כי תצא: האם התורה מתירה פשעי מלחמה?

תרבויות העבר חגגו את הרצח והטבח של אויבים במלחמה. הנה כמה דוגמאות (לא לבעלי קיבה רגישה):

"ותהלום ענת ותכה בעמק, תהרוג עמי חוף הים, תשמיד אדם מצאת השמש. תחתיה ראשים ככדורים, מעליה כארבה הכפות. כקוצים ערמה כפות לוחמים, כרכה ראשים לגבה, עד ברכיה תבוסס בדם חיילים, צווארה במעי לוחמים...תהרוג ענת ותחזה, יתפח כבדה מצחוק, יתמלא ליבה משמחה, כי ביד ענת התושיה..." (מעלילות בעל וענת, נמצאו בחפירות העיר אוגרית, המאה ה15 לפנה"ס).

"יצאתי מחלב והתקרבתי לעריו של ארחלני החמתי. שילחתי אש בהיכליו, את קרקר עיר מלכותו הרסתי, עקרתי ושרפתי באש...הנחלתי להם מפלה מקרקר ועד גלזא, 14,000 מלוחמיו הכיתי בחרב, פיזרתי את גוויותיהם ומילאתי את פני השדה בחייליהם הרבים, הגרתי את דמם בנחלים. המישור היה קטן מהכיל את כל גוויותיהם והשדה הרחב לא הספיק לקבורתם. הגעתי לנהר ארנת על גבי גוויותיהם כמו על גבי סוללה..." (שלמנאסר השלישי, המונולית מכורח', אמצע המאה התשיעית לפנה"ס).

גם תרבויות ימי הבינים המשיכו במסורת זו:

"עם נפילת ירושלים ומגדליה ניתן היה לראות מעשי פלא. פגנים אחדים נערפו בחסד, אחרים נפגעו מחיצים שנורו ממגדלים, אחרים נתענו למשך זמן רב משנשרפו למוות בלהבות המאכלות. ערימות של ראשים, ידיים ורגליים היו מונחות בבתים וברחובות. אבירים ואנשים רצו ברחובות הלוך ושוב כשהם דורכים על גופות... מה אירע במקדש שלמה? אם אספר לכם את האמת לא תאמינו לי. מספיק לומר כי במקדש שלמה אנשים רכבו על סוסים ודם מגיע עד לברכיים ועד למושכות. אכן היה זה מחזה נהדר של דין האלוהים, שמקום זה יתמלא בדמם של הכופרים שחיללו את קדושתו. העיר מלאה גופות ודם" (מזיכרונותיו של ריימונד מאגילר, אחד הלוחמים הצלבניים שהשתתף בקרב כיבוש ירושלים, שנת 1099).

ואף המקרא מוסיף את חלקו:

"מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ; אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ.   מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?  פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי; וְיֵז נִצְחָם עַל-בְּגָדַי, וְכָל-מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי.   כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה.   וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ; וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי.   וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי; וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם." (ישעיהו ס"ג)

"בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" (תהלים קלז).

כל התיאורים האלה, ועוד רבים רבים אחרים, שלמקראם מתהפכת הקיבה, רווחו בעולם ואף היו רצויים בו, וכאמור, גם בישראל לא נחשבו כדבר רע. כך יאה וכך יאה לאויבים הרשעים, וכשהם עושים כך לנו – תעלה זעקתנו השמימה, עד שיושב להם כגמולם באותה המטבע.

התעללות בשבויים - אמנות אשורית

*

ולכן, אנו ומוסרנו המודרני, נאחזים כמוצאי שלל רב אפילו בפרשה דוגמת זו של אשת יפת תואר, הפותחת את פרשת כי תצא:

"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים; ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה - ושלחתה לנפשה, ומכר לא תמכרנה בכסף. לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. "

מחלוקת חכמים היא האם האונס בקרב עצמו מותר, או שמא גם הוא נאסר ויש קודם לבצע את ההליך המתואר. מכל מקום, הסכמתה של האשה איננה נדרשת, היא שבוית מלחמה וזכויותיה פחותות. שאלה בפני עצמה היא, האם הבכי והאבל הוא לטובתה או להרחקתה מהשובה, והבדל תהומי יש בין שתי הגישות האלה – אם הבכי הוא מזכויותיה, כי אז הוא נועד להפוך אותה לאנושית בעיני השובה, להביא למודעותו כי גם היא אדם בעל רגשות שאיבד את כל עולמו במלחמה; ואם כדי שימאס בה – המגמה היא הפוכה, להרבות הרחקה. ומכל מקום, לשתי הדעות, לא תתעמר בה, ושילחתה לנפשה, גם אם ההליך השיג את מטרתו ומאסת בה.

בצד מצוות נוספות במלחמה, כגון חיוב קריאה לשלום ואיסור כריתת עצים, מהוים חוקים אלה סנונית ראשונה בעולם. בשום קובץ חוקים אחר אין חוקי מלחמה, ועצם המושג הוא חידוש עצום. הוא חידוש עצום בכל תקופת המקרא, אחת היא למתי יתארך החוקר את זמן כתיבת ספר דברים, הן בימי ממלכות כנען הקדומות והן בימי ממלכת אשור האימפריאלית. לא היה כדבר הזה. אמת, לא מוסרנו מוסרם, ודברים שבעיניהם היתר, ואולי אף בעיני התורה, בעינינו מאוסים ונתעבים הם.

הדילמה הזו מונחת לפתחו של כל מי שמבקש לחיות חיי תורה ומצוות. האם פשוטם של המקראות הוא מורה הדרך הרוחני והמוסרי, ומה שלא אסרה תורה הרי הוא מותר ומוסרי גם כיום? או שמא עלינו לגשת אל התורה בגישה מורכבת יותר, או מתוחכמת יותר, ולחפש מה חידשה בעולם, ואת המגמה הזו להמשיך ולהרחיב? הלא במצוות רבות זו דרכנו. דרשות חז"ל על בן סורר ומורה, כידוע, ממשיכות את מגמת התורה עצמה ומוציאות את דינו מכלל אפשרות מעשית. אבל לא רק דינים אקזוטיים כאלה משמשים דוגמה לעקרון הזה – כמעט בכל מעשינו ההלכתיים, ההרחקות רבות על האיסור בכמה וכמה מונים, ורבים מאיתנו מחזיקים בבתינו שני כיורים, האחד לבשר עוף והשני לחלב, שכלל לא נאסרו בתורה משום צד. ומדוע ייגרע חלקם של דיני המלחמה?

ושאלה לא פחות חשובה: מהו היחס הנכון בין ההלכה ובין המוסר? האם אפשר שהמוסר אותו מבקשת התורה להנחיל, איננו משתקף במלואו בהלכה אותו היא מורה? האם אפשר שההלכה תתיר דברים שאין דעתה של התורה נוחה מהם? למעשה, סוגיה זו אינה מיוחדת לתורה בלבד, והיא רלוונטית מאין כמוה אף לחיינו המודרניים, המתלבטים בשאלות של מוסר ציבורי לעומת מערכת החוק, סמכות הציבור לעומת סמכות בתי המשפט, ושאלות רבות מסוג זה.

אכן, סוגיה זו אינה חדשה. יש שביקשו מזור לנפשם ביישובים נקודתיים, המצדיקים כל מקור בפני עצמו המשתמע כמצווה על אכזריות; ויש שאכן דיברו על התאמה לתקופה והבנת העניין מתוך הפרספקטיבה המקובלת בזמן. ניתן אף להרחיב את היריעה ולהיתלות בדבריו הידועים של הרמב"ם על הקרבנות, שעל פיהם התורה מחנכת אדם מתוך מצבו ומתוך כוחותיו, ולא נגדם, ועל כן משתמשת במה שמקובל עליו בזמנו ומקומו כדי להעלותו ולהחדיר בו ערכים חדשים, בהדרגה. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שמחשבת המקרא בעניין זה איננה נראית אחידה, והיא נתונה לפרשנות.

*

"כה אמר יהוה, על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו: על דושם בחרצות הברזל את הגלעד. ושלחתי אש בבית חזאל ואכלה ארמנות בן הדד... כה אמר יהוה, על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים.  ושלחתי אש בחומת צר ואכלה ארמנתיה... כה אמר יהוה, על שלשה פשעי בני עמון ועל ארבעה לא אשיבנו: על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם. והצתי אש בחומת רבה ואכלה ארמנותיה בתרועה ביום מלחמה בסער ביום סופה, והלך מלכם בגולה הוא ושריו יחדו, אמר יהוה" (עמוס א)

מתוך המשכה של מגמה זו, בפעם הראשונה בתולדות העולם מגדיר עמוס פשעי מלחמה. לא של ישראל ולא כלפי ישראל, כמקובל, אלא בצורה ניטרלית, של עמי האזור זה נגד זה: עינויי שבויים, בגידה באמון, ביקוע נשים בהריון. כל אלה פשעים שסופם חורבן.

אמנם, גם עמוס לא הרחיק לכת בנבואותיו, וגם בהם מופיע האריה הטורף ורומס ואין מציל, וגם הוא עדיין נטוע בנוף זמנו ומקומו. אולם, דומה שהמקרא עצמו מורה את דרכו. הנורמות קיימות, ואי אפשר לבטלם במחי עט. לכן פרקי נבואה ושירה יעלו על נס גם אכזריות במלחמה, כמקובל. כדרכה של נבואה, אפילו תיאורי אלוהים הלוחם עם אויביו יתוארו כמקובל בעולם. ועם זאת, נימת ההסתייגות קיימת, והיא מבקשת למחות על טבע האדם. גם על טבע האדם האכזרי, וגם על דמיונותיו, אף הנבואיים שבהם, המשווים גם לאלוהיו דמות איש מלחמה המבוסס בדם פרעות אויב.

והלא אף אנו כך. אין אנו אומרים "אין להילחם", אלא רק "הילחמו, אבל תירו רק כדורי עופרת ולא פצצות זרחן"; "הרגו ורצחו, אבל רק גברים בין גיל עשרים לחמישים הלבושים בגדים ירוקים"; "אל תהרגו נשים וילדים, אלא רק כשבאמת צריך". מוסרה של התורה חשוף יותר. "אנסו, אבל זכרו שמותר לה לבכות"; "הרגו כל זכר, אבל תנו להם הזדמנות לברוח קודם". עניין של מינון, לא של מהות.

ומכיוון שכך, בידינו לקבוע את המינון, ולהגדילו כל העת, ממש כפי שאנחנו עושים בכל שטח אחר, מתוך הכרה שהתורה רק התוותה דרך, ולא קבעה מטרות סופיות. לא בשמים היא, מכיוון שהאדם הוא זה שיקבע את מוסרו ואת מטרותיו, ועליו להוכיח כל העת שהוא ראוי להחליף את השמים.

"הרבי מקוצק שאל את הרבי מרדזימין, יעקב, לשם מה בא האדם לעולם? השיב לו: אדם נברא בעולם לתקן את הנשמה שלו. אמר לו הרבי מקוצק בקול רם, יעקב, וכי כך למדנו אצל רבנו מפשיסחא זצ"ל? אדם נברא בעולם להגביה את השמים!" (אמת ואמונה)