כי תשא: קיצור תולדות האלים

כיצד נברא העולם, וכיצד הוא פועל? רוב המיתולוגיות הקדומות סיפרו סיפורים בעלי קוים דומים: תחילה נברא העולם, ולבריאתו אחראים בדרך כלל אל או שנים (בדרך כלל זכר ונקבה); שאר האלים נבראים מהם, אולם אחר הדברים האלה האלים מהדור השני ואף השלישי נוטלים את המושכות לידיהם. לעתים קרובות הם מדיחים את דור האלים הראשון, הבורא, ממקום שלטונו; גם האלים בני האלמוות עשויים למות, והאדם בן העת העתיקה לא ראה בזה סתירה, שכן גם המוות הוא אלוהי. לעתים, כמו בכנען, אין סיפור הדחה או מלחמה, ואל "אבי האלים וקונה הארץ" הוא פשוט זקן העדה, זה שממילא כבר איננו מנהל את העולם בפועל, אבל סמכותו נדרשת כבורר וכפוסק אחרון, למרות חולשתו הניכרת.

אולם הרוצה להסיק מכאן מסקנות לגבי טיב הדתות העתיקות, עליו להיזהר. אין המיתולוגיה אלא רובד אחד בדת, ולא תמיד הוא משקף את הרבדים המוכרים האחרים. הקשר בין המיתולוגיה לפולחן לא תמיד ישיר, וליתר דיוק ברוב המקרים איננו ישיר. ערכי היסוד של הדת לא תמיד מתבטאים רק בסיפוריה, ואין בהם כדי הסבר שלם למבנה הממסד הדתי ולתולדות המקדשים. הדת התפתחה, לפי השקפתנו כיום, לאורך דורות, ואין המיתולוגיה אלא אחד השלבים, ולאו דווקא הראשוניים שבה.

הרוצה להתחקות אחר תולדות האלילות, ואין דעתו נחה בהסברו התיאורטי של הרמב"ם על כך, מבקש לו נתונים בממצא ובסיפורים העתיקים יותר, ככל שידו מגעת. וככל שידינו מגעת, בתרבויות הפרהיסטוריות והפרוטו היסטוריות רווחו אלוהיות שייצגו בעיקר שני דברים: מוות ופריון. באתרים דוגמת מערות הכרמל כבר ניתן למצוא קבורת אדם מוקפדת, המעידה על חשיבות שייחסו לטיפול במת, ומכאן שייחסו לו תכונות גם אחרי מותו, כאלה שחייבו התייחסות של כבוד; ביריחו הנאוליתית היו גולגלות אדם מכויירות מצויות בבתים, והקבורה תחת רצפת חדר המגורים היתה נפוצה. ככל הנראה אבות המשפחה הם שזכו לכבוד הזה, ואולי ראו בהם מגינים ושומרים, ולפחות ראו צורך לכבד את זכרם באופן מוחשי לגמרי.

בצד אלו, נפוצו מאד צלמיות נשים, עירומות ושמנות, בתנוחות שונות, ובכולן מודגשים אברי הרביה והפריון. צלמיות אלה מלוות את התרבות האנושית בכל גלגוליה, כשהאופנה משתנה מפעם לפעם, אולם אין ספק בדבר מרכזיותו של האלמנט המיני בהן. חזונו העתידי של פרויד, על שני יצרי לב האדם המניעים את האנושות, יצר החיים ויצר המוות, או יצר ההרס ויצר המין, ניצבים בפתח המסע אל התרבות.

צלמית פריון, שער הגולן, האלף החמישי לפנה"ס

אלה היו פחדיו של האדם מאז ומעולם, ואלה היו תקוותיו. המוות בסוף החיים והלידה בתחילתם, או אולי ההיפך; או שמא הכוחות השולטים בעולם, ההרס והיצירה הטוטאליים, הסופיים. או אולי שני הדברים הניצבים על גבולו של בן האנוש: החריגה אל מעבר לרוח ולחיים מצד אחד, והחריגה אל מעבר לגוף עד איבוד השליטה העצמית מן הצד השני. הדברים המניעים את האדם למצות את כל כוחותיו, ההתגברות על אימת המוות מחד והתשוקה המינית מאידך. שני הסמנים הקיצוניים האדירים האלה הם העומדים ביסוד המחשבה האנושית, ביסוד היצירה, ביסוד העשייה, ביסוד החידלון. שני אלה הם כל האדם.

מה הפלא, איפוא, שבשני אלה ראה האדם את האלוהי, את העליון, את מה שמעל ומעבר, להם עבד ולהם התפלל ובהם ראה את חזות הכל, מהם ברח ואליהם נמלט בכלות כל הקיצים. לא היתה דת שאלמנטים אלה לא באו בה לידי ביטוי, ולעתים קיצוני ביותר, בדמות פולחן מוות של הקרבת אדם או מעשים מיניים חשופים בתוך הקודש פנימה. לעתים כסמל למתרחש בעולם האלים, לעתים כדבר עצמו, המשפיע ומניע את העולם.

אלוהיות החיים והמוות האלה הם העומדות ביסוד הפולחנים העתיקים, ומהם נפוצו כל האלים האחרים, אלי אהבה ומלחמה, אלי עושר ואלי שפע ואלי מחלות ואלי מסחר ואלי בית ואלי חוץ ואלי משפחה ואלי הרים וגבעות ועצים רעננים, שגם בהם נמצאה משמעות של עולם חי ומלא ונוצר ומתכלה ומתחדש תמיד.

לא תמיד בידינו לדעת מה דמות נתנו הקדמונים לאליהם אלה, או מה סיפורים סיפרו עליהם. אולם דומה שדימויי בעלי החיים היו מקור שופע להבנתו ותיאורו של עולם האלים. כך השור, הפרה והעגל, שהיו מבעלי החיים המשמעותיים ביותר בחייו של האדם בעולם העתיק, עקב עוצמתם האדירה וכושרם המיני הבלתי נדלה, היו גם סמל דתי ברוב תרבויות המזרח הקדום המוכרות לנו. העוצמה הרבה הפכה להיות סמל לכוחות אלוהיים מסוגים שונים, ואף למרכבתו של יחזקאל הגיעה; שם משמש השור כאחד מארבעת נושאי המרכבה, בצד הנשר, האריה והאדם. בצד העוצמה נודע תפקיד חשוב לכושרם המיני, וגם כוח זה, כאמור, נחשב במזרח לכוח אלוהי. במצרים נודעה חתחור, מהחשובות באלות מצרים, שהיתה בין השאר גם אלה יולדת, בדמותה כפרה, או כעומדת על גבי פרה. במסופוטמיה תואר לעתים אל הירח, ננר-סין, בדמות שור מלכותי הצועד ברוב הוד, פר צעיר ועז עב קרניים, הרחם המוליד את הכל (ערבוב הזכר והנקבה לא הפריע למשורר השומרי הקדום). בכנען היה אל, ראש הפנתיאון הכנעני-אוגריתי, מכונה "שור אל", והוא הוא אבי האלים. בכל התיאורים האלה, נודע לפריון תפקיד מרכזי, ושמו של הפר מעיד עליו, שזו תכונתו.

*

עם עלייתן של ערי הממלכה, ויותר מכך עם היווצרות המדינות הגדולות הראשונות, נוסף אלמנט חדש לעולמו של האדם: לא רק הטבע וכוחותיו, האנושי או החיצוני, אלא החברה וכוחותיה. גם הכוחות החברתיים הוכרו ככוחות גדולים מהחיים, ולעתים כוחם רב משל אלי המין והמוות, שכן כוחו של השליט לעתים כופה על נתיניו חיים ומוות ומין או היעדרו. אלים שליטים, לוחמים, מלכים בעולם האלים, החלו לעלות על הבמה. דומה שלעתים סיפורי המלחמות בעולם האלים באו לבטא את חילופי הדורות האלה – מעולם הטבע העירום, הקמאי, של היצירה והמוות, לעולם החברה ובמרכזו המלך והצבא המנצח, החברה האנושית וכוחה המכלה כל ובונה עולמות ומחריבן בהיקפים גדולים הרבה יותר משידע האדם קודם לכן. סיפורי מלחמות אלים אחרים ביטאו לעתים מלחמות של ממש, בין קבוצות עמים ובין אליהם, אבל גם באלה ניכר כוחם של האלים המנצחים, השליטים, המולכים. האל המלך עלה על הבמה. מרדוך, אוזיריס, בעל, הדד, זאוס, רובם אלי סערה במקורם, הפכו שליטי הפנתיאון.

בנקודה הזו כבר יש בידינו סיפורים על האלים ותולדותיהם. כבר לא מדובר על קיום כשלעצמו בטבע ובאדם, אלא על התרחשות שמקומה על ציר הזמן ובמרחב החברתי תרבותי. הדרמות האלוהיות סופרו והושרו וצברו עוצמה, וסופן שהשתלטו על זכר האלים העתיקים ובלעו אותם אל קרבם. אבל החוקר הזהיר יוכל פעמים רבות לגלות את עקבות העולם הקמאי והקדום, לא בסיפורים אלא בפולחן עצמו. בהקרבה בבמות, במערות, בלילות ובימים, בדרך ההקרבה ובאירועים המתלווים אליהם – החל מסעודות קודש וכלה באורגיות מין סוערות. אלה גם אלה ביטאו את כל אותם הכרות פנימיות סוערות, שנותבו עתה אל דת המדינה ואל החברה והעם שמתייחד באליו ופולחנו, ועם זאת שומר עדיין על שוני בין עיר לעיר ובין מקדש למקדש ובין אל ואל.

אכן, ברוב דתות העולם לא האל הבורא הוא הנעבד, אלא האל המולך, השליט, לרוב בן הדור השני או השלישי של האלים. האל הבורא נותר לעתים נשכח, לעתים מורם מעם ומפולחן, ולעתים רחוקות בעל תפקיד ממשי, אבל משני. הדבר תאם, ואף הזין היזון חוזר, את התהליכים הפוליטיים. תפיסת השלטון ברוב הממלכות העתיקות היתה אכן אלוהית, והמלך נתפס לרוב כנציג האלים, כממונה על ידיהם, כשלוחם או אף כהתגלמותם עלי אדמות. אפילו במקרא המונותיאיסטי לא נפקד מקומם של ביטויים המרמזים לתפיסה כזו, וגם בתהלים ב' נאמר "ה' אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך", פסוק שהנצרות מצאה בו עניין רב, כידוע. התפיסה האימפריאלית רק הוליכה את החשיבה הזו צעד אחד קדימה, וראתה במלכי האימפריה את הממונים לשלוט בעולם בחסד או בפקודת האלים. השלטון מגיע למלך מתוקף היותו.

*

דומה שעלייתו של העברי הראשון על במת ההיסטוריה לוותה במחאה נגד התפיסה הזו. נטישת מרכזי הממלכות העתיקות והנדידה לכנען, שבה פולחן אל עדיין רווח, נשאה בחובה אמירה מתריסה, שאינה מוכנה לקבל את האלהת המלך, או את האלהת השלטון, וכביכול אפילו לא את שלטונו של האלוהים עצמו – ואברהם מתווכח עם אלוהים על החלטותיו ואינו מוותר. האמונה המונותיאיסטית לא יכלה לראות בשלטון ובמלוכה עלי אדמות עניין אלוהי. ואכן, מעולם לא התפתחה, בישראל או בדתו, שאיפה אימפריאלית של שלטון עולמי.

בשל כך, היו לא מעט חוקרים (ובהם מרכזיים, דוגמת פ"מ קרוס המנוח), שראו באמונת האבות מין קרוב משפחה של האמונה הכנענית הקדומה, זו שלפני עלייתו של בעל, המאמינה באל, האל הבורא אבי האלים. האל השור. בשל כך אין אנו מוצאים את האבות מתעמתים עם הדת הכנענית המוקדמת בשום מקום, ואין המקרא מתמודד עם אל, אלא רק עם בעל.

אלא שאמונת הייחוד פן נוסף היה לה. לא רק את השלטון לא יכלה להאליה, אלא גם את המין ואת המוות. הן המין והן המוות, בקיומם ובחידלונם, אינם אלא בני עולמו של האדם, עם כל כוחם. האלוהים אינו מת ואינו נולד, אינו אדם ואינו גוף ואין לו ייצוג בדמות אדם או חיה. אין פולחן מתים במקרא, והמעשה המיני מוצא מתחומו של הקודש לחלוטין. האל הבורא הוא הנעבד, אולם לא האל הבורא בן החיים והמוות. אלוהי עולם, אלוהי הזמן, אל חי וקיים לעולם, הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ועם זאת הוא הכורת ברית לאדם. לא בשל היצירה, לא בשל הכוח, לא למען השלטון, אלא למען המוסר, כדי לאפשר יצירה שאינה הורסת, שלטון שאינו ממית, ומיצוי עצמי ללא איבוד שליטה.

*

ומשנעלם משה מעיני העם הנגאל הטרי, השתלט הפחד. איזה אל גאל אותנו? כיצד נדע? מיהו ומה דמותו? מה ירצה מאיתנו, האל שלקח אותנו מארץ התרבות והמלך העליון אל המדבר, פרוע החוק וחסר העתיד? אנה נוליך את חרדותינו, פחדינו, תקוותינו? מה נרצה אנו? מה ייעודנו? לשם מה יצאנו?

במעמקים פעם זכר עמום של פולחן ישן, של מהפכה שנשכחה. לא את השליטים נעבוד, הלא לכן יצאנו ממצרים. אבל זה משה האיש, השליט שאינו רוצה לשלוט, לא ידענו מה היה לו. מה יוכל אהרון, האח, לתת לנו תמורתו? המבוגר האחראי, שמחובר אל העם ובא ממנו ואיתו ולא ברח אל המדבר לעשרות שנים, שאולי מכיר ויודע משהו על המהפכה שאיש עוד לא גילה לנו מה היא ועל מה היא? מעמד סיני לא הספיק. מלבד ציוויים כלליים, איסורים המובנים לכל בן אנוש, לא שמענו שם דבר. המסר עדיין לא נגע בנו, לא ענה למאוויינו, לא דיבר אל עולמנו הפנימי. לא התחברנו אליו.

וממעמקי העבר – כנראה הכנעני – נשלף העגל, סמל היצירה, השמחה המתפרצת, חדוות הפולחן, השירים והמחולות המניעים נפש וגוף ומביאים את האדם אל סף ההתעלות על הגוף ומגבלותיו, גם דרך היצר ופולחנו. אלה אלוהיך ישראל, לא מצרים ארץ החוק והמחנק והשיגרה והעבודה, אלא העגל. לשיר ולרקוד, לשמוח ולזרום, זה מה שרוצה האלוהים מאיתנו, או אנחנו רוצים מהאלוהים, למי איכפת.

צלמית שור, אתר התנחלות ממערב השומרון, תקופת ההתנחלות

ומשה, האיש שבא מהמדבר ועתה חזר ומצא את מקומו, נוכח שבדרך איבד את העם. שבעלותו אל ההר לכרות את הברית עם אלוהי ההיסטוריה, המוסר והחוק, שכח את האדם וההיסטוריה האישית שלו, צרכיו ועולמו. שאהרון, אחיו ונביאו, נותר גם הוא ללא הכוונה וללא מטרה למטה, ואינו יודע מה יעשה. ושזהו הזמן לעמוד מול האלוהים, אלוהי המופשט, מול נפשו שלו המבקשת את המוחלט ואת מה שמעל האדם ועולמו, כאדם המבקש רחמים מתוך נפשו שלו, הרוצה, פשוט, חיים.