שבת בראשית: הנחש והגשם

(דברים שנאמרו בקידוש בין ההקפות, לפני קריאת פרשת הבריאה)

לחגים יש משמעויות רבות – חקלאיות, היסטוריות ואחרות; אבל לעתים קרובות משתלטת משמעות אחת על האחרות וכמעט מעלימה אותן. הנה, לדוגמה, על ארבעה ימי דין מדברת המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה:      

"בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים."

דומה שלחג השבועות אין היום כל משמעות של דין, ואין לכך כל ביטוי במנהגי החג. עניין מתן תורה תופס את החג כולו, ולבד מאיזכור הביכורים במילה בודדת בתפילת מוסף ובקריאת המפטיר, אין זכר לעונת השנה, וודאי שלא לדין. גם חג הפסח נבלע בתוך סיפור יציאת מצרים, והעומר גם הוא שועבד לנושא מתן תורה. דומה שלבד מתפילת טל נעלמה לחלוטין משמעות הדין על התבואה בחג זה.

ראש השנה, לעומת אלה, זכה בכל הקופה, ועניין יום הדין בלע את כל ענייני החג האחרים. אימת הדין – שההלכה בצדדים שונים משתדלת אפילו לעמעם אותו – תלויה מעל כל נושאי החג: התרועה, ההמלכה, הזכרון. והדין הזה מקרין הלאה גם על יום הכיפורים ומעצים אותו.

סוכות עומד מהבחינה הזו במעמד ביניים. עיקר אווירתו היא של שמחה – אסיף, סוכה ירוקה, שלום, טבע. מצד שני, הדין על המים מוזכר כל יום, ואין פיוטי ההושענא כולם אלא תפילות גשם; וכמובן, שמיני עצרת ותפילת הגשם שבמרכזו היה אמור להיות מוקדש גם הוא לדין על המים, שכל העולם צריך להם. למרות כל זה, גם בסוכות נראה שאין אימת דין המים מורגשת.

האמת ניתנת להיאמר, שיש היגיון בהיעלמות הדין הזו. במיוחד האדם המודרני שלאחר המהפכה התעשייתית אינו נתון יותר לאימת דין הטבע. דומה עלינו שהתגברנו על כל קשיי העולם. אנו מייצרים לעצמנו עודפי מזון אדירים, ואף ברצף של שבע שנות בצורת – שבימי קדם היתה גורמת לרעב כבד ולהרס ממלכות ותרבויות שלמות – איננו מרגישים כל ירידה ברמת האוכל והפרנסה שלנו. מים למדנו לאחרונה לייצר בעצמנו. אנרגיה איננה חסרה לנו. מזג האויר איננו מטריד – בידינו ליצור לעצמנו בועת אקלים מבוקר בכל מקום, מחדר השינה ועד לרכבת. תוחלת חיינו הוכפלה ושולשה. ביכולתנו לתקשר עם בני אדם מקצווי הארץ ללא מגבלות זמן ומקום, כמעט. אימת הקיום פגה.

רק דבר אחד עדיין איננו בידינו, והם החיים עצמם. למוות לא מצאנו תרופה. לפיכך, מלכותו של הדין בראש השנה לא נעלמה – אם כי, חייבים להודות, כבר איננו מתפללים באותה אימה כאבותינו. מכל מקום, עדיין יודעים אנו, ברגעי רצון, לתלות לשמים עינינו ולבקש חיים.

וכך, כנחש באמרתו המפורסמת של ר' שמחה בונים מפשיסחה, איננו זקוקים עוד לתפילה. קללתו של הנחש היא שיהא מזונו מצוי לו כעפר, ולא יזדקק לבקש רחמי שמים ובכך להתקרב אליהם. ובדיוק כנחש, שכרנו יצא בהפסדנו.

אבל לאחרונה חולף רעד בעולם. חסד עשה עמנו הקב"ה, ובעשרים השנים האחרונות אנו לומדים לדעת שלכל דבר יש מחיר. במחיר ייצור המזון אנו מכלים את משאבי הכדור שאנו חיים עליו. במחיר ייצור האנרגיה אנו משנים את תנאי האקלים על פניו. במחיר הכפלת, שילוש וריבוע מספרנו עלי אדמות אנו הופכים את קיומנו כאן לתלוי על בלימה. לאיטה חודרת ההכרה, כי במו ידינו הרסנו את העולם שבו אנו חיים, וספק אם יהיה בידינו הזמן והיכולת לשקמו. עדיין אנו ממשיכים את החגיגה, אבל מועד התשלום כבר הולך וקרב, וכבר לא ניתן להתעלם ממנו. מדי שנה אנו מקבלים תזכורות מקדימות - סופות וסערות שלא ידענו כמותן, הצפות ואסונות טבע, שינויי נוף המתרחשים מול עינינו בקצב שההיסטוריה לא הכירה כמוהו.

ומי יודע אם לא לכך התכוונה התורה, ששלחה אותנו ביום הדין על המים לשבת בחוץ, במבנה מתכלה, תחת סכך קלוש, ובידינו מיני צמחים שהיו אמורים להיות בסביבתנו הקרובה. למרבה האירוניה, עולמנו ההפוך הפך גם את כל אלה למוצרים תעשייתיים – גם סוכות "לנצח", גם סכך ארוז ומוכן ומפוקח ומוכשר, גם ארבעה מינים שמקורם בשוק ובמסחר (מי היה מעלה על דעתו היום להניח את לולבו ואתרוגו, שאותם קנה במחיר מופקע ובדק בזכוכית מגדלת, באצטבאות המקדש, ואחר כך לקבל אותם מושלכים בידי הכוהנים ונתפסים באויר, קרוב לודאי לא אותם אלה שבחרנו בדוכן, כפי שנהג בפועל בזמן שבית המקדש היה קיים?). אבל מלכתחילה, היינו אמורים לצאת מהמיקרו-אקלים שיצרנו לנו אל החומרים הבסיסיים של הטבע, ולהיווכח שאפשר גם אחרת. איננו זקוקים באמת לכל השפע שיצרנו וששיווקנו ושהפצנו ושדרסנו איתו את כל שאר העולם. החיים תלויים בדי מעט: מחיצה רעועה, ענף על הראש, פרי יפה ביד לשמחה.

אכן, כך, וכנראה רק כך, יכול אדם לגשת לתפילה. הן זוהי מהותו של האדם העומד בתפילה: לעמוד, כך בעירומו, מול העולם שבליבו, ולדעת בעומק נשמתו ש"גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם", שאין הוא עצמו, האדם, אלא יצור אחד קטן וחלש, שעמדת השליט הגא איננה שלו באמת, שייעודו בעולם היא "לעבדה ולשומרה" ולא "לנצלה ולדלדלה", ושרק כך יכול הוא לבוא באמת מול ארון הקודש הפתוח ולבקש: גשם.