במדבר: הדינוזאור

בפרשת במדבר אנו נכנסים לחומש שנקרא במקורות "חומש הפקודים". מדובר בספר המתמשך על פני זמן לא ארוך – בוודאי בהשוואה לספר בראשית, שגם בלי פרשיות בריאת העולם והמבול מתפרש על פני מאות שנים – ונושאו ממוקד. תחילתו מפקד וסופו מפקד, וכל כולו המסע לארץ ישראל. למעשה, שני מסעות: זה שנכשל, וזה שהצליח. סיפור המסע שנכשל סגור כולו בתוך החומש הזה, ואילו סיפור המסע שהצליח מתחיל בפרשיות האחרונות של הספר, מפרק כ' והלאה, והמשכו בספר יהושע, כבר מחוץ לגבולות ספר התורה. זהו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, ואף סוף מעורר תקוה, הנפשות הפועלות המרכזיות אינן משתנות במידה רבה מדי לאורך העלילה, בקצרה -  ספר שהוא סיפור, הדומה לסיפורים שאנו רגילים לקרוא היום.

*

את ספר במדבר ניתן לחלק לשלושה חלקים מובחנים, הנבדלים זה מזה במספר מאפיינים.

החלק הראשון, הנמשך על פני עשרת הפרקים הראשונים או על פני שתי הפרשיות הראשונות, עוסק כולו במפקד ובהתארגנות המחנה. נלוים עליו מספר עניינים הלכתיים – שילוח הטמאים מן המחנה, הסוטה והנזיר. החלק השני, גם הוא עשרה פרקים, הוא חלק המסע, ולמעשה איננו מספר על המסע עצמו מלבד תחנותיו ורשימתן, אלא על סדרת מעשים המכונים בפי חז"ל "נסיונות", והם החטאים הגדולים והאסונות שפקדו את עם ישראל במהלך המסע, חטאים שהסתיימו בסופו של דבר בכשלון המסע כולו. החלק השלישי פוגש אותנו כבר על סיפה של ארץ ישראל, בשנה הארבעים, ואף שגם שם יש סיפורי חטאים, עיקר תוכנו הוא כיבושה של ארץ ישראל המזרחית והתמקמות לקראת המעבר מערבה.

החלקים נבדלים זה מזה גם מהבחינה המבנית והספרותית:

החלק הראשון מתאפיין באחדות הזמן והמקום. כל כולו מתרחש בחניה, במקום אחד, וכולו מתרחש לאורך יחידת זמן אחת רציפה וקצרה למדי – עשרים יום, על פי התאריכים המנויים בו. פתיחת הספר היא באחד לחודש השני בשנה השנית, ומסע המחנות מתחיל, על פי פרק י', בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש. זהו חלק סטאטי. אין בו תנועה, אין בו התרחשות מעבר למנייה ולספירה ולחלוקת התפקידים. נושאיו מתכנסים והולכים – מהמחנה כולו, איש על דגלו מסביב, אל מחנה הלויים ומשם אל המשכן פנימה ואל חוקיו וכלליו.

החלק השני כולו דינמיות, וכביכול חסר מסגרת לחלוטין. אין בו ציוני זמן כלל. גם ציוני המקום שלו אינם ברורים, לא בכל סיפור כתוב היכן התרחש, יש שהמיקום מוזכר בדרך אגב באמצע העלילה כבסיפור המרגלים, ומעשה קורח כלל לא צמוד לזמן או למקום. הדבר כמובן עורר גל פרשנויות, מהן המצמידות אותו לספר שמות ומהן המאחרות את האירוע, וכל זה כמובן לא היה מתאפשר לו היה רמז בתורה למתי או איפה. למעשה ניכרת דינמיות גם במימד זה – כביכול יש התנתקות הדרגתית ממימד הזמן והמקום.

אופיו של חלק זה הוא אפיזודי. הוא מורכב ממעשים מעשים, ואין קשר או מעבר ממעשה למעשה. כאמור, לעתים אף לא ברור שמעשה המסופר מאוחר אכן קרה אחרי הקודם לו בסיפור. אפשר לומר, איפוא, שמבנה החלק הזה הוא מבנה של התפוררות. כמו במקומות רבים אחרים במקרא, התוכן והמבנה קשורים זה בזה. חברה מתפוררת מתוארת על ידי מבנה מתפורר של סיפור.

החלק השלישי של הספר חוזר ומתנער מההתפוררות שאחזה בו בחלקו השני. שוב אנו על הקרקע, תרתי משמע: האיזור ברור – עבר הירדן המזרחי. הזמן ברור – השנה הארבעים. אפילו המטרה ברורה – אל ארץ ישראל. ושלא כשני החלקים הקודמים, החלק איננו סטטי מצד אחד אבל איננו אפיזודי מצד שני. הוא נמצא בתנועה של רצף, אירוע רודף אירוע, סיפור מתמשך אחד, מכוון מטרה. אפילו הכשלונות, ויש כאלה לא מעט, הם תכליתיים, ומכל אחד מהם יש התאוששות ובניית התקדמות חדשה.

*

הרושם הנוצר מהסקירה הזאת, הוא זה: מאמץ התארגנות עצום מושקע כדי להעמיד את הבליל המוזר הזה, של חברת עבדים שמצאה זה עתה את עצמה במדבר, ללא מסגרת וללא שוטר ומושל וללא הגנה וללא פרנסה, על רגליה. נערכת ספירת מלאי של מפקד אוכלוסין; תפקידים מחולקים; נקבעת הירארכיה ברורה, ואף נרמז מה עושים עם מה שיוצא מחוץ לגבולות ההירארכיה והחוק – הטמא, הסוטה, ואף הנזיר, החריג לצד השני. לבסוף נקבעים סדרי תנועה ושרשרת פיקוד ותקשורת.

אז מנסה הדינוזאור הגדול הזה לקום על רגליו ולהתחיל לנוע לעבר המטרה. והנה, הוא מתרומם, מדדה על רגליו בגמלוניות, מועד פעם אחת, נכשל בפעם השניה, נופל בפעם השלישית, וקורס לחלוטין בפעם הרביעית. ממש דגם "שלושה וארבעה" המוכר – הפעם הרביעית מקבעת את הכישלון, והחיה הגדולה כביכול נעזבת לנפשה על חולות המדבר.

אין התורה מכבירה דברים על השנים האלה. מתוך ארבעים שנות נדודים אין לנו אלא ארבעה חמישה סיפורים ותו לא. איננו יודעים כיצד התנהלו חיי היומיום. איננו יודעים כיצד התאושש הקהל מהמכות והמגפות שפקדו אותו מפעם לפעם. איננו יודעים כיצד התנהלה שגרת המנהיגות בין אירוע לאירוע, ומדובר בעשרות שנים. אפילו איננו יודעים אם היה זה זמן של שקט או של אירועים נוספים, שהתורה בחרה לא לספר עליהם. שכן את התורה לא האירוע מעניין, אלא לקחיו. המבנה הפנימי, או הסידור הפנימי, דוקא בגלל שאינו גלוי על פני השטח כבחלק הראשון, כנראה הוא הוא העניין המרכזי. לשם השוואה ניתן להיזכר בסידורו הפנימי של ספר שופטים: אף הוא, לאחר סקירה ממוקדת ומסודרת של פתיחה, מתפזר לאפיזודות שהקשר הפנימי, הכרונולוגי או הרגיונלי ביניהן, אינו ברור כלל וספק אם קיים. את ההיגיון הפנימי יש לחפש שם בתחום האישיות, האמונה או אחדות העם, ההולכים ומתדרדרים לאורך הסיפור; אף שם מתפורר הספר מול עינינו, כמשל להתפוררותו של העם היושב על אדמתו (עוד על המבנה המתפורר – כאן). אף כאן מסתבר שיש לחפש מהלך של התקדמות, למעלה או למטה, לאורך האפיזודות. לצורך זה מוכן המקרא לוותר על הסדר הכרונולוגי הנכון, ובלבד שהמסר החינוכי יבלט לעין. ועל כן יש לומר, שקריסת האמונה היא העומדת במוקד הסיפור, לא הקריסה המנהלית, ובכך מביעה התורה את דעתה: אין קריסה בחומר ללא קריסה ברוח קודם לכן.

איננו יודעים כיצד הסתיים המסע, והתורה מעבירה אותנו, בצורה מקוטעת לחלוטין, היישר אל השנה הארבעים, ובפנינו כבר עומד דור חדש ונמרץ. אחרי פירורי המידע על הכישלון הגדול במדבר, מתחיל סיפור המסע המחודש לעבר ארץ ישראל. אבל את סיפור המסע הזה, שכן הצליח, אותו אין הספר מסיים. יש התחלה – מספר קרבות מוצלחים בעבר הירדן – והתארגנות נוספת, במפקד ובחלוקת נחלות; אבל את הסיפור המלא אין הספר טורח להשלים, ומשאיר את המלאכה לספר יהושע. עובדה פשוטה זו מצהירה על מגמת הספר – ספר במדבר ולמעשה כל ספרי התורה: זהו ספר של הפקת לקחים, ולאו דוקא ספר של העמדת ערכים וסמלים לאומיים. תוצאות המסע פחות מעניינות. מעניין יותר העם המתכונן, העם המתרגש, העם הנכשל. מעניין יותר מדוע לא הבשילו ההכנות המדוקדקות, המתוארות בתחילת הספר הזה, לכדי ביצוע. מה היה חסר בהכנה, האם כביכול שכח האלוהים משהו בהוראותיו לבני ישראל, או מה לא נלקח בחשבון. האם בכל תכנית יש גורמים שאין שום אפשרות לשלוט בהם. מה מקומו של האדם וחולשותיו בכל תכנית, גאונית מושלמת ואף אלוהית ככל שתהיה, והאם בכל זאת יש דרך לעצב אדם מאמין. לכשיסתמן ביצוע שמצליח, יעדיף הספר לנטוש את הסיפור באמצע התהוותו ולפנות לסיכומים. את הסיפור המלא כבר יספרו בספר אחר.

*

ואולי אין התורה מתכוונת כלל לספר דבר על כיצד קרה הדבר, כיצד קרסנו, כיצד התאוששנו. אולי מתכוונת התורה רק להעמיד מול עינינו שלשה מודלים לבנייתה של חברה:

 האחד, המודל המלוכד, האחיד, הקשוח, הנראה חזק ובטוח. המודל שיש בו מנהיגות ברורה שההפרדה בינה לשאר רבדי העם אין להזיזה, שכוחו במשמעת הברורה והמתורגלת. שהארגון הממוספר וממופה וממושטר במרכזו. לכשייבחן, אומרת התורה, אל תופתעו מהתוצאות. סטטיות איננה ערובה להצלחה.

המודל השני הוא המודל המבוזר, החופשי, העצמאי מדי, האנרכי. זה שכביכול מציג עמדה ערכית של אי כפיה, של קבלת כל סיפור ומתן לגיטימציה לכל נטיה, זה שכופר באפשרות של כפיית אג'נדה אחת, מטרה אחת וכיוון אחד על חברה שלמה, זה שמעלה על נס את הגשמת שאיפותיו של כל אחד ואחד כאן ועכשיו. המגמה הזו, הרוחשת מתחילת המסע, עולה אל פני השטח באופן מוצהר רק לקראת סוף החלק הזה, בפי קורח ועדתו. גם כאן, אומרת התורה, אל תופתע מהתוצאות. התפוררות ומשיכה לכיוונים מנוגדים אינם רק מתכון רע להצלחה. הם מתכון רע לחיים בכלל. אין חברה מתפקדת ללא אחריות הדדית ופעולה משותפת, ובאין חברה אין פרט.

המודל השלישי, שמוצג לעינינו רק בתחילתו, הוא מעין שילוב של השנים הקודמים. הוא איננו סטטי אבל איננו מפורד, איננו אחיד אבל איננו מפורר, ברור אבל דינמי, הירארכי אבל קשוב לקולות הבאים מלמטה. 

ומשמסתמנת הצלחה, כאמור, בוחר ספר התורה לעזוב את הסיפור, באמצע ההתרחשות, בשיא המתח, ולא לחזור אליו שוב כלל, אלא להותיר את ההמשך וסיום הכיבוש לספר אחר, שכבר איננו תורה. כי האירועים עצמם אינם תורה. הלקח הוא תורה.