יום השואה תשע"ב: סיפור בשחור לבן צהוב

בראש חודש אייר תש"ד, 24 באפריל 1944, יצא המשלוח הראשון של יהודי הונגריה לאושוויץ. במשך 56 ימים הוסעו לאושוויץ 147 רכבות, ובהן 434,351 נפשות. בבודפשט עצמה רוכזו היהודים בגטו, ומדי יום ביומו נעשו מעשי רצח על ידי בריוני "צלב החץ", שירו ביהודים באמצע הרחוב והשליכו אותם לדנובה, עד לשחרורה של הונגריה ב 18 בינואר 1945, ד' שבט תש"ה.

בעצם הימים ההם, בי"ג סיון תש"ד, 4.6.44, נסעו שני צעירים יהודים בחשמלית בבודפשט, בקרון האחורי, היחיד שהיה מותר לישיבת יהודים, לבית כנסת סמוך. הצעירה היתה לבושה, לפי דרישת אביה, בשמלה לבנה, שהסבה לה אי נוחות ומבוכה, ולכן לבשה על השמלה מעיל חורף חם, שלא ממש התאים למזג האויר. הצעיר היה לבוש חליפה, ועליה טלאי צהוב גדול.

בודפשט היתה נתונה באותם ימים עצמם באימי "הפצצות השטיח". ההפצצות האלה, שחייבו את השנים לרוץ בכל פעם ברגל חצי עיר (טלפונים לא היו, ונסיעה בתחבורה הציבורית הוגבלה על היהודים) כדי לברר זה אצל זו מה אירע  ומי נפגע, זירזו את החלטתם, שלא היתה פשוטה גם ללא המלחמה. מן הצד השני, המכתבים של הורי הבחור הצעיר שגורשו לגטו ווישו, שעוד הגיעו עד אז טיפין טיפין ממזרח המדינה, פסקו מלהגיע, והלב, שסירב לגלות לראש, כבר ניבא מדוע.

בבית הכנסת עצמו ניסה אביה של הצעירה לשיר שירי חתונה, כדי לשמח חתן וכלה; אבל מחאה מצד בתו הפסיקה אותו. "זה לא הזמן", אמרה. "ההורים שלו..."  אכן, מה שהחתן והכלה – אבי ואמי – עוד לא ידעו אז, היה כי הוריו של הצעיר – סבי וסבתי – עלו בגז ובעשן השמימה, בדיוק שבוע קודם, בערב שבועות, בארובות בירקנאו. החופה הועמדה ממש בתום השבעה למותם.

אבל החתונה נערכה, כדת וכדין וכהלכה, ואפילו רישום אזרחי אצל פקיד העיריה היה. וכך, בלב הענן והחושך, ממש בתוך דם ואש ותמרות עשן, נצנצה לה התקוה, בשמלה לבנה ובטלאי צהוב. איש לא ידע מה ילד יום. למחרת החתונה היה אבי אמור להיות מגוייס למחנה עבודה, ושום עתיד לא נראה כלל באופק. אבל עוד בית יהודי נבנה, על אפם ועל חמתם של שליטי העולם ושל שלוחיהם.

קרוב לשבעים שנה עברו מאז. מדינת ישראל הספיקה לקום, להנציח את זכר השואה, לשנות את ההנצחה, לשנות שוב, לעבור מזכר המרידות לזכר הניצולים, לשפוט את אייכמן ואת דמיאניוק, להוציא אחד להורג ולזכות את השני, להתווכח על הנסיעות למחנות המוות בפולין, לדוש שוב ושוב בתודעת השואה ובתודעת הקורבנוּת ובחוויות הדור השני והשלישי  ולדבר על הלקחים ולהצהיר ולהכריז ולהתווכח.

אבל עבורנו, בני אותו זוג מפוחד ודואג ועז פנים, עיוור לחלוטין ומרחיק ראות מאין כמוהו, חסר היגיון ורציונאלי בעת ובעונה אחת, לעולם תשאר השואה בדמות תמונה אחת, בשחור לבן, של שני צעירים כחושים, מחייכים בדאגה, שהשמים שמתמוטטים עליהם נחסמים על ידי החופה שהעמידו מעל לראשם, ובליבם זורח מגן דוד גדול. בצהוב.