יום חמישי, 5 במרץ 2015

כי תשא: החיים עצמם



מעשה העגל נחשב, בעיני התורה, לחטא החמור ביותר שחטאו ישראל בעלותם ממצרים. אבל מעבר לעבירה הגדולה, בולטת שבעתיים התמיהה, על רקע החוויות המרעישות של היציאה ומעמד סיני.  מי ששמע באזניו "לא תעשה לך פסל", איך עמד ועשה לו עגל מסכה? מי ששמע באזניו "אנכי ה' אלהיך", איך אמר "הנה אלוהיך ישראל"? ויותר מכך – מה בעצם חיפשו עושי העגל? מה היה חסר להם? האמנם רק ההרגל של עבודה לדבר מוחשי היא שהבדילה בינם ובין אלוהיהם? ואם כן – מה החומרה הגדולה במעשיהם?

דומה שיש לחזור אל תחילת הסיפור, כדי להבין מה עלה במחשבתם של יוצאי מצרים. לעתים מרוץ השבתות, המפרידות פרשיות וקוטעות סיפורים, משכיח מאיתנו את רצף הסיפור. וכך היה המעשה:

עם ההתגלות הראשונה למשה נאמר לו "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". מטרת היציאה, כך נאמר מפורשות, היא לעבוד את האלוהים על ההר. ואכן, בכל פרשת המכות, חוזרת קרוב לעשרים פעם (!) אותה הדרישה: "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", שלח את עמי ויעבדוני", "כי חג ה' לנו", וכן הלאה. ברור לכולם, ממשה ועד פרעה דרך העם, כי מטרת היציאה היא עבודה כלשהי על ההר שבמדבר. החירות היא מטרה מופשטת מדי, ואינה עולה על דעת איש ברצינות.

ואכן, משבאה החירות, אין איש רואה בה את התגשמות המאבק. היעד המיידי אחרי חציית הים וההיחלצות מפרעה הוא ההר, ומקץ שבועות אחדים חונה ישראל כנגד ההר, ומצפה. אילו היינו שואלים אז, במשאל רחוב עם מיקרופונים מודבקים באיזולירבנד, "למה אתם מחכים עכשיו?", קרוב לוודאי שהיינו שומעים: "להוראות". יצאנו, הסתכנו, חצינו, ברחנו, והגענו סוף סוף אל ההר. ועכשיו מה? מה תכלול הדת החדשה?



*

בכל דת שאנו לומדים על אודותיה, אנו מזהים מספר רבדים. ראשית אנו מזהים סיפור. סיפורי המיתולוגיות ומאבקי האלים ועלילותיהם שובים עד היום גם את ליבם של אתיאיסטים מושבעים. אבל אלה הם עינינו, עיני אדם מודרני, שהאלילות מבחינתו היא סיפור עם רחוק, ואילו לאדם בימי קדם היו רבדים נוספים, משמעותיים הרבה יותר: בראשם הפולחן, שכלל חגים רשמיים במקדשי הממלכה, קרבנות, והרבה טקסים ומנהגים עממיים. הקשר בין הפולחן לסיפורים איננו ישיר, וקרבנות ומנהגים עשויים להיות שריד של שלב קדום בדת, אולי אפילו של דת קודמת שנכחדה במרוצת הדורות; אבל קדמותם אינה לוקחת מהם את הבכורה בליבות האנשים, אלא להיפך. העבודה היא העיקר בעיני העובד, והסיפור לעתים נלווה אליה, לעתים לא. נוסף לפולחן, הממסד. כהנים ומשרתים בקודש, חכמים ואשפים, מגידי עתידות ושליחי האלים למיניהם, דרגותיהם ותפקידיהם וסמכויותיהם וסגולותיהם, הם הם זהותם של עובדי האלילים.

קל לראות שהמבנה הזה איננו ייחודי לדת מסויימת, ואף ביהדות ניתן לעקוב אחר מבנה דומה – הסיפור, שאמנם אינו על אלוהים אלא על אנשים; הפולחן, שאיננו נובע מהסיפור ואיננו יודעים לעמוד על מקורו המדוייק, עד כי יכול היה הרמב"ם לומר שאכן עצם רעיון הקרבנות בא אלינו מבחוץ, מדתות אחרות; והכהונה ומשרתי המקדש, המהווים את לב המחנה.

*

והנה הם עומדים מתחת להר, והמעמד מתחיל. ההתחלה מבטיחה: האלוהים מציג את עצמו, והנה הנה יאמר מה עבודתו. האם לא לשם כך התכנסנו בלב אחד תחת ההר? אבל אז מתברר, שאין סיפור ואין הוראות. מה נדרש מאיתנו בתמורה להוצאתנו ממצרים? איזו עבודה, איזה פולחן? הקול מהשמים איננו אומר דבר. רשימת איסורים מוסריים, ציוויים מוסריים כלליים, ושמירת שבת, שגם היא איננה אלא אי עשייה.

הקהל עדיין מצפה, והנה עולים משה וחבורת ההנהגה אל ההר. הם אכן עושים שם סעודת פולחן, "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו"; אבל אז ניתק מהם משה ועולה למעלה, מודיע לעם שאהרון וחור ידאגו לכל, ונעלם. ואי נוחות מתחילה להשתרר. זה הכל? ואיפה העבודה? לשם זה באנו עד הנה? מה עושים עכשיו?

ואיש לא היה שם בשביל לומר להם, אכן כן, זוהי העבודה. חוק ומשפט, צדק ומוסר, חברה מתוקנת, ממלכת כהנים וגוי קדוש לא במובן הפולחני. עבודת האלוהים היא קיום חוקי הפלילים, הנזיקין, הממונות, ולא רק חגים, שזמנם כלל עוד לא הגיע. אתם עובדים את האלוהים על ההר הזה, כמובטח, בעצם חייכם פה בכאן ובעכשיו על פי חוק ועל פי צדק ומשפט. קרבנות ומשכן עוד יבואו, אבל הם לא העיקר ולא בגללם יצאנו ממצרים. וגם לכשייבטלו, לא תיבטל עבודת האלוהים. כל דתות עולם הקדם בטלו עם חורבן מקדשיהם, והדת העתיקה היחידה ששרדה היא עבודת אלוהי ישראל, מפני שהמקדש ועבודתו לא היו מעולם מרכזה העיקרי, למרות מחשבתם של רוב עובדיה.

המהפכה הזו היתה גדולה מדי. כדבר הזה טרם נשמע בעולם: שמוקד עבודת האלוהים אינו עוד מקדש וקרבנות וכוהנים, אלא חיי היום-יום, איש בביתו. גם היום, אילו היו אותם כתבי הרחוב והמיקרופונים שבידיהם באים לשאול, היו התשובות זהות: דתי הוא מי שמקיים מצוות פולחניות, ואלה המאפיינים היחידים שלו. כשרות, בית כנסת, טלית ותפילין, כיסוי ראש. סממני זהות חשובים בעינינו מהחיים עצמם. עושה אלה "שומר מצוות" ייקרא, וכל השאר לא נכנס להגדרה. עד היום הזה קשה לקבל, שעיקרה של עבודת האלוהים שלנו היא הנהגת היום-יום, חיי תורה ועבודה כפשוטם בעמידה לפני האלוהים, ואין הפולחן אלא תבלין, ואין סימני הזהות אלא אמצעים.

וכבר איננו יודעים אילו היינו שם, במקום אבותינו החרדים מתחת להר, המגלים לאימתם שאין לעבודת האל הזה שום פולחן מרכזי, האם לא היינו רצים גם אנחנו אל ממלא המקום ומבקשים ממנו "קום עשה לנו אלוהים".



2 comments:

אריק1 אמר/ה...

א. נראה לי שאפשר באותה מידה לומר שמה שהיו צריכים להפנים הוא שניתן לעבוד את האל באי עשייה (הימנעות מע"ז ונשיאת שם ה' לשווא, שמירת שבת, הימנעות מפגיעה בזולת) ולא בהכרח בעשייה.
ב. נראה שדבריך עומדים רק אם מפרשים שפרשת משפטים נאמרה לעמ"י רק לאחר שמשה ירד. אם מבינים "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים " מתייחס לכל מה שנאמר בפרשת משפטים ובסוף פרשת יתרו הרי שהם נצטוו כבר בכמה ציוויים פולחניים מעשיים

חגי משגב אמר/ה...

בכל פרשת משפטים יש ארבעה פסוקים המתייחסים לחגים באופן כללי. אני כתבתי "עבודת האלוהים היא קיום חוקי הפלילים, הנזיקין, הממונות, ולא רק חגים, שזמנם כלל עוד לא הגיע", כך שהחגים בהחלט הוזכרו, כדבר השייך לעתיד, כשהעם יעסוק בחקלאות. הפרופורציות ברורות. אין דת בעולם העתיק שכללה רק פולחן רזה כזה, ויותר מכך: אין דת בעולם העתיק - ולמעשה גם לא היום - שהחוק הפלילי והאזרחי הוא הוא הפולחן בה.