יום ירושלים: כדור הבדולח

כידוע, דוד לא שאל בה' האם לעלות לירושלים, ומכל מקום, אין המקרא מספר על שאלה כזו. לעומת זאת, כן מסופר על שאלה בה' ועל תשובה מפורשת לגבי העליה לעיר חברון, שבע שנים קודם. בעצם אי הבאת סיפור כזה גם על ירושלים, יש אמירה. דוד החליט להפוך את ירושלים לעיר בירתו לא מסיבות דתיות. יש לא מעט שיקולים מקובלים לטובתה של העיר: יש שם כבר עיר קיימת ותשתיות שלטוניות, היא קרובה לדרך (גם אם לא מאד מרכזית), ויש מקור מים לידה (גם אם לא מאד גדול). אבל נראה כי יותר מכל, היא לא היתה עיר עם מסורת מבוססת של שבט ישראלי קודם, לא היתה עשויה לעורר התנגדות של עיר עתיקה ומקודשת בשל נטילת הבכורה ממנה לטובת עיר עתיקה ומקודשת אחרת, ולא היה ממסד זקנים שבטי שעשוי יהיה להפריע לדוד בכינון מוסדות ממלכתו הצעירה (על כל אלה ועוד, ראה כאן). בלשון חז"ל, "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". גם מיקומה על גבול יהודה עם בנימין, נחלת שבט המלך הקודם, חותנו של דוד, לא הזיקה. ירושלים נבחרה, איפוא, בשל כוח הפשרה שבה.

*  *  *

אבל אחרי השיקולים הפוליטיים והאיסטרטגיים האלה, עם התבססות שלטונו, החליט דוד כי מלבד הפיכתה למרכזו המנהלי, כדאי להפוך את העיר גם למרכז הרוחני של המדינה הצעירה. לא בקלות עלה הדבר בידו, ומן השמים עיכבו את העלאת הארון, אבל דוד התעקש. הארון הגיע לירושלים, ואחר זמן (מי יודע כמה?) החליט דוד שהגיע הזמן לצעד הבא:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה,  כִּי ה' עִמָּךְ.

                                        ארון ה' על העגלה: ציור קיר מדורא אירופוס

תשובתו של נתן, שנראית כתשובה נבואית לכל דבר, מה עוד ששם ה' נזכר בה, ודאי מילאה את ליבו של דוד שמחה גדולה. הנה סוף סוף התבשר מפי עליון כי יוזמתו עולה לרצון, כי העיכובים הקודמים לא היו עיכובים מהותיים, כי שיקוליו הפוליטיים זוכים ככלות הכל לאישור דתי. אבל אלוהים לא נותן לו לנוח זמן רב על שמחתו:

וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד,  כֹּה אָמַר ה':  הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי? כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים? וְעַתָּה, כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מֵאַחַר הַצֹּאן, לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל, וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ... וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ; וְהִגִּיד לְךָ ה', כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה'. כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ, וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּו, הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם. (שמ"ב ז)

 איזה הסבר יש בפיו של נתן לתשובה השלילית הזו? הלא אין בתשובה אלא שאלה: הדבר דיברתי? ביקשתי אי פעם בית בנוי? מה לא טוב באוהל? בהכרח השומע ישמע פה ביקורת. מה כל כך חשוב לך בבניין, במינהל, בפאר, במלוכה? וכי בגלל שאתה רוצה מלוכה ככל המלכויות, עם בירה ושליטה, ה' חייב להתיישר לפי תכתיביך? ובין השורות מתגנב אותו נביא כועס ונעלב, שמואל: וכי המלוכה עצמה, שבשמה אתה פועל עכשיו, היתה רצויה מלכתחילה?

אלא שנתן אינו מותיר את הדברים בעלבונם, ומבטיח נחמה. "בית יעשה לך ה', הוא יבנה בית לשמי".

המילה המנחה והחוזרת בכל הנבואה הזו היא "בית". סביב הבית סובב הכל: רוב הזמן בשלילה, "לא ישבתי, הדבר דיברתי, לא בניתם", ובניגוד לו החיוב – "אוהל ומשכן"; ממש כמו בשאלתו של דוד – אנכי יושב בבית ארזים, ארון האלוהים בתוך היריעה, אבל מה ששם השתמע כשלילה, פה הוא החיוב, ולהיפך. אלא שלקראת סוף הנבואה מופיע הבית במשמעות חדשה – "בית יעשה לך ה'", שושלת מלכות; ולאחר שינוי המשמעות הזה חוזר הבית הממשי שנית, והפעם בחיוב, "הוא יבנה בית לשמי".

איך שלא נבין את משמעות דברי נתן, ברור מתוכם שעדיין לא הגיע זמנו של הבית. תחילה על ה' לבנות בית, ורק אחר כך יבנה המלך בית, אלא שעצם בניית הבית על ידי ה' מחייבת את העלמותו של דוד מעל הבמה, כי משמעותה של בניית בית מלוכה היא מותו של המלך הנוכחי.

*  *  *

איננו יודעים כיצד הגיב דוד בלבבו לדברים. אנו יודעים כיצד הגיב בגלוי: הוא הולך לאוהל הארון, יושב לפני ה' (אולי כדי להדגיש את היותו של האוהל - בית?) ומודה בכל לבו על הבשורה המפתיעה, המבטיחה לו שושלת יציבה – מה שלא היה מובן מאליו כלל. אבל מה חשב על עצם התשובה, המתנה את בניין הבית במותו שלו, לא אמר.

ואולי כן אמר. לאחר שנים, כשיציג את שלמה בנו לפני העם כיורשו, יפנה אליו קבל עדה ויאמר:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד, לִשְׁלֹמֹה:  בנו (בְּנִי), אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב,  כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן, וַאֲנִי-לוֹ לְאָב. וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. (דה"א כב)

ידעתי, אומר דוד לנפשו במשך שנים, ידעתי. אלוהים איננו רוצה בי כמקים המקדש. הוא רמז זאת פעם אחר פעם, בפרץ עוזא ובפרידתי ממיכל עם העלאת הארון ובעצם אי האישור האלוהי לעלייה עצמה לירושלים, ובאופן סופי בתשובה השלילית. בן מוות קרא לי שאול, איש הדמים קרא לי שמעי בן גרא, איש מלחמות אני, זורע מוות על כל סביביו. כך נגזר גורלי: אני מושיע את העם, והמוות הוא הכרח של ההיסטוריה ("כצבי וכאייל וכקרבנות", נאמר בפסיקתא רבתי ב). אבל למוות אין מקום בקודש. מותי שלי הוא שיביא את הבית, לי ולכם.

אבל אל בנו הוא מדבר כמחנך, את המסקנה המעשית: אני הייתי איש מלחמה, אתה עליך להיות איש שלום. זה יהיה הבית, ביתנו (את זה דוד מצניע ואיננו אומר במפורש), וזה יהיה הבית, בית ה'.

*  *  *

עם גלגולו של המסר הזה לדור הבא, לוקח אותו שלמה לכיוון הפרגמטי יותר. אכן דם ומלחמות מנעו את הקמת הבית, אבל במובן הפשוט והמעשי:

 וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל-חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי, כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת-ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו (רַגְלָי). וְעַתָּה, הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב,  אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע, וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי,  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר, בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. (מל"א ה)

ללא ספק התכוון שלמה גם לרמוז לכל שכניו: איש שלום אני, אבל אל תטעו בי. הממלכה נכונה בידי, והצבא על משמרו. "תחת כפות רגליו" כתיב, "תחת כפות רגלי" קרי. נצחונות אבי נתנו לי את הכוח. אבל כלפי חוץ, רק מתק השלום בפיו: לא היה זמן עד עכשיו, היינו עסוקים מאד, אתם יודעים, בלהכניע (אתכם?). אמנם, מה הטעם לדבר עם המלך הפיניקי על שלום כתנאי, על מהותו של אלוהי ישראל, על הארון באוהל. מלכי פיניקיה מכירים מקדשים, ויש לדבר אליהם בשפה שהם מכירים. על פני השטח אומר שלמה רק זאת: כמוכם גם עלינו לבנות בית לאלוהינו, ועד עתה לא יכולנו, עתה משיש ביכולתנו אנו מצפים לסיוע.

מתחת לפני השטח מפעמים גם פה דבריו של נתן: הצלחתו הסופית של דוד, שהיא הושבת בנו על כסא המלוכה, היא המקדש. אלוהים, בסופו של דבר, כן נתן את אישורו. דוד ניצח בויכוח הזה.

וכך, הנבואה של נתן מתגלגלת לה בין הדורות, וכמו כדור של בדולח נוצצת לכל מלך את תשובתו שלו, את המסר שעליו לשמוע. האחד ישמע בה אשמה, השני ישמע בה שכר. ובחלוף הדורות יתברר, וכך תתקבע תדמית שני המלכים, שההיפך הוא הנכון – מי שחשב שמדובר בעונש, זכה והפך למודל לדורות; מי שחשב שהוא הוא השכר, הונצחו חטאיו ואשמתו בפילוג הממלכה. מעל לכל תעמוד הנבואה: בית מול בית.

*  *  *

לנבואה, הבאה מלמעלה, והמהווה את רובו של המסר המקראי האלוהי, מציב התנ"ך מראה, בדמות שירת הקודש. שירת הקודש היא אנושית. רגשות הקודש והכמיהה לרוח הם אנושיים, ואינם נשמעים אף פעם כתביעתו של אלוהים, אבל בלעדיהם אין חיי אמונה. אמנם אין הם תביעתו של אלוהים מהאדם, אבל הם תביעתו של האדם מעצמו. וכשבא משורר התהלים לספר את סיפור הבית מן הצד שלו, גם הוא מעמיד זה מול זה, אבל לא את הבית, אלא את השבועה:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
זְכוֹר-ה' לְדָוִד   אֵת כָּל-עֻנּוֹתוֹ.
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַה',    נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
אִם-אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי,   אִם-אֶעֱלֶה עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי.
אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי,    לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה.
עַד-אֶמְצָא מָקוֹם לַה',    מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
הִנֵּה-שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה,    מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי-יָעַר.
נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו,    נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו.
קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ,    אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ.
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶדֶק,    וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ.
בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ    אַל-תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.
נִשְׁבַּע-ה' לְדָוִד אֱמֶת,    לֹא-יָשׁוּב מִמֶּנָּה:
מִפְּרִי בִטְנְךָ    אָשִׁית לְכִסֵּא-לָךְ.
אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי   וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם:
גַּם-בְּנֵיהֶם עֲדֵי-עַד    יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא-לָךְ.
כִּי-בָחַר ה' בְּצִיּוֹן,    אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
זֹאת-מְנוּחָתִי עֲדֵי-עַד,    פֹּה-אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ.
צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ,    אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם.
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע,    וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ.
שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד,    עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי.
אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת    וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ. (תהלים קלב)

הפרק פותח בשבועתו של דוד: "אם אתן שנת לעיני, אם אעלה על ערש יצועי, אם אבוא באוהל ביתי". זהו ה"בית" היחיד במזמור הזה, וגם הוא אוהל. מלבדו ייזכרו כאן רק מקום, משכנות, שדה, ארון, כסא. כל מה שנזכר בסיפור ההוא, של הבקשה שלא נענתה, כולל הכסא שעליו ישב דוד לפני ה' בבואו להודות לו על הבטחת הבית. אין דוד מתייחס כאן לבית ההוא, אלא רק לשבועה. באמת אין חשיבות לסוג המבנה, אומר דוד. חשובה השבועה, ההתחייבות, ההתקשרות, הברית, הנצח. אני נשבעתי לה' (ואמנם הלבשתי את שבועתי בבקשת בית פיזי, מה שהתברר כטעות, אבל המהות במקומה עמדה), וה' נשבע לי. מקדש פירושו הדדיות.

*  *  *

ואז, בפתע, התברר למה באמת נבחרה ירושלים. אכן, השיקול הפוליטי עמד ביסוד הבחירה, אבל ביסוד השיקול הפוליטי עמדה, כזכור, הפשרה. וכאן באה הפשרה אל פישרה. בפשרה באים שני צדדים זה אל זה. על פני הקרקע, באו זה לקראת זה דוד ועמו, יהודה ובנימין, השליט והנשלטים. אבל למעלה מן השמש, באו זה לקראת זה אלוהים ועמו, כחתן לקראת כלה, הכונס אותה אל ביתו, ביתם.