שופטים: חיים בסתירה

ככל שידיעותינו מגיעות, במזרח הקדום לא היתה חוקת מלך. המלכת מלך, בחירתו, חיוביו המיוחדים, לא היו עניין למערכת החוק כלל. למעשה, הדבר פשוט למדי – המלך עצמו הוא מחוקק החוק, ולפיכך אין החוק חל עליו ואינו כולל אותו; אולם גם מעבר לזה, המלך איננו חלק משום מערכת-על הכוללת מוסדות מדינה או מינהל. בחירתו, או זכותו למלכות, מובנת מאליה.

למעלה מזה: המלך, ברוב המקרים, הוא גם אלוהי, במידה זו או אחרת. לעתים הוא התגלמות אל בחייו, לעתים אחרי מותו; לעתים הוא נציג האל; בסיפורי הקדם הוצגו חלק מהמלכים הראשונים, הן במסופוטמיה והן במצרים, כאלים או חצי אלים בעצמם, שייסדו את המלוכה או נתנו אותה לבני האדם ומינו את המלך הראשון.

אף סיפורי האלים עצמם משקפים יחס זה. בין האלים יש אחד העולה על חבריו, והוא מלך האלים, ומכל מקום מתקיימת הירארכיה בין האלים השונים. במיתוס הבריאה הבבלי זוכה מרדוך למלוכה לאחר שהנהיג את המלחמה נגד תיאמת והכריע אותה; המלוכה היא פרס שזוכה בו המנצח, המצביא, והיא שלו בדין, וכך כמובן נתפס העניין גם ב"מלכותא דארעא". אפילו בעולם היווני, שהדיח את מלכיו הארציים, נשארה ההירארכיה השמימית על כנה.

גביע כסף מעין סאמיה, האלף השני לפנה"ס, ובו סצנת נצחונו של מרדוך על תיאמת

מהבחינה הזו, רב הדמיון בין מוסד המלוכה למוסד מרכזי אחר בממלכות המזרח הקדום, והוא המקדש. המקדש הוא אלוהי, משכן האלים, והאלים עצמם יסדו את המקדשים הראשונים. לא עולה על הדעת עבודת האל ללא מקדש, ולמעשה היא בלתי אפשרית. הרס המקדש עשוי לגרום להיעלמותה של הדת, אם כי לרוב ישנם מקדשים רבים לאותו אל.

בין שני מוסדות ראשוניים ומיתולוגיים אלה היתה גם זיקה מעשית הדוקה, ולמלך נודע תמיד תפקיד מרכזי בפולחן, לעתים דבר יום ביומו כבמצרים, לעתים בחגים כבמסופוטמיה, לעתים המלך הוא הכוהן עצמו ואין לידו מוסד כהונה נפרד ובלתי תלוי, כבממלכת החתים.

אמנם, מכיון שכל ידיעותינו תלויות במקורות כתובים מן העבר, ומכיון שידיעת הקריאה והכתיבה היתה נתונה רובה ככולה בידי המעמדות השליטים ועושי דברם, אין פלא בכך שזהו מצב המידע שבידינו. מכל מקום, זה היה כנראה המצב גם בארצות הקדם עצמן – הגירסה שהילכה ברחוב היתה זו הכתובה בידי הכהונה והמלכים, והיא היתה אמונת העם.

*

על כן, כשנפתחת בפנינו פרשת המלך בספר שופטים, וגלגוליה המעשיים בספר שמואל, אנו עומדים בפני תופעה חדשה לחלוטין בעולם המזרח הקדום. המלך איננו מוסד ראשוני, וודאי לא מיתולוגי. הוא מובא בציווי המקראי בצורה מותנית – "ואמרת אשימה עלי מלך, שום תשים עליך מלך"; אם תאמר – תשים, ואם לא תאמר – לא תשים. אף אם נפסוק הלכה כדברי הסוברים שמינוי מלך מצווה, כדעת מוני המצוות, עדיין במקומו עומד הניסוח המותנה, שכאמור אין דומה לו בכל העולם העתיק.

מעבר לניסוח, חשובה התופעה עצמה: בתוך קובץ החוקים מופיע חוק מלך. המלך הוא חלק מהחוק, ולא מקורו. לא זו בלבד, אלא שעיקר החוק הוא חובות ומגבלות המוטלות על המלך, ואפילו לא הגדרת תפקידיו. המגבלות הן על רכושו, על סמלי המעמד שבכוחו לצבור, ואף על כוחו הצבאי; והחובה היחידה המוטלת עליו היא הכפיפות המלאה לדברי הספר, שאותו הוא חייב לשאת בחיקו כל הימים. התופעה הזו חריגה בכל מובן שהוא (ואף אם נרחיק אל השקפות לא מסורתיות, כדברי בעלי תורת המקורות, הדוחים את ספר דברים לשלהי ימי הממלכה, בימי שיא כוחו של בית דוד, ובימי שיא כוחה של האימפריה האשורית, הדבר הזה מוזר הרבה יותר. לא היתה כל סיבה להכליל חוק מעין זה בתקופה זו, ואכמ"ל).

לא בכדי מציג ספר שמואל את ייסוד שני המוסדות האלה בצורה דומה. גם לגבי המלך וגם לגבי המקדש, התשובה הנבואית הראשונה הניתנת היא שלילית. ובשני המקרים מאותה הנמקה: לשם מה? מה צורך יש בזה? שמואל מתרה בעם כי מוסד המלוכה ייטול מהם את עצמאותם ולא יבטיח להם ביטחון מעבר למה שביכולתם להשיג כבר עתה; ונתן בדברי תשובתו לדוד על בניית המקדש (לא תשובתו הראשונה, החיובית, שדומה שניתנה מדעתו ולא מדעת נבואתו) אינו מנמק דבר, מלבד התמיהה "הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל... לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים?" (שמואל ב ז). רק אחרי לחץ מומלך מלך. ואף אותו מלך ראשון, שיימשח על פי ה', ייכשל בתפקידו, ורוח רעה תפקוד אותו. המלוכה, יותר משהיא פרס, מוצגת כנטל וכסיכון עצום. המלך השני, משיח ה', תקוות העם היהודי לדורותיו, מוצג בספר שמואל כמעט רק מצד סיפוריו האישיים, ונצחונותיו הצבאיים תופסים יחסית מקום מצומצם. חטא בת שבע, המעיב על כל ספר שמואל ב, מביא על ביתו קללת עולם, "לא תסור חרב מביתך עד עולם".

*

לא רק עקרון "שלטון החוק" או השיוויון בפני החוק מוצג פה בבהירות בפעם הראשונה בהיסטוריה. למעשה מוצג פה כמעין אנרכיזם בסיסי, חוסר אמון במוסדות, רתיעה מהתקבעות ומהתמסדות יתר, שתפגום לא רק בתחושת העמידה המתמדת בפני האל שעלולה להתחלף בתחושת יראת המלך, אלא גם בעבודת האלהים עצמה. כשם שהמלך יצמצם את אחריותו – הדתית! - של כל אדם לגורלו, מכיון שהוא ייטול על עצמו את תפקיד המושיע הלאומי, כך גם המקדש כאילו יצמצם את תחושת עבודת האל. אולי בשל כך שלמה, הבונה את המקדש, איננו מייעד לו בתפילתו תפקיד של עבודה פולחנית בדווקא, אלא מדבר רק על תפקידו כמקום תפילה.

שני דברים חשובים למדנו מכאן. האחד, עצם העניין שעליו דובר: הרתיעה מהמיסוד, שימור תחושת הראשוניות, האחריות, המעורבות האישית, העומדים מעצם טיבם בניגוד מסויים למערכות קבועות וממוסדות, מערכות חוק או מערכות פולחן. ככל שנרבה בחקיקת חוקים, כן תמעט מעורבות האדם עצמו בנעשה, בחברתו, בשלטונו. כאשר הכל לפי כללים, הכל מדוייק, הכל קבוע, וללא נשמה. חקיקת יתר, מוסדות יתר, עוד ועדה ועוד פורום ועוד תקנות מחייבות, לא זו בלבד שהתועלת בהן מועטה, אלא שהסירבול המובנה הכרוך בהן סופו להחריב את כל הבניין.

השני, והוא אולי מפתיע יותר, הוא שלמרות הכל, אין ברירה ויש צורך בכל זאת באותם מוסדות. מרגע שאין אנו בודדים אלא חברה אחת, הרואה מטרה אחת לנגד עיניה והחשה אחריות לכלל חבריה, אין מוצא מהקמת מוסדות וקביעתם כמצווה.

כלומר, הסתירה הזו היא הכרחית. התורה כמעט ומצווה עלינו לחיות בסתירה. חיים של תפיסה הרמונית ואחדותית סופם לקרוס, ודווקא הסתירה הפנימית היא המשמרת את החיים!