך מנערתה נבלים יין ירושלמה".

סביב המשפט הקצר והקטוע הזה רעשה הארץ, ומכיון שזכיתי להיות בין המגיבים על פרסומו בכנס הארכיאולוגי בשבוע שעבר, אביא כאן את עיקרי הדברים.

א.       קריאת המפרסמים נראית לי נכונה. האותיות מ' ונ' דומות למדי, וההבדלים ביניהם בתקופה הזו – המאה השביעית לפנה"ס – מצומצמים. זוית האות, רוחב ראשה, מספר ה"שיניים" של ראש האות, כולם מאפיינים אבל כולם מיטשטשים. ה"שיניים" עשויות להיבלע זו בזו, וצילומים טובים ועיבודם מראים כי אכן זו ככל הנראה הקריאה הנכונה – "...מת", "נערתה".




ב.      את המילים "...מת המלך" ניתן להשלים בדרכים שונות, שכמובן אין ביניהן הכרע, מכיון שהשורה הקודמת אבדה ואיננה. "אדמת", "רמת", "שדמת", כל אלה אפשריות, ואפשר לדון על מידת נדירותן בספרות המקרא; אין בכך כדי הוכחה ישירה. בכל אופן דעת המפרסמים נוטה להשלמה "אמת המלך", ובעקבות זאת שיערו שאמת המלך הזו היא השולחת נבליים יין מנערתה לירושלים; ואם כך היא אשה היושבת באחת מאחוזות הממלכה ויש בידה לשלוח יין לירושלים, אולי כמס אולי כמתנות, והדבר עשוי להעיד על פקידה בדרג כלשהו בעל מעמד כלכלי מסויים. אם אכן כך, זו העדות הראשונה לנוכחותה של אשה במינהל הממלכה. אבל אפשר להציע פירוש אחר גם להשלמה הזו: לפני כמאה שנה נמצאו בחפירות העיר שומרון המקראית, מן המאה השמינית לפנה"ס, כמאה חרסים ששימשו כנראה כמין פתקאות במחסן הארמון המלכותי. כולם נשאו שמות ומספרים, ורובם בתבנית של "בשת X, לפלוני, מ(שם מקום), מוצר מסויים (יין/שמן)". אחת הפרשנויות הנפוצות היא שמדובר במסים שזרמו לבירת הממלכה, אלא שמערכת המס היתה מופרטת. כל שר קיבל את אספקתו שלו מאחוזותיו שברחבי נחלת מנשה, ולכן המשלוח מוען אל השר או הפקיד, וכמקור המשלוח צויין הכפר או המחוז שממנו נשלח, ככל הנראה על ידי עבדים או אריסים, שלעתים קרובות גם שמם נזכר על גבי החרס. אולי ניתן להסביר כך גם כאן – לא "מאמת המלך", אלא "אל אמת המלך, מנערתה". אמת המלך היתה איפוא ממש אמתו, אולי פילגשו, ובתור שכזו אולי היה לה מעמד בחצר, והיא גם כן קיבלה אספקה מנחלותיה או נחלות משפחתה, בנערתה.

ג.       "נערתה" נזכרת בספר יהושע ט"ז ז, אבל זו צורה נדירה. גם "נבלים" היא צורה נדירה; מדובר בצורת הזוגי של "נבל", והדבר אכן מזכיר את מנחתה של אביגיל לדוד -  "שנים נבלי יין" (שמ"א כה יח), אבל דומה שצורת הזוגי מופיעה במקרא רק בדברים שטבעם לבוא בזוגות, החל מאברי גוף וכלה בחפצים ואובייקטים אחרים כדלתיים ושעריים וריחיים, אבל הנבל בא במקרא בצורת היחיד או הרבים, וכשיש שנים מציינים פשוט את המספר. אמנם העדר הצורה הזו מהמקרא אינה מעידה בצורה חד משמעית שום דבר, כאמור למעלה. הצורה אולי מוזרה, אבל לא זרה.

ד.      עם הפרסום באו טענות הזיוף והקונספירציה. המגיב שדיבר לפני, פרופ' אהרון מאיר, לא אהב את העובדה שהפרסום בא לדעתו לפני בדיקות מקיפות יותר, כדי לא לתת לפוליטיקאים ועיתונאים מקום לטעון טענות כאלה. באשר לטענות על עיתוי הפרסום, חבל להתיחס אליהן. הפרסום תוכנן מראש לתאריך הזה כבר לפני חודשים רבים, וסדר היום של הכנס והמושב כבר היה קבוע גם הוא. ככלל, ראוי לא להתחשב במה שיאמרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת. תפקידם לדבר; ראש הממשלה כבר הספיק לפרסם פוסט – רצוף שגיאות באשר לתוכן הפפירוס – ולהעלות דרכו על נס את ירושלים כבירת העם היהודי. לא זו הסיבה להימנע מפרסום. זמן מה אחרי פרסום חותמה של עליהנה, מחפירות חניון גבעתי, כתבה אלי אישה אירית, שהיא משוכנעת שהחותם הזה הוא גאלי, כי מדובר באשה בעלת מעמד וידוע שבין הגאלים העתיקים נשים היו שוות מעמד, ומלבד זה שם אביה, גאל, הוא שם גאלי אופייני. אז בגלל דברים כאלה נימנע מפרסומים?

ה.      לעצם העניין: כמה וכמה חוקרים חושדים מראש בכל תעודה שלא באה מחפירה מסודרת. כריסטופר רולסטון, למשל, עורך כתב העת היוקרתי BASOR, טען שמכיון שאפשר לזייף, יש לחשוד בזיוף. גם פרופ' מאיר חשב כך. אבל הלא ברור שחלק מהדברים שהתגלגלו למסחר העתיקות הוא אותנטי. מגילות מדבר יהודה מקורן בסחר עתיקות, וחפירות מאוחרות יותר איששו את האותנטיות שלהן על ידי מציאת עוד קטעים דומים באותן מערות (אם כי יש עוד הטוענים עד היום לחשד זיוף). לעתים מגלים בחפירה את חלקה השני של תעודה שהתפרסמה קודם על ידי סחר. כלומר, יש לשקול כל מקרה לגופו. אמנם שאלת המוצא היא שיקול נגד האותנטיות, אבל אם שיקולים אחרים מטים את הכף, אז יש לקחת את האחריות ולהכריע בעניין. וכאן מצטרפים כמה וכמה גורמים:

ו.        מי שניסה למכור את הפפירוס בשוק העתיקות נתגלה אחר כך כחבר בחוליה שנתפסה "על חם" בחפירות במערות במדבר יהודה. הפפירוס עצמו עתיק, ובדיקות מעבדה קבעו את גילו לטווח המאות בין המאה השמינית לפנה"ס למאה החמישית. הכתב, כאמור, נראה מצויין, אבל את זה באמת ניתן לזייף, הדבר תלוי במומחיות הזייפן. הקרעים והחורים בפפירוס נראים לא מתוכננים, ומכל מקום הכתב אינו מתחשב בהם, כלומר הוא נכתב לפני הנזקים, שהיו עלולים למחוק לגמרי ולאבד מן העולם את שארית הטקסט. גם הטקסט עצמו לא מחדש דברים מרעישים, ועל כך ידובר להלן. זייפן שהיה רוצה להעלות את ערך המוצר שבידו אולי היה מעדיף סנסציה גדולה יותר (בזהירות הנדרשת להינקות מחשד). ודבר אחרון: הזרויות שבלשון הטקסט אינן בהכרח ראיה נגדו, אלא אולי אף להיפך. אם כל הטקסט היה לקוח או מתאים למקורות שיש בידינו, זה עלול להעיד דוקא על העתקה מהמקרא, ולא על לשון דיבור אותנטית.

ז.       כללו של דבר, שקלול השיקולים מטה את הכף לכיוון האותנטיות.

ח.      הערה אחרונה: כל סערת הזיוף לא היתה קמה אילו לא היו אנשים מנסים להסיק מממצאים מה שאין בהם. לא מהפפירוס הזה למדנו שירושלים היתה עיר חשובה, וזיהוי היישוב "נערתה" אינו מסתמך עליו גם הוא. ומידי השערה לגבי אמת המלך לא יצאנו. בסופו של דבר, מבחינת תוכנו, הפפירוס הזה בא ללמד אבל נמצא למד, ושום דבר מהותי לא השתנה בידיעותינו ההיסטוריות על התקופה הנדונה. לאילו נושאים הוא אם כך כן חשוב? לנושאים המקצועיים: הכתב, הכתיבה, אולי ניסיון להסקת מסקנות זהירות לגבי מינהל הממלכה, ובכלל, להצטברות הנתונים שהיא היא היוצרת את בסיס הנתונים של הארכיאולוגיה. אבל אלה דברים הרבה פחות מושכים, ועיתונאים לא היו עושים מזה עניין אם אין פה כותרת.


ט.      בסופו של דבר, מינימליזם בפרשנות ממצאים טוב לבריאות. 

4 תגובות:

שמשון לוינגר אמר/ה...

'אמת המלך' יכולה להיות גם אישה מן השורה, שכן דרך נתיני המלך לכנות עצמם בפנותם אליו 'עבדך' ו'אמתך'. וכך אומרת אביגיל לדוד: '... ושמע את דברי אמתך... שא נא לפשע אמתך... וזכרת את אמתך' (שמואל א', כה,כד-לא). וכן האשה התקועית אומרת לדוד: 'ולשפחתך שני בנים... תדבר נא שפחתך אל אדני המלך דבר... אולי יעשה המלך את דבר אמתו...' (שמואל ב', יד,ו-כ). אף משורר ההלל מבקש מאלקיו: 'אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי'.

חגי משגב אמר/ה...

זה נכון, אבל היא שולחת משלוח יין לירושלים ממקום שבתה בנערתה (על פי השערת המפרסמים), ודבר היותה אמת המלך צריך להיות רלוונטי לעניין המשלוח. זה לא מכתב נימוסין. והיא כנראה לא פונה אל המלך, אז אילו לא היה זה כחנוי רלוונטי לא היה צורך בנקיטת הלשון הזו, שננקטת, כפי שהראית, בפניות ישירות.

שמשון לוינגר אמר/ה...

בס"ד א' חשון ע"ז

אם בפנייה למלך פנים אל פנים מכנה הפונה עצמה 'אמתך', מדוע ייפלא שגם בפנייה בכתב לגורם בכיר בבירה תגדיר הפונה עצמה 'אמת המלך'. יתירה מזו, משלוח כמות נכבדה של יין יכולה להיות כרוכה בנסיון לרצות את הגורם הבכיר בתקווה שיתרצה למלא את בקשתה הייחודית של הפונה. אף אביגיל והאישה התקועית קוראות לעצמן 'אמתך' לא כמחוות נימוסין גרידא, אלא במסגרת בקשת חנינה מהמלך.

בברכה, ש.צ. לוינגר

מה שהזכרת שיש דמיון בין מ"ם לנו"ן, עשוי להביא לריאה אחרת: '[מ]נת המלך'. ולפי זה נשלחים נבלי היין כמס המגיע למלך או כתשלום מהאריס המעבד את אדמת המלך וכיו"ב.

חגי משגב אמר/ה...

אחרון ראשון: אמנם אמרתי שיש דמיון, אבל זה כנגד הטוענים שיש לקרוא "...נת". הם אינם צודקים, למרות הדמיון, והקריאה היא "...מת". לגבי הסיפור שטווית, הכל יכול להיות. אבל לכן הוספתי את הסוף: מינימליזם. אפשר להמציא תסריטים כרצוננו, ללא גבול, והלא הכל באמת יכול היה להיות. כשאתה מציע השערה להסבר ממצא, היה מינימליסט. ותעודות משלוח בירוקרטיות הן דב רמהמצויים ביותר בממצא הארכיאולוגי.