כחמישים שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל החליטה הממשלה, כהיענות ללחץ משפחות, להוסיף ליום הזכרון הכללי בד' באייר את זכר הנספים בפעולות איבה. מבחינה היסטורית טהורה היתה בהחלטה זו משום חזרה למועד שנקבע זה מכבר, בשנת 1940, ע"י "כופר היישוב", כיום זכרון לחללי המאורעות שפרצו למחרת תום חג הפסח תרצ"ו; אותם "מאורעות" היו למעשה קו פרשת מים בין אופיו של היישוב בארץ לפני כן לאופיו לאחריהם. בסופם היו ליהודי ארץ ישראל שני ארגונים צבאיים של ממש, שיטות לחימה חדשות, ותודעה לאומית וארגונית מוגברת. אז לא נעשתה כל חלוקה בין הנופלים באחזם בנשק לבין הנופלים ממארבים וטרור אזרחי.
(מתוך "דבר", 6.5.40, כ"ח ניסן ת"ש)
מלכתחילה, קביעתו של יום הזיכרון על ידי המדינה הצעירה לא נעשתה בזיקה לאותו יום זכרון ישן, אלא מתוך מגמה אחרת – להפריד בין ציון יום העצמאות לבין האזכרות לחללי מלחמת העצמאות, שבשנתים-שלוש הראשונות צויינו באופן בלתי רשמי באותו היום, בשל סיומה של המלחמה סמוך ליום העצמאות הראשון (אפריל – מאי 1949). גם הפרדה זו באה בלחץ משפחות החללים ובהמלצת ועדה ציבורית, ולא ביוזמת ממשלה זו או אחרת.
מכל מקום, אופיו של יום זה, סמיכותו ליום העצמאות, וקרבתה של מלחמת העצמאות, קבעו את אופיו כזכרון לגבורה, שבא לידי ביטוי בסיפורי נופלים, במורשת קרבות, בטיולים לאתרי קרבות, ובכלל בהאדרת ההרואיקה הישראלית הצעירה. היינו זקוקים לזה. החיים בשנותיה הראשונות של המדינה, בעשוריה הראשונים, לא היו קלים משום בחינה. אני, כילד שנולד עם תום העשור הראשון של המדינה, אולי זוכר את התקופה, כדרכם של ילדים, כתקופת תום ואושר, אבל במבט לאחור, כמתבגר של תחילת שנות השבעים, שנות השובע מצד אחד וההלם מצד שני, הדברים עשויים להתפרש אחרת.
אבל כדרכם של מתבגרים, גילתה המדינה במהלך העשור השלישי לקיומה את שורשיה. המציאות חבטה בפנינו עם מלחמת יום הכיפורים, וזרמי האידיאולוגיה, המוצא, והזכרונות ההיסטוריים, פרצו אל פני השטח. מאז ועד היום אנו עדיין, מבחינות רבות, בעיצומו של אותו תהליך – תנועות מחאה, מחלוקות פוליטיות, מהפכים חוזרים בשלטון. להפתעת רבים, ולשמחת אחרים, התברר כי המדינה איננה יוצרת עם חדש, אלא מסגרת חדשה לעם ישן, שזכרונותיו ואופיו עמו, והוא מבקש להם ביטוי במסגרת אותה מדינה.
כמה תוצאות היו להשתנות זו. אחדים ממאוכזבי ה"עם החדש" נטשו את הציונות לחלוטין – אלה מימין ואלה משמאל, אלה מדת ואלה מחול. אחרים, ודומה שהם הרוב, חיפשו את הדרך לעיצוב המסגרת הציונית מחדש. כך או כך, מרצון ושלא, כולנו משוחחים, כולנו דנים, כולנו מתקוטטים, ובכך כולנו נשארנו משפחה אחת גדולה, שאוהבת ושונאת ומנתקת מגע בכעס ומוצאת שעליה לרוץ ולספר לאותם מנותקי מגע עצמם מה דעתנו עליהם, כדרכה של משפחה מאז ומעולם. המדינה האזרחית החדשה והמסודרת לכאורה, יוצרת הישראלי החדש זקוף הקומה ויפה הבלורית והתואר, שוחרת שלטון החוק והפורמליסטיקה המשפטית, מגלה להפתעתה שבסופו של דבר איננו אלא קהילה גדולה, מסובכת, מסוכסכת, אוהבת, שונאת, רבה ומתפייסת, שאין כמונו להכיר את נקודות התורפה של יריבינו, מהסיבה הפשוטה שאלה אותן נקודות תורפה עצמן שלנו.
והזכרון היהודי הלא מודע שב ומתעורר. ברוב שנותינו כעם, מפוזר ומפורד, לא היו לנו גיבורי מלחמה, אבל היו והיו חללי חרב ונפגעי איבה. לא קראנו להם כך אז. שמם היה "הרוגים על קידוש השם". באלה נכללו כל מי שנהרג בשם ישראל, מפני היותו ישראל, על ידי שאינם ישראל. אלה לא היו מכונני תודעה הירואית, אלא מרטירית; לא הקוממיות היתה תוצאתם, אלא הזהות, הסולידריות, ובאופן פרדוכסלי, התקווה.
וכאן אנחנו עומדים היום. עם-קהילה יהודי עתיק זכרון, על אפו ועל חמתו הלאומית הישראלית הגאה וזקופת קומת גיבור החיל, ועל גבה של אותה לאומיות עצמה; עם זכרונות יהודיים שעם חלקם לא נוח לו אבל הם שם כדי להישאר; עם יום זכרון להרואיקה שאליו התגנב בעקשנות זכרון מקדשי השם. מדינה מסובכת, שרגשותיה פשוטים, ושהמנונה הלאומי עדיין מדבר על ציון הנכספת בפאתי מזרח קדימה, ועל נפש יהודי ההומיה, תמיד, לקראת העתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה