ט"ו באב: שומרות הזיכרון

לאחר שוך רעמי הקרבות של ספר יהושע, נכנס המקרא לתקופת השופטים. את הספר פותחת שאלה בה', "אחרי מות יהושע", בפתיחה חגיגית משהו, ובתקוות ניצחון ועתיד זוהר, עולים השבטים אחד אחד על במת ההתרחשויות, ומשורה לשורה מתבררת האכזבה, הכשלון והבזיון. לאחר מכן מעביר המקרא לעינינו, מפרק ג' והלאה, מגוון טיפוסי שופטים ועלילותיהם, כולם שליחי ה', כולם על מניפת דגמי נסיונות ההנהגה שלא צלחה ושלא הביאה את עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה. את הספר חותמת סדרת אירועים שאינם נקשרים בשמו של שופט יחיד, שמסתבר שקרו כבר בתחילת התקופה, והם מדגימים בשני מחזורי סיפור את השפל שאליו נקלעה התקופה, חסרת ההנהגה ורקובת המוסדות, מהמשפחה ועד המוסדות הכלל לאומיים, שכמעט ואינם קיימים באמת, אלא לצורך מלחמת אחים.

אופיו של הספר הוא אפיזודי. אין בו סיפור דברים רצוף, למרות מראית העין של נוסחאות הקישור בין סיפור לסיפור. יש בו תמונות תמונות, המדגימות כל אחת בדרכה ובדמויותיה את הצפוי לתקופה שבה אין אחדות, אין ערבות, אין אמונה בה' ואין אמונה עצמית, ועל כן אין בה גם אחריות לאומית ולא אחריות של אדם לחברו.

אולם בתוך מהומת האירועים הרודפים כביכול זה את זה, נחבאת לה העובדה כי בסך הכל רוב שנותיה של תקופת השופטים עברו בשנות שקט. אולי תקופות השקט האלה לא היו חופפות בכל חלקי הארץ, אולי לא כל שופטי התקופה נודעו לנו (שמואל, כזכור, מדווח על שופט ששמו לא נזכר בספר, הלא הוא בדן, שעל פי הפשט איננו בהכרח שמשון, ולא מן הנמנע שהיו עוד), אבל עשרות שנות שקט אזוריות וחלקיות היו. ובשנים אלה חי העם את חייו לשבטיו, עם תודעה לאומית כלשהי, גם אם מעומעמת, ועם זהות דתית, גם אם מעורערת. מפעם לפעם אנו שומעים על מרכז דתי להתכנסויות – גלגל, בוכים, שילה; יש שופטת של ממש, שעולים אליה למשפט; יש זקנים, שתפקידם אינו רק בימי מלחמה אלא בעיקר בימי שיגרה. אנשים דשים וקוצרים, נישאים ומולידים, מנהלים חיי משפחה, ובין כל אלה גם מקיימים עבודת אלוהים, שהתנהלותה ואופיה אינם ברורים לנו עד תומם.

תל שילה

בסיפורים אחדים אנו למדים על שגרת קרבנות. גדעון מקריב, מנוח מקריב, ובתחילת ספר שמואל, שעל כל פנים חותמת את תקופת השופטים, אף מתנהל פולחן "מימים ימימה". מסיפורים אחרים אנו למדים על חוקי ירושה ומאבקי ירושה, שגרמו ליפתח לגלות מביתו. מנהגי נישואין נגלים לעינינו אצל שמשון, הננזף על ידי הוריו על שאינו מנהל את חייו בתוך הקהילה. מנהגי שמחה של שירה וריקודים לקראת המנצחים פורצים אל הבמה בסיפורה העצוב של בת יפתח, ומגילת רות תורמת את חלקה ביד רחבה לשחזור אוירתה החקלאית של התקופה.

*

בין כל אלה בולט חלקם של שני מועדים שאין להם זכר בשום ספר אחר במקרא, ואין גם זכר לקיומם בתקופות אחרות. הראשון שבהם הוא ארבעת הימים מדי שנה, שבהן הולכות בנות ישראל, "מימים ימימה", לתנות לבת יפתח. סיפורה הסתום של בת יפתח עומד במרכז המנהג הסתום הזה, שדעות הפרשנים לגביו נחלקו מקצה לקצה, כשם שנחלקו בדבר גורלה של הבת עצמה. ומכל מקום, מועד שנתי, שנהג דורות רבים, מבליח לעינינו.

המועד השני, ששפר עליו גורלו יותר מהקודם, הוא חג ה' שנחגג בשילה, גם הוא "מימים ימימה", וגם הוא חג בנות, היוצאות בו לחול בכרמים. לגביו אף אין המקרא מציין את מקורו וסיבתו, אבל דוקא הוא זכה לעדנה בספרות חז"ל, המדברת עליו כאילו הוא חג שנחגג עדיין גם בימי בית שני ובצורה דומה, כאחד משני הימים הטובים ביותר בלוח השנה היהודי, שאיננו עני בחגים שמחים, כידוע.

שני החגים האלה מבליטים תופעה, שמורגשת גם במגילת רות, והיא חיי ההלכה והדת של תקופת השופטים, שאינם דומים למה שהורגלנו אליו בתקופות מאוחרות יותר. מגילת רות מעמידה אותנו בפני מספר אתגרים הלכתיים בנושאי הייבום והירושה והקניין; ספר שופטים מעלה את שאלת לוח השנה וחגיו על סדר היום ההיסטורי. דרכם מתברר לנו, שהסטיות מדרך התורה, שהספר מדבר עליהם בצורה מפורשת וגלויה בתחום העבודה הזרה כחטא, קיימות גם בתוך התחום החיובי של עבודת האלוהים, אמנם לא כסטיות, אבל כחוסר התאמה עם הידוע לנו.

*

מה נוכל להסיק מכאן? נראה מן הדברים, שלמרות הפירוד וחוסר ההנהגה, עמד בו כוחו של העם ליצור ימי זכרון ומועד שלא מן התורה, ועמד בו כוחו לשמר מסורת זו במשך דורות רבים, עד שאבדה המסורת הזו בסערות ימי המלוכה, ואין אנו יודעים מתי ומדוע. עוד נוכל לומר, שלמרות הפירוד וחוסר ההנהגה, התודעה הלאומית נשמרה, ואותו חג ה' בשילה לא היה חג מקומי בלבד, אלא מנהג שגם שבטים אחרים שמעו עליו. אולי נוכל להעלות השערות אף על מוסדות שבכל זאת תיפקדו במהלך תקופת אופל זו בתולדותינו. הזיכרון ההיסטורי היה פעיל; יפתח, אבי הבת, נושא נאום, או אולי כותב מכתב, שכולו היסטוריה ונתונים; ואיתרע מזלו, וקורותיו שימשו כמקור למועד נוסף, שהשתמר כל ימי התקופה הזאת, כאמור.

מעל לכל, אי אפשר להתעלם מן העובדה הבולטת, ששני המועדים היחידים הנזכרים בספר זה הם מועדי בנות. שומרי זכרונם הם בנות ישראל, והן בעלות התפקיד הפעיל בהם, לעצב ולשמחה; אף אם הדרך שבה צוינו מועדים אלה אינה תואמת את דרכי ציון המועדים שבתורה, ואין נזכר קרבן או עליה לרגל, אלא "הליכה" (אולי להרים) ויציאה במחולות בכרמים.

המועדים האלה תואמים את הספר הזה כולו, שבכל סיפוריו יש לנשים מקום מרכזי – מהמנהיגה ועד הקרבן, מסיבת המלחמה ועד לזו שמסיימת אותה, מהאם עד הפילגש, מהשופטת ועד מביסתו של השופט, מהרעיה ועד הבת, מבוחרת הנחלה ועד רואת המלאכים. כביכול, הגברים הדוהרים בין דפי הספר הזה לקרבות התקופה מוליכים את האירועים ההיסטוריים הדרמטיים, אולם אלה המהוות את המצע היציב, את הבסיס, את גוף האומה עצמה, את הסיבה והמטרה של כל אותם אירועים היסטוריים, את החיים עצמם, שומרות הזכרון שבשמו ולמענו נעשו כל אותן עלילות גבורה, הן בנות ישראל, המחוללות להן מימים ימימה, שנה בשנה, בין הכרמים.