ויקהל: דברים שאי אפשר בלעדיהם

אי אפשר היה בלי המשכן. אי אפשר היה בלי המקדש. אין עם ללא מקדש, אין דת ללא מקדש, אין אל ללא מקדש. כך היו הדברים מעולם ובכל העולם. אל ללא מקדש הוא אל חסר בית, שכבודו חולל, שעובדיו מופקרים לגורלם. חורבן בית היא קינת עולם, אבדן ממלכה, סוף הקיום הלאומי במקרים רבים. ממלכת יהודה ידעה חורבנות רבים, מהם קשים יותר מזה של נבוכדנאצר, אבל עד שלא חרב הבית היתה לה תקומה. משחרב הבית, נחתם עידן.

שיקום הבית בשנית ברשיון מלך המלכים הפרסי, היו לו תקדימים. מתוך האפר קם עם ישראל והמציא את עצמו מחדש, מסביב למקדשו, גם ללא מלך ושרים. חייו הדתיים כללו באופן בולט מאד עיסוק אינטנסיבי בהלכות טומאה וטהרה, מקדש וקדשיו. מעמדו החדש של המקדש אף היה חזק מזה שלפניו, וכמעט ולא היו לו מתחרים בדמות במות או מקדשים אלטרנטיביים. אמנם קדש הקדשים שלו עמד ריק, אבל החדר הריק הזה היה מלא יותר מכל מקדשי פסילי האלים בעולם.

חורבנו השני היה הפתעה מוחלטת ואיומה. זו היתה מכה שאחריה לא היתה עוד תקומה למקדש. וכעמים רבים במאות הראשונות לספירה, הוא נידון לכליה איטית ולהיעלמות מעל במת ההיסטוריה, לטובת עמי הפרא החדשים המגיחים ממזרח, ולטובת העולם החדש ההולך וזורח על ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי נביא. אי אפשר היה בלי נבואה. זו היא דרך המלך בעבודת ה'. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך, אליו תשמעון. אין דרישת ה' בימי המקרא אלא דרישה בנביא. אין משמעת לה' אלא שמיעה בקול הנביא. אין דבר ה' אלא זה שבפי נביאיו. אין קשר בין ה' לעמו אלא דרך הנביא. מאות ואולי אלפי נביאים היו לעם ישראל. חלקם שרלטנים ורמאים, ואולי רובם, אבל בכל זאת ברור היה לכל, כי יסוד ההכרה הדתית, יסוד קיום העם, ערך היסוד של הברית בין העם לאלוהיו, הוא העמדה הנבואית, התופעה הנבואית. לא היה עם בעולם הקדם שדמות הנביא תפסה במציאות חייו ובספרותו מקום כה מרכזי. עם כל הרציונליות והפרגמטיות של האמונה הישראלית המקראית, במוקדה עומד אדם שאלוהים מדבר בו, שחוויתו בלתי ניתנת לשחזור, שאמת דבריו אינה נתונה לביקורת. המוחלטות הזו, לא היה אפשר בלעדיה. ללא הנבואה, אין דבר ה', אין קיום ישראלי בעל ייחוד.

גם בימי הבית השני התקשה העם להיפרד מהתופעה הכל כך מרכזית הזו. עד סוף ימי הבית עוד דיברו אנשים בשם ה', ולעתים בפיהם תורה חדשה או חידוש התורה הישנה או פירושה המוסמך האחד והבלעדי, שכל האחרים המפרשים מדעתם אינם אלא טפשים טועים וחוטאים. רוב מחלוקות הכתות של סוף ימי הבית נסבו על העניין הזה: ביד מי דבר ה'. לבד מהפרושים – שלא כתבו את תורתם, ולכן אין לנו ידיעות רבות מדי על מערך אמונותיהם בימי הבית - הסכימו כולם על דבר אחד: דבר ה' איננו ביד החכם המבין מדעתו, אלא ביד מי שיד ה' היתה עליו ודבר ה' דיבר בו, הכוהן, מורה הצדק, השליח ממרום, בן האלוהים או נביאו.

וכשבסערת מלחמות המרד הגדולות חרבה המדינה, וזרמיה וכתותיה עלו בעשן כולם, נותר עם ישראל ללא מורה דרך וללא נביא וללא דבר ה'. כדתות רבות במאות הראשונות לספירה, הוא נדון לכליה איטית ולדעיכה, המפנה את מקומה לדת חדשה ולאל חדש, לאדם שלוח ממרום שהוא האלוהים, הזורח על העולם החדש של ימי הבינים.

*

אי אפשר היה בלי כהן. אי אפשר היה בלי כהונה. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, ואין עבודת אלהים ללא כוהן. אין לבוא אל המלך בלבוש שק, אלא בבגדי הכוהנים בלבד, אין ליראות את פני האדון ריקם, אין קרבן ואין כפרה ואין ריצוי ואין תפילה ללא הכהונה. בידה הכוח, בידה היכולת, בידה הידע. אין דת ללא כוהנים. מערך תמיכה שלם הוקם כדי לקיים את המעמד הזה בלתי תלוי בשלטון, ועימותים לא מעטים פרצו על הרקע הזה, וידענו אף מלך מודח ומלך מצורע שהעזו ופשטו ידם בתחום הקרבנות.

בבית שני אף התבצר מעמד הכוהן עוד יותר. כל ימי הבית היה השליט הכוהן. אם ככהן גדול העומד בפני השליט, אם כאתנארך, אם כמלך ממש בימי בית חשמונאי. כל הסמכויות וכל השאיפות רוכזו בכוהן. הוא היה חכם התורה, הוא היה אף הנביא וחוזה החזיונות – שמעון הצדיק, יוחנן.

משעלה מלך שאיננו כוהן, הקיץ הקץ על ממלכת יהודה כפי שהכרנוה. השחיתות פשתה בכל, המקדש איבד את משמעותו, ואחרי פרפורי הגסיסה של מרידות המאה הראשונה והשניה, לא היתה עוד תקומה למעמד הכהונה. לא נותר עוד שלד מרכזי להחזקת העם כגוף אחד. דומה היה שהקיץ הקץ על העם ועל בשורתו, והנה הוא מפנה את מקומו לבשורה חדשה הזורחת ממזרח על העולם כולו, אוניברסאלית, עם מעמד כוהנים חדש משלה, שבידה דבר האלוהים וסמכויות הקדושה והסליחה והגאולה.

*

אי אפשר היה ללא ארץ. אין עם ללא ארץ. אל ארץ ישראל הלך אבינו הראשון, אליה עלינו מגלותינו הראשונה, היא מטרת התורה כולה. אין התורה שלמה אלא בארץ ישראל. מהבחינה הטכנית הטהורה, כמעט מחצית ממצוות ההלכה אינן ניתנות לקיום אלא בארץ ישראל. האיום בגלות, הוא שיא האיומים בכל פרשיות התוכחה. היא נחלת ה', והמגורש ממנה מגורש מחייו.

שיבת ציון החייתה את החלום הזה. אמנם חלק גדול מהעם – ואולי רובו – נותרו בחוץ, אבל עצם קיומה של המסגרת הזו סיפקה את צידוק הקיום הלאומי ונתנה לו משמעות. היא היתה עוגן ומושא חלומות, ואף מרכז פיננסי פיסי שאליו הועלו מדי שנה תרומות מחצית השקל לכל אורך ימי בית שני. היא היתה מוקד החיים גם ללא עצמאות מדינית ושלטון עצמי, שנתפסו כמשניים בלבד. כתות השוליים של עם ישראל, דוגמת השומרונים, הקצינו את הרעיון הזה עד לתכליתו ההגיונית, וסירבו לעזוב את הארץ בכל מחיר שהוא.

אבל גם האידיאל הזה בא אל שברו. ימי השלטון הרומי והביזנטי מוצאים את הקיום היהודי בארץ ישראל והנה הוא מידלדל והולך, מתמעט והולך, התנצרות וההתרוששות והירידה מהארץ אוכלים בו בכל פה, ושוב מפנה חזון ארץ ישראל את מקומו לחזון הארץ השמימית, ירושלים שלמעלה, ודומה שאין לו עוד תקומה.

*

בכל פרק כזה עמד ערך מרכזי, שברור היה שאי אפשר בלעדיו. הוא היה העולם כולו. אם יקרוס, אות הוא כי אין עוד דבר בעולם שניתן לבטוח בו. היהדות זוהתה באופן כמעט מלא ומוחלט עם אותו הערך או המוסד, והכופר בו היה ככופר בכל התורה כולה ובאלוהי עולם.

אבל הנה כולם חלפו הלכו להם: המקדש. הנבואה. הכהונה. ארץ ישראל. לכולם נמצא תחליף: המקדש בבית התפילה, הנביא בחכם, הכוהן באדם הפשוט ותפילותיו, הארץ בקהילה. במבט לאחור, כולם זכו לביקורת כבר בזמנם, אלא שאיש לא היטה אליה אוזנו. יתרה מזו: מי שניסה ליצור מהפכות יזומות, הוליך את היהדות החוצה והעמיד עולם אחר לחלוטין מזה שאליו קיווה.

ועל כרחך עומד אתה ותוהה, האם איננו שבוים שוב באותה לולאה קסומה. האם איננו רואים גם היום בדבר זה או אחר את היסוד שאין בלתו, שבלעדיו נלך כולנו לאבדון, שחורבנו יהיה חורבן היהדות. כסומים בקופסה סגורה, איננו יכולים אפילו למשש את סביבותינו ולזהות מהו אותו רכיב נפרד מעצם הווית היהדות שהעלינו למעלה ראש. האם זו המדינה שבעקבות חזון הראי"ה העלינו אותה למעלת הקניין הפנימי של האומה ויסוד כסא ה' בעולם? האם תהיה זו הקבלה, שקנתה את מקומה כתורת הפנימיות והאמת בה"א הידיעה? האם תהיה זו ההלכה המבוססת על משא ומתן בדברי האחרונים, שרבים מאיתנו רואים בה את הערובה היחידה לקיומו של העם בייחודו ובאחדותו? יהדותינו היום איננה דומה ליהדות העבר. לא רק לזו העתיקה, אלא אפילו לזו שלפני מאתים או שלוש מאות שנה. לא רק בפרטים, אלא גם בערכים שנדמה היה שהם ערכי יסוד. כיצד תיראה היהדות בדורות הבאים?