יום הכיפורים: חידת המדבר

מאות שנים במצרים הטמיעו את התחושה בקרב העברים: יש ארץ החיים, ויש מדבר. כאן, על יד המים, בקרבת המבנים הגדולים, מרכזי המינהל, התעלות, הפקידים יודעי הקרוא-וכתוב, ההיררכיה החברתית הקפדנית – כאן החיים. ואילו שם, בחולות הגדולים, מקום שמש ועקרב ונחש וישימון וציה וצלמוות, מקום אין מים בו ואין פקיד ואין שר ומושל ואין חברה, שם המוות. שם האין, שם האימה. אבוי ליוצא. שום אל לא יגן עליו שם, מפני אלי המדבר התובעניים והקשים. זוהי נחלתם, ואוי למסיג הגבול.

אי פה אי שם הסתננה השמועה: מעבר להרים ולמדבר יש ארץ אחרת, זבת חלב ודבש, משם באנו כשגם היא הפכה למדבר והתייבשה. אבל עכשיו אין לאן לשוב. המדבר הגדול והנורא מבדיל בינינו. אין לחצות אותו אלא עם צבאותיו של פרעה, מגן הארצות והעין הפקוחה של האלים; ואנו עבדיו.

ויום אחד נפל דבר. מן המדבר הופיע איש, חסר שם וחסר שרשים. משלנו הוא, אבל נטש; בן הארץ הוא, אבל ברח; בן ארמון המלוכה הוא, אבל במדבר גדל ושם נשא אשה ושם הוליד ילדים, ילדי מדבר כמוהו. מדייני חותנו, המרעה משלח ידו, ואש הסנה המדברי הבוער בעיניו. "אל המדבר", תובע הוא. "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר", מבקש הוא מפרעה, מלך הארץ הנושבת. "כה אמר ה' אלוהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", מצהיר הוא בפני זקני העדה הנדהמים. אומר ועושה, והעדה הנדהמת אחריו, עד קצה ארץ נושבת, "בקצה המדבר", והם זועקים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?"

פעם אחר פעם יחזור העם ויגלה את אימתו מן המדבר, ופעם אחר פעם יתבע "נתנה ראש ונשובה מצרימה", "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". הארץ ההיא שמעבר למדבר איננה אלא אשליה. שם, בארץ הערים הגדולות, המינהל המסודר, הפקידים המשכילים, בנייני הענק, תעשיית המזון המסודרת, שם החיים והחלב והדבש, ואילו אנחנו נמקים בדרך אל הדמיון ואל המוות ואל עצמותינו שילבינו במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב וציה וצלמוות. לאחר ארבעים שנה, כימי דור, יזכיר להם משה האיש "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח)".

*

כיצד שרדו, מנין מצאו תעצומות בנפשם, נגד כל ההוויה שספגו וגדלו עליה, פליאה היא, ואמונה שמה. אבל אמונה דבר שביר היא, ויש להגן עליה, לעטוף אותה. לבנות לה משכן עצים וארון עץ וזהב יחפה אותה, זכר לימים עשירים יותר ותקווה לימים שיבואו, עשירים גם הם. יש לשנן אותה יום יום, יש לעבוד לה, לבל תישחק באבק המדבר, יש לשמור עליה מכל משמר לבל תיטמא, יש להרחיק ממנה כל דבר זר וכל מת וטמא מת, יש לעשותה בטהרה ולהציב משמרות, והזר הקרב יומת.

ופעם בשנה יש "לכפר על הקודש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם", לטהרו ולקדשו מחדש מטומאות בני ישראל שאין להימנע מהן, כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.  והכוהן יכפר "את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, אחת בשנה" (ויקרא ט"ז). כל עבודות היום הזה לא באו אלא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, כדברי חז"ל וכפשט המקראות. כי המשכן, ויורשו המקדש, לב העם הוא, וכפרתו כפרת העם היא. המשכן בלב המחנות, ומסביבו דגלים לאותות לבית אבותם, וכל הקרוב מחבירו מקודש מחבירו. הסדר וההירארכיה טומנים הבטחה בחובם ליציבות, להגנה מפני המדבר הגדול והנורא, לחוק וסדר (שיהיה למשהו מעין הסדר המופתי ההוא במצרים הרחוקה שזכרה מתעמעם והולך כארץ הארגון והסדר), לאמונה.

והנה, בלב עבודת היום הגדול והנורא הזה, שכל השנה כולה תלויה בו, שכל הטהרה תלויה בו, שכל האמונה תלויה בו, עומדים להם שני שעירים. זהים בכל – במראה, בקומה; אין להבדיל ביניהם בדבר, גם לא בתפקיד המיועד להם. אין לדעת מי ילך לאן. עומדים ומנענעים בזקנם אל הכוהן, אל אהרון, שזכר העגל שפרץ את גדריו עודו צרוב בנשמתו ומזכיר לו בכל יום גם את שני בניו המתים, שפרצו את גדרות המשכן ואש זרה בידם. סדר, סדר, משנן לו אהרון לעצמו. גבולות, חוקים, אין לזוז מהם. זהו הקודש.

והנה מבוכה. מי השעיר לה'? שנים במקום אחד, וחוסר הידיעה מרחף מעל קרניהם. גבולות היום הזה, כולו טקס ובגדי זהב וזקני בית דין וסדר עבודה קפדני, כולם רעדה אוחזת בהם. גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל. האחד ייכנס אל הקודש ויישחט לשם שמים, והשני ישולח – אל המדבר. מי יכריע? הקפריזה? חוסר הידיעה מראש? הגורל?

"וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר, ושילח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה, ושילח את השעיר במדבר".

השעיר המשתלח, כפי שקראו לו חז"ל, משולח, כלומר משוחרר – ואולי מגורש – אל המדבר. זו משמעות הפועל הזה בכל מקום במקרא: שחרור, גירוש, עזיבה לנפשו. השעיר וכל עוונותינו, כולם אל ארץ גזירה. כל פחדינו, שבאמצעותם אנו גוזרים על נפשנו מסלולי סחרור שאיננו נחלצים מהם ואנו סובבים בהם שוב ושוב, במעגלי חטא שאיננו מבקיע את דרכו אל הנקודה פנימה, כולם על ראש השעיר, אל המדבר, ארץ לא גבול, ארץ אין חוק, ארץ בלי חיים. אז יכול הכוהן, משוחרר ממשא אשמותיו והגזירות שגזר על עצמו בשנת החטא השוטפת, לפסוע כשליח העם כולו אל הקודש פנימה, למוקד המעגל, אל לב האמונה, אל הארון ובו הלוחות.

מה עשה השילוח הזה אל המדבר? מדוע שוחרר השעיר? לאן הלך?

*

התמיהה היא גם חיצונית, וכבר ציין הרמב"ן "ולא מצאו בקרבנות תשובה לעכו"ם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנחנו עושים כמעשיהם". הנה לדוגמה, סופרי העת העתיקה – רומיים בדרך כלל, אבל כמובן גם יווניים – תיארו כך את הפולחן היווני:

"הם ייסדו מקדשים במות ומזבחות בעבור האלים האולימפיים, מגשים לשריפת קרבנות עבור האלים הכתוניים (=אלי האדמה) והגיבורים, ומערות בעבור האלים ההיפוכתוניים (התתקרקעיים)" (פורפיריוס, המאה השלישית). "שמה תכרה לך שוחה, הבור תחפרנו, נסך תיסוך על סביבו למתים, דבש ויין מתוק... איל שהוא כולו שחור... כבש וכבשה שחורה" (אודיסאה).

בעולם היווני נהג פולחן כפול – פולחן במקדשים ומזבחות לאלים האולימפיים, ופולחן אחר לאלים הכתוניים, שנעשה במערות ובנקיקים. לאלו קרבנות לבנים, ביום, בצוואר פשוט כלפי מעלה, ולאלו קרבנות שחורים, בלילה, בצוואר כלפי מטה. מעלה ומטה, חוץ ופנים, שחור ולבן, חיים ומוות, כל החומרים הבסיסיים של החיים. ככל הנראה לא נהגה הפרדה בין הפולחנים האלה, בניגוד לסברות שנאמרו בעבר, ומכל מקום לשניהם היתה חשיבות גדולה בפולחן האלילי.

 משטח הקרבה על פני האדמה, המקדש הפלשתי בעקרון

ובאמת כדמות דמיון יש כאן. קרבן שאינו נעשה בפנים, במקדש הרשמי, ומשולח אל פני השדה, כאילו לרשות אחרת, כביכול אל מחוץ לסדר האלוהי, לכאורה לידי "השעירים אשר הם זונים אחריהם", אלה שבגללם נאסר להקריב קרבנות מחוץ לאוהל מועד, פרק אחד אחר כך בספר ויקרא:

"למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אל הכוהן... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חוקת עולם תהיה  זאת להם, לדורותם".

מה פשר הדמיון הזה? ומדוע בלב היום הקדוש הזה מופיע לו השעיר, מערער את הסדר וטורד את קדושת חצר המקדש וקול ברכת העם המשתחווה, עם צלילי המדבר, רוחותיו וצוקיו?

*

כדי לפתור את החידה ולהפריד בין הקודש ובין האלילות, הלכו פרשנים בדרך הנראית בעצמה חידתית ותמוהה, שלא לומר על סף פריצת הגבולות. אבן עזרא שניסה להסתיר את הסוד, והבטיח לגלותו "בהיותך בן שלושים ושלש", הרמב"ן שאמר על עצמו "ואני הרכיל מגלה סודו", וכל צבא מפרשיו של הרמב"ן, כולם באותה הדרך, כלשונו של רבנו בחיי:

"אין כוונתנו בשניהם כי אם לשם המיוחד בלבד, ולכן היה הכוהן נותן שניהם מתנה להשי"ת, והיה מטיל עליהם גורלות, לפי שהדבר הנחלק על ידי גורל הוא החלק הבא מאת ה'... הנה השי"ת נותן השעיר ההוא לעזאזל ומאתו בא אליו, והוא יבחר ולא אנחנו... כמי שמשליך פרוסה לכלב שלא ינשכנו, אז יעלה קרבנו דרך סלולה לשם המיוחד בלי קטרוג".

בכל לשון סייגו חכמים אלה את דבריהם, לבל נטעה, כי השביל צר ומתפתל על שפת התהום. איננו הולכים בו לעולם, לבל נתפתה ונמעד, לבל נפרש לא נכון כאילו יש ממש בעבודה הזרה. אבל פעם בשנה חובה עלינו להיישיר אליו מבט, לדעת שהוא שם, ולומר לעצמנו: אכן כן, יש שביל אל התהום, וגם הוא בתוכנו, וגם אותו נשתף בקרבנו אל הקודש פנימה. לא אל זר הוא. אנחנו הוא. בכל לבבך – בשני יצריך. פעם בשנה. בצום.

*

עומד לו השעיר, לשון זהורית בין קרניו, עוונותינו על כתפיו, איש עתי על ידו, וסיעות של אנשים קצרי רוח המתלשים בזקנו ודוחקים אותו בקוצר רוח אל המדבר, אל ארץ הגזירה, להסתיר את העוונות, לזרוק אותם החוצה, שלא נדע, שלא נראה. גשר היו צריכים לבנות לו שלא יינזק, כי שליחותו חשובה ביותר. ללא השעיר במדבר לא ייכנס הכהן אל הקדש. בימי בית שני, כשהמדבר כבר היה זיכרון רחוק, והעם כבר היה עירוני והירארכי בעצמו ולא חקלאי ומבוזר כבימי ההתנחלות והשופטים (שלא לומר ימי המדבר), כבר לא הסתפקה ההלכה בשליחתו של השעיר למדבר, והאיש העתי היה דוחף את השעיר אל מעבר לצוק, אל מקום שרגליו, רגלי עז מדבר מנוסה, לא יכולות לעמוד. אבל העקרון אחד הוא: שני שעירים, ללא הבחנה קודמת ביניהם, האחד החוצה והשני פנימה, ואין זה בלא זה, ואין קרבן נרצה על המזבח אם אין שעיר משתלח אל המדבר.

כי אין תשובה ללא הכרת החטא - ולא רק הכרה בחטא - ללא הכרה במה שאפשר ובמה שאי אפשר. אין גאולה עם אשליית כוח ללא גבולות או ניצחון ללא שיור. ואין פנים בלא חוץ. ואדם המשלה את עצמו שבנייניו בנייני עולם והגנתם מושלמת ובידו לאטום את עולמו הרמטית, סופו שימצא את עצמו תועה בשבילי מדבר הגזירה, ואין איש עתי שיצילנו מתעייתו, ואין שעיר המשתלח מבפנים החוצה שיאפשר לו את השעיר המוכנס מהחוץ פנימה. כי ללא הכרה בכוחות המעמקים של נפש האדם, ללא מבט אמיץ אל המדבר לא תהיה כניסה פנימה. אין אדם יוצא לחירות אם אינו מוכן לעבור את המדבר של נפשו, במו רגליו.