יום רביעי, 18 בפברואר 2015

תרומה: בין משכן למקדש, או: בין אוגרית לירושלים



על חוף הים התיכון, בקרבת ראס שמרה של ימינו, צפונית ללטקיה שבסוריה, שכנה בימי קדם העיר אוגרית. העיר נודעה למרחוק, ומלכי המזרח הקדום הזכירו אותה בכתובותיהם. ואכן, החפירות שנערכו שם בשנות השלושים של המאה העשרים, חשפו עיר גדולה למדי, שפרחה במאה החמש עשרה לפנה"ס, וריכזה בתוכה נציגות מתרבויות שונות. סביב ארמון העיר נמצאו כמה ספריות, ובהם לוחות טין כתובים בשפות שרווחו בעולם באותה תקופה – אכדית, חתית וכד'; אבל החידוש הגדול היו לוחות הכתובים בשפה שטרם נודעה עד אז, והחוקרים קראו לה, על שם העיר, אוגריתית. השפה הזו קרובה לעברית ולכנענית, אולם היא מגלה סימני קדמות בשפע עיצוריה – עשרים ושבעה במספר – ובצורות דקדוקיות כאלה ואחרות.

השפה האוגריתית נכתבה בשיטה מיוחדת: כמו האכדית, הסופר האוגריתי השתמש בחרט שהוטבע על לוח הטין הרך ויצר צורות של יתד, ששילובן בצירופים וזוויות שונות יצרו מילים; אלא שסימני היתדות לא היו סימני הברות כמקובל במסופוטמיה, אלא אותיות של ממש, המייצגות עיצורים (מלבד האות א', שנכתבה בשלש צורות לשלש תנועות שונות). עד היום חלוקות הדעות על מקורו של הכתב הזה, והאם קדם לכתב הציורים האלפביתי שהתפתח אז בכנען, הדרומית יותר, ובכך היווה את האלף-בית הראשון בעולם, או להיפך, למד ממנו.




רבים מהטקסטים האוגריתיים שנמצאו הם שירה, שמתוכה עלה עולם המיתולוגיה הקדומה של כנען רבתי במלוא צבעיו וצליליו. בבת אחת נזרק אור גדול על עולם שלם, שעד אז היה ידוע רק דרך רמזים סתומים במקרא, שלא שש להכביר פרטים על האלילות שבעיניו היתה תועבה, או דרך סופרים הלניסטיים מאוחרים, שיותר משביקשו לתאר את דת כנען ביקשו להפוך אותה למתקבלת על דעת הקורא היווני. במקרא אנו שומעים רק באקראי על ריקודי כהני הבעל ועל הלגלוג שלגלג עליהם אליהו: וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. הסופרים ההלניסטיים בנו את עולם האלים בדומה לעולם המיתולוגיה האולימפית. שמות אלים אחדים נודעו מהמקרא ומספרות העולם העתיק, וזהו.

מכתבי אוגרית עלה עולם שלם של אלים ועלילותיהם, שלראשונה נתנו הקשר לביטויים רבים במקרא, שעד כה אי אפשר היה אפילו לדעת שהם רומזים למשהו מחוץ למקרא. אלים כמו שחר ושלם, אל ועליון, חכמים וצדיקים כמו דנאל, ומיתוסים על מלחמות בין בעל לים או על יחסים בין בני אלים ובנות אדם שבסיפורי אוגרית, נקשרו לשמות מקומות, ביטויים שיריים וספרותיים ודמויות מסתוריות שבסיפורי המקרא. כל העולם המקראי, שעד כה הכרנו רק את צמרתו, החל לגלות את שורשיו הספרותיים. אף שירת המקרא וספר תהלים התבררו כשירה הכתובה על פי כללי השירה הכנענית הקדומה, על תקבולותיה וביטוייה ודימוייה.

מקום מיוחד נודע באוגרית למחזור סיפורי בעל וענת, שעמד במרכז הפולחן המקומי. ששה לוחות – שעל סדרם המדוייק יש דעות שונות – מספרים סיפור מרתק על מלחמת אחים ועל יחסי משפחה סבוכים ואנושיים מאד במשפחת האלים. אל, אבי האלים כולם, הוא ראש המשפחה, ודמותו מצטיירת בסיפור זה כקצת חסר אונים מול בניו הלוחמניים; בעל וענת, האח והאחות שהם גם זוג מיני לכל דבר, לוחמים על הבכורה נגד ים ונגד מות, אל המוות והשאול. מות גובר על בעל, אבל אחר כך מצליחה ענת אחותו להעלות אותו מהשאול.
יש קירבה בין סיפור זה לסיפורים שרווחו במקומות אחרים במזרח הקדום; במסופוטמיה לחמו דור הבנים בדור האבות וסילקו אותם לחלוטין מהבמה. במצרים לחמו אחים זה בזה, וגם שם מעורבת אחות בסיפור ההצלה. אבל לסיפור האוגריתי גוון מיוחד משלו, שמן הסתם נעוץ בתרבות האוגריתית ובמושגיה המיוחדים לה.

עלילת הסיפור מתחילה בתסכולו של בעל, שאין לו בית ככל האלים: "הן אין בית לבעל כמו לאלים וחצר כמו בני אשרה". הדבר חורה לו במיוחד על רקע בניית ביתם של יריביו, ים ואלים אחרים. בעל הוא בעל יומרות שליטה בעולם האלים, ובית - שככל הנראה המקדש שלמטה מייצג אותו - הוא כנראה מסממני השלטון ההכרחיים. אבל בניית בית, גם בעולם האלים, אינה כה פשוטה, ויש צורך לקבל לשם כך רשות מאל, אבי האלים הזקן, היושב "במבוכי נהר, במוצאי אפיקי תהומות". שליחים נשלחים אל אל, ובעיקר "הבתולה ענת, יבמת לאומים". היא נוקטת באמצעי שכנוע לא עדינים במיוחד, ומאיימת על אל בהורדת שיבתו בדם. בבקשה תומכים גם אלים אחרים, ובראשם "אשרת-ים", אשתו של אל, ובסופו של דבר ניתנת הרשות:

"ויתן קולו מבין העננים, שלח לארץ ברקיו: בית ארזים יכללנו, בית לבנים יעמסנו".

הרשות ניתנת, הבית נבנה בצמחים ובזהב וכסף ואבנים יקרות, וגם "לבנון ועציו, שִֹריון וארזיו המובחרים", ובסופו של ויכוח ארוך גם חלונות נקרעים בו, והעלילה ממשיכה הלאה, למותו של בעל ולתחייתו.

רגע אחד, בית ארזים?

*

 וַיְהִי, כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ; וה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב, מִכָּל-אֹיְבָיו.   וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.   וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.   וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא,  וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן.   בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? (שמואל ב ז)
אכן, ביתו של דוד נבנה מארזי הלבנון בתרומת ידידו חירם, אבל הביטוי הזה, "בית ארזים", שלא נכתב קודם, לא נבחר כאן במקרה. דוד מוטרד מזה שלאלוהיו אין בית, והוא מבקש לבנות לו "בית ארזים". את כל מעשיו הקודמים – העלייה לירושלים וקביעת ביתו בה, ואף העלאת ארון האלוהים לעיר – עשה ללא שאלה בה'. אבל בניית בית אינה יכולה להיעשות סתם כך, ויש צורך לבקש בשבילה רשות. ושאלת הרשות עצמה מנוסחת בלשון, שמבהירה את רקע המעשה: ביתו של האלוהים הוא סמל שלטון. לכך מכוון הביטוי "בית ארזים", ולכך מכוונת כל בקשת הרשות. דוד מתכוון לשלטונו של האלוהים, אבל נתן, בשם ה' עצמו, מזהה פה אולי משהו אחר מתחת לפני השטח, ותשובתו שלילית:
וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'.   כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ -  הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי.

אמנם בבית ארזים אתה יושב, דוד, ודאגתך לה' נוגעת ללב, אבל עדיין אין לך בית. "בית ארזים" אתה קורא לביתך, ואת ארון האלוהים אתה מעלה ומושיב לידו, ובלי ספק, גם אם לא נאמר הדבר במפורש, יעזור הדבר לשלטונו של דוד עצמו. אבל לא הארזים בונים בית. לא בית הארזים בונה שלטון. האוהל והמשכן מספיקים בהחלט, וסממני מלכות אינם מלכות, ואם ה' לא יבנה עיר, שוא שקד שומר. כשיבנה ה' לך בית, והבית הזה לא בית אבנים יהיה ולא בית ארזים יהיה כי אם בן על כסאך, כלומר בית שייבנה באופן פרדוקסלי כשאתה כבר לא תהיה בין החיים ולא תזכה ליהנות ממנעמי שלטונו, רק אז אפשר יהיה לדבר על בית ארזים גם לה'. כי אז לא יהיה בית הארזים הזה סמל לשלטון, אלא לברית.

מכיוון שבישראל, שלא כמו בעמי הקדם, לא שלטון מבקש האל, אלא ברית, ויותר מכך – הוא מבקש ששליטי עמו ילכו גם הם באותה הדרך. אדם ועם, שיהיו שותפים לקב"ה בבניית העולם: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". 

תגובה 1:

Unknown אמר/ה...

חגי, מעניין מאד התכתובת שאתה מצביע עליה בין המקרא לבין האמונות והדעות שרווחו באותה תקופה.

תודה !

המשך בכתיבה מרתקת זו ממבט של אמונה.
חגי לב- מעלות